בראיון עימה שפורסם ב"וושינגטון פוסט" התקוממה שרי אריסון נגד הסתירה שאנשים רואים בין שאיפותיה הרוחניות ובין זהותה כאשת עסקים. "הנה אני – אשה, אשת עסקים – מביעה רעיונות שמותר שיהיו לרבי, למנהיג רוחני או לאסטרולוג", אמרה אריסון בין היתר. רק בהקשר של בנקאי, התלוננה אריסון, הרעיון של "מתנה רוחנית" מפחיד רבים. "זה חבל", אמרה, "משום שזה צריך להיות בדיוק ההפך".
אריסון היא נציגה בולטת מתוך שורה של אנשי עסקים פעילים ועשירים מאוד – ובהם אילן בן-דב, שעלה לכותרות בזמן האחרון – המרבים להדגיש את האינטגרציה שהשכילו ליצור בין העולם הגשמי, זה של עסקאות במיליוני דולרים, ובין זה הרוחני, שלפחות על-פי עדותם, אינו תופס אצלם חלק מרכזי פחות. העיתונות, בתורה, מיהרה לאמץ את עולם המונחים הזה: בן-דוב, למשל, מכונה "המיליארדר הרוחני", ואילו אריסון מתוארת כמי שנדדה אל המחוזות השוליים של הרוח על חשבון הכסף של כולנו.
אחת התוצאות המיידיות של השימוש הנרחב בטרמינולוגיה הזו היא כרסום נוסף במעמדה של המלה העברית היפה "רוח", שגם ככה לא נהנית בשנים האחרונות מיחסי-ציבור משהו, ודרדורו של ה"רוחני", בהתאם, מתואר חד-פעמי ויקר ערך למעמד של נדל"ן מילולי מניב. אם בעבר שימשה המלה "רוחני" כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.
שורשיה של אי-ההבנה הזו סביב מהותה של הרוחניות נעוצים בתהליך ארוך ומסיבי, שזכה בשנים האחרונות לחשיפה חברתית, תרבותית ותקשורתית נרחבת, ובמסגרתו הפכה הרוחניות מבחירה יוצאת דופן, חורגת מן הנורמה, לברירת מחדל. רוחני אינו עוד מי שעוסק ברוח, אלא כל מי שתופס את עצמו כיותר מאשר תלוש משכורת – ואין מי שאינו תופס את עצמו כיותר מאשר תלוש משכורת. שמאי מקרקעין, טכנאי אווירונאוטיקה ומורים לחינוך מיוחד – אין מי שלא יצא לו לקרוא ספר, לפגוש בטלוויזיה מומחית לפנג-שואי או להסניף איזה פרח באך.
רוחניות, במלים אחרות, הפכה ממהות, בחירה נועזת בדרך חיים תובענית ובלתי משתלמת מבחינה כלכלית, המנוגדת לחומרנות, לאביזר משלים; מין אקססורי מודרני כמעט חיוני, שעל פי רוב נקנה בכסף (למשל, באמצעות סדנאות ויועצים, ולא באמצעות קריאה, לימוד, האזנה למוזיקה וכיו"ב), ובהתאם גם מייצר הרבה כסף.
אלא שיש הבדל גדול בין תפקידו של האביזר הזה בחייהם של אנשים מן היישוב לשימוש שעושים בו שרי אריסון וחבר מרעיה. סלבריטאים שנפלו בקבלה, פותחות בקפה המסרסרות בישויות רק בשביל חמש דקות בטלוויזיה ומדריכות כושר ש"נפתח להן ערוץ" אינם אלא אנשים שצריכים להתפרנס, כמו כולנו; רוחניים ככל שיהיו, הם יתקשו מאוד לוותר על הערוץ הגשמי – ולפעמים גם על תרגומו הציני של הרוחני לגשמי. אריסון ובן-דוב, לעומת זאת, יכולים לעשות זאת מחר בבוקר: הם נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.
ויש הבדל חשוב נוסף: בשעה שרוב האנשים רואים ברוחניות, יהא טיבה אשר יהא, מקום מפלט אינטימי, בן-דוב, אריסון ואחרים משקיעים לא מעט אנרגיה בהפיכתו של המחוז הפרטי הזה לפומבי. כספם יכול היה לקנות להם פרטיות, לפחות במידה מסוימת; ובכל זאת הם בוחרים להשקיע אותו דווקא בפרסום רוחניותם ברבים. אפשר להבין אותם: הרבה יותר אנשים מבינים ברוחניות-לייט מאשר בתעודות סל; העיסוק ברוחניות נועד להראות שיש לעשירים קיום גם במנותק מן הכסף – כלומר, קיום "רוחני". בהקשר הזה, לא מן הנמנע שיותר משאריסון ועשירים אחרים מבקשים להיתפס כרוחניים, הם פשוט מבקשים להיתפס כאנושיים. מאחר שממון רב נתפס כמבטל לפחות חלק ניכר מן החוויה האנושית המשותפת – מחסור כלכלי, ברמה כזו או אחרת – משמשת הרוחניות כדי להתנצל על הכסף, כאומרת: יצא שיש לנו, אבל היינו יכולים להסתדר גם בלי.
הירידה הזו אל העם היא שלב חיוני בדבר שמבקשים אריסון ואחרים לעשות, משום שלפחות כמה מהם מבקשים גם לחנך את העם שבתוכו הם יושבים, ובמקרים קיצוניים את האנושות כולה. אלא שאיש לא ימהר לקבל עצות בעניינים שברוח מאדם שהגשמי כבר פתור אצלו לעילא; למעשה, בעצם הניסיון לתת עצות מעמדה כזו יש משהו מרגיז. לשם כך מוכרח העשיר תחילה לבסס את מעמדו כמי שהיה חי מצוין גם בלי הכסף. בכך מושלם מהלך, שבמסגרתו מתנצל העשיר על עושרו וחוזר אל העם, רק כדי להתנשא מעליו מחדש באמצעות מעמד "רוחני", שהושג באמצעות כסף, פורסם באמצעות כסף ומציע לאנושות פתרונות שעולים כסף.
רוחניות וחומריות הן שתי גישות שונות לחיים, שהבחירה ביניהן משקפת שלל הכרעות מוסריות וערכיות. זהו הקרב הוותיק בין חיי העיון לחיי המעשה, בין ה"ויטה אקטיבה" ובין ה"ויטה קונטמפלטיבה". משבחר באחת מהן, יכול אדם לעשות בזמנו הפנוי ככל שירצה. אבל מה ששרי אריסון תובעת בגסות הוא הכרה בה כאדם רוחני – הכרה שנקנתה בממון בלבד, בזכות תרומות, פרופיל ציבורי ובמות אינספור לשטוח את משנתה, שאינם עומדים לרשותו של אדם אחר, אפילו אם הוא רוחני יותר. זו תביעה המנוגדת במהותה לרוחניות, כל סוג של רוחניות, ולא משנה באיזה מילון, מדריך או דו"ח רבעוני אתה בודק.