הוליווד אוהבת לספר סיפורים שגיבוריהם הם עיתונאים. מ"נערתו ששת" (1940) עם קארי גרנט ו"האזרח קיין" (1941) של אורסון ולס, דרך "כל אנשי הנשיא" (1976) עם רוברט רדפורד ודסטין הופמן, ועד "הסינדרום הסיני" (1979) עם ג'יין פונדה וג'ק למון ו"תיק שקנאי" (1993) עם ג'וליה רוברטס ודנזל וושינגטון. עיתונאים, איך לומר בצניעות, הם חומר קולנועי משובח.
למרות זאת, בשנים האחרונות לא הופק סרט קולנוע גדול שבמרכזו מערכת עיתונאית (אם אינני טועה, הסרט "חשיפה" משנת 2003, המספר את סיפורו של העיתונאי הבדאי סטיבן גלאס מה"ניו-ריפבליק", הוא היוצא מן הכלל). כל זה השתנה עם הופעתו של הסרט "שם המשחק" (State of Play), המוקרן בימים אלו בבתי-הקולנוע בישראל.
סרטי קולנוע הוליוודיים הם לא סרטים דוקומנטריים והם אינם מציגים את המציאות כמות שהיא, אולם בעבור ציבור גדול הם מייצגים את המציאות ומקבעים אותה בראשם. משום כך מעניין לבחון את הדרך שבה יוצרי הסרט מציגים את העשייה העיתונאית, את העיתונאים ואת מצבה של העיתונות.
"שם המשחק" הוא עיבוד של מיני-סדרה ששודרה ב-BBC ב-2003, ולוקה בפגמים הנובעים מהצורך לדחוס לשעתיים את מה שבמקור נמתח על פני יותר מחמש שעות. סיפור המסגרת עוסק בעיתונאי קאל מק'אפרי (ראסל קרואו) מה"וושינגטון גלוב", המסקר פרשת רצח הנקשרת לפרשת רצח אחרת שבה מעורבת פילגש של חברו, חבר הקונגרס סטיבן קולניס (בן אפלק). הפילגש היתה לא רק המאהבת של חבר הקונגרס, אלא גם התחקירנית הראשית שלו במסגרת ועדת חקירה שבראשה עמד, ובדקה את מעשיו של תאגיד רב-עוצמה ומושחת – כמובן שמושחת – העוסק בביון ובבטחון האומה.
ראסל קרואו בתפקיד העיתונאי קאל מק'אפרי, בסרט "שם המשחק"
תפקידו של העיתונאי בסרט ברור: הוא צריך להתגבר על כל המכשולים, לחשוף את האמת ולהספיק לדווח על כל אלה לפני הדדליין. כיוון שהסרט נטוע בתקופתו, למק'אפרי יש עמיתה, דלה פריי (רייצ'ל מק'אדמס). בעוד שמק'אפרי הוא עיתונאי ותיק, מקושר בכל העיר ומתהדר בתסרוקת המעידה כי מבחינתו שנות השבעים טרם הסתיימו, פריי היא העיתונאית הצעירה שכלל אינה כותבת בעיתון, אלא בבלוג של העיתון. העורכת של העיתון מסבירה למק'אפרי שפריי מגלמת את כל מה שהוא לא: צעירה, זולה ומהירה.
כאשר פריי פונה למק'אפרי ומנסה לדלות ממנו מידע על חברו, חבר הקונגרס, מק'אפרי מנפנף אותה בנימה שוביניסטית ומתנשאת ("אולי אני צריך לקרוא קצת בלוגים כדי לגבש דעה על החבר שלי", הוא אומר לה).
למרות זאת, תוך זמן קצר השניים משתפים פעולה, ומק'אפרי אפילו מפרגן לה כאשר העורכת הראשית מנסה להוריד אותה מהסיפור. היחסים ביניהם מתפתחים ליחסים אבהיים ותו לא, שהרי מן המפורסמות הוא שבמערכות עיתונים אין יחסי מין בין העיתונאים, אלא רק יחסים מקצועיים. למרות שפריי כותבת בבלוג של העיתון, אין בסרט כל עדות למשהו המזכיר את הלחץ האדיר שבו נמצאת העיתונות המודפסת בגלל האיום המרחף עליה מכיוונו של האינטרנט: אין בסרט לא רשת חברתית, לא טוויטר ולא בלוגים. כן יש קופסה מלאה בעפרונות על השולחן בדסק. כאשר סיפור צדדי הקשור לעלילה מתפרסם ולא ב"וושינגטון גלוב", הוא מתפרסם בדפוס, בעיתון מתחרה, ולא באינטרנט. Yeah, Right.
עטיפת חוברת קומיקס מסדרת "סופרמן"
גם מק'אפרי אינו משתמש באף טכנולוגיה חדשה כדי לגלות משהו על משהו. תחת זאת הוא מעדיף להגיע בעצמו לכל מקום ולפגוש כל מקור פנים אל פנים. מצד שני, באחד מרגעי השיא של הסרט, מפגש עם מקור בבית-מלון, אנשי העיתון משתמשים בציוד מהשורה הראשונה כדי לצלם את האירוע ולהקליט אותו. תשכחו מטייפ מנהלים; מדובר במצלמות ובחדר בקרה הממוקם בחדר הסמוך. זו בדיחה משעשעת במיוחד, בהתחשב בתקציבים המוגבלים שעומדים בתקופה זו לרשות העיתונים לדברים מעין אלה, אפילו באמריקה.
ובכל זאת, משהו מהמצב הכלכלי הקשה שבתוכו פועל העיתון מחלחל לסרט כאשר בשלב מסוים עורכת העיתון (שכיאה לז'אנר העורכים הראשיים, היא קשוחה אבל רחמנית, נובחת אבל לא נושכת, עצבנית אבל חכמה) מבהירה למק'אפרי שהעיתון נקלע לקשיים כלכליים ואינו יכול להרשות לעצמו להפסיד קוראים או הכנסות. זה לא יפריע לה מאוחר יותר לדחות שוב ושוב את הדדליין (בעלות של 20 אלף דולר לשעה) כדי שמק'אפרי יצליח להכניס את הסיפור לגיליון.
באופן כללי, "שם המשחק" מחמיא לעיתונאים. העיתונאים בסרט הם מקצועיים, חכמים ולא מעניין אותם דבר חוץ מחשיפה מוחלטת של האמת וכל האמת. הם לא מתפרפרים, הם לא משקרים (ואם הם משקרים זה למטרות טובות בלבד), הם לא נותנים לאגו שלהם לפגוע בסיפור ולא רבים בינם לבין עצמם. אין להם משפחה, בני זוג או חברים שמציקים להם או מסיטים אותם מהמטרה. משום כך, הם תמיד זמינים ונכונים לכל התפתחות. הם מוכנים להקריב את בטחונם האישי ואת חבריהם הקרובים למען הסיפור כי הסיפור, ורק הסיפור, הוא הדבר החשוב.
המציאות העיתונאית שהסרט מתאר כל-כך קלושה, שמי שמצוי בעסקי העיתונות מתקשה שלא לגחך בקטעים מסוימים שלו. קטע מגוחך במיוחד נמצא בסופו, כאשר מק'אפרי יושב כדי לכתוב את הסיפור בשעה שעשרות מחברי המערכת עומדים מאחורי כתפו וצופים בו מקליד. לאחר שהוא מסיים, הכתבה נשלחת וזהו. כן, כך עובד עיתון: עיתונאי אחד מקליד וכולם מסתכלים עליו, ואז הוא שולח את הכתבה, לא ברור לאן, ולמחרת היא מופיעה בעיתון.
הבעיה המרכזית של "שם המשחק" היא שהסרט בוחר להציג אידיאל עיתונאי שאם פעם היה קיים, הרי שהוא כמעט נעלם. אולי זו הסיבה שבתקופה שבה יותר ויותר עיתונים אמריקאים נסגרים, נזכרת הוליווד בערגה בעיתונאי ההוא, הישן והטוב, זה שמסתובב עם עט ופנקס בכל מקום. עזבו עט ופנקס; זה שמסתובב.