הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ביום שלישי עסקה בנושא כלכלי: משכורותיהם הנמוכות של שוטרים, שרבים מהם, לפי העיתון, נאלצים לפנות לעמותות סיוע לנזקקים. הכותרת היתה "שוטרים ורעבים", ומעליה כותרת גג, "האנשים שנלחמים בפשע חיים במצוקה". אין צורך לומר כמה הנושא הזה חשוב. הוא קשור לפערים הכלכליים המתרחבים בישראל, להשפעותיה של דת ההפרטה, ואולי גם לסוג של זלזול מובנה של המדינה בחוק. הוא יכול, אם רוצים, לשמש גם הדגמה לחשיבותם של ועדי עובדים ושל זכות השביתה – שהשוטרים אינם נהנים מהם.

אבל השאלה היא מה עשה העיתון עם הנושא החשוב. ונדמה שעבודת המערכת המקצועית עשתה כאן את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, כלומר להטמיע את הנושא בתוך מה שניתן לכנות "נגינת הטרור": אותה לשון מזועזעת שמשתמשים בה להקיף את האסון הבלתי מוסבר. כדי להבחין בכך יש לשים לב לקלות שבה הכותרת הראשית משתלבת עם הסיפורים האחרים בגיליון.

הכותרת השנייה בעמוד היא "אסון האחים", והיא מתייחסת לצירוף מקרים מזעזע: הוריו של ישראלי שנהרג באסון התאומים נסעו לניו-יורק לאזכרה לבנם, ובזמן שהיו שם מת בנם הצעיר באופן פתאומי. אירוע טרגי, אבל עדיין צירוף מקרים.

מי שמדפדף לעמוד האמצע כדי לקרוא את הכתבה מגלה לצדה את הכותרת "נאמנות עיוורת", שמתייחסת לסיפור על עיוור שגילה שכלבת הנחייה שלו מתעוורת גם היא. מי שמדפדף עכשיו עמוד אחד לאחור נתקל בעוד תעלומה טרגית: להיכן נעלם המכתב שכתבה אחת הקורבנות בטבח במעלות לאחותה לפני מותה. במכתב היא ביקשה שהאחות תקרא לבנה אילן, וזו עשתה כך – אף על פי שמעולם לא קיבלה את המכתב, ורק אחרי שנים נודע לה על קיומו. עוד כמה עמודים לאחור מופיעה הכותרת "רצחו את אחי בגלל 380 שקלים". הדגש כאן הוא על הסכום הזעיר, ועל אפקט אי-ההלימה שהוא מחולל.

היסוד המכריע בנגינת הטרור של העיתונות הוא ו"ו החיבור: הקישור בין דברים שאינם קשורים זה לזה. ההצבה שלהם זה לצד זה, כך שהשוני ביניהם יודגש ככל האפשר. בהקשר של טרור התפקיד של ו"ו החיבור ברור: היא מסמנת את הרגע שבו המציאות מתפרקת, אין עוד קשרים סיבתיים או עלילתיים, ומה שנותר הוא רק הצירוף. אדם יוצא מרופא שיניים ופתאום פצצה. ההיגיון הזה מסביר את נוכחות הרפאים של הטרור גם בדיווח על מה שלגמרי אינו קשור לטרור: הוא עיוור וגם כלבתו מתעוורת, ויכוח על 380 שקל ורצח, אזכרה ומוות פתאומי, קורבן הטרור ביקשה שהילד ייקרא אילן, והוא אכן נקרא אילן אף על פי שמכתבה לא הגיע ליעדו. באופן הזה הטרור מוסיף לצבוע את תמונת העולם שלנו.

וכאן צריך לחזור לכותרת הראשית של "ידיעות". הנושא חשוב, אבל במידה מסוימת נגינת הטרור צובעת גם אותו, ופועלת לעקר אותו ממה שחשוב בו. כלומר, שוב ו"ו החיבור מסמנת את הצירוף הלא מוסבר, את הרגע שבו המציאות מתפרקת: "שוטרים ורעבים", "האנשים שנלחמים בפשע חיים במצוקה". הניגוד החריף הוא שוב הטעם של הכותרת. חשוב לשים לב: כאן אנחנו רואים את הנטייה המערכתית של העיתון אל הבלתי מוסבר – נטייה אינסטינקטיבית כמעט, מוטמעת בלשון הכותרות, בשפה של העיתון.

זהו בדיוק המקום להיתמם, כלומר לקרוא את העיתון מול התפקיד הפורמלי שאנחנו מייחסים לארגוני חדשות. עיתון אמור לספק לנו תמונה של המציאות. ליצור תמונה עקבית ומלאה ככל האפשר של העולם שלנו. מבחינה פורמלית זה נכון, אבל זו עדיין היתממות, כי בעומק המערכת פועל גם העיקרון המנוגד לזה. "בעומק המערכת" – כלומר, בבחירות האוטומטיות, בשפה, בעבודה האנונימית של המערכת – נמצא דווקא הדחף לפרק את המציאות, ליצור תמונה מפורקת של העולם שבה אפשר רק להציב דברים זה לצד זה, לא כדי שהקרבה הזו תפענח משהו, אלא כדי שהיא תבליט את חוסר הפשר.

מה מקורו של הדחף הזה? הוא בעצם ברור. הוא קשור לקצב היומיומי של העיתון, בצורך ליצור כל יום עיתון חדש. אפשר, בעיקרון לפחות, להתמודד עם הצורך הזה דרך בנייה של תמונת מציאות שהולכת ונעשית מורכבת עם הזמן: לחזור, להעמיק בנושאים, להוסיף מדי יום עוד רבדים ועוד נקודות מבט. אבל נראה שכלכלי יותר להתמודד עם הקצב היומיומי הזה על דרך הפירוק, ולא על דרך ההרכבה. במלים אחרות, העיתון מחבר אותנו אל ציר הזמן, אל מה שקורה עכשיו, והדרך הקלה ביותר לעשות את זה היא דווקא לפרק את ה"עכשיו", לבודד אותו מציר הזמן כמו שעושה רגע הטרור.

במובן הזה יש משהו שנראה בלתי נמנע בבחירה של העיתון. אבל לא זאת כוונת הדברים כאן. העניין שחשוב להבין הוא שבהיבט המערכתי-מקצועי של העיתון פועל דחף שמנוגד לעיתונות כתפקיד חברתי, משלוח יד ושליחות. בוודאי יש בעיתון עיתונאים רבים שפועלים בצורה זו או אחרת מתוך מניעים כאלה. אלא שההתמסרות של העיתון ללשון הטרור ולפירוק העולם אינה באמת בלתי נמנעת; היא באופן כלשהו עדיין עניין של בחירה.