בחירות 2013

יום שישי הזה הוא האחרון לפני הבחירות לכנסת ה-18, וממילא כל הכותרות הראשיות כולן מוקדשות להן. ב"מעריב" וב"מקור ראשון", האוחזים באידיאולוגיה הנוטה לימין, וב"ישראל היום", המוטה פוליטית לטובתו של ראש הממשלה, הן מביאות מדבריו של נתניהו. "נתניהו: לא נפנה יישובים ב-4 השנים הקרובות" היא הכותרת של "מעריב", מתוך ראיון שנתן ראש הממשלה לאריאל כהנא, הכתב הפוליטי של "מקור ראשון". אותו ראיון מניב ב"מקור ראשון" את הכותרת הראשית "נתניהו: 'הימים של הבולדוזרים שעוקרים יהודים – מאחורינו'".

קונרד מוריס, חתנו ומממנו של שלמה בן-צבי, המו"ל והעורך של שני העיתונים, תרם במערכת הבחירות הנוכחית לנפתלי בנט, יו"ר הבית-היהודי. הכותרות הראשיות של "מעריב" ושל "מקור ראשון" היום הן תרומה יפה הרבה יותר לנתניהו. במתקפת התעמולה של הליכוד נגד בנט והבית-היהודי, ובעימות שגררה, תפסו שני העיתונים לא פעם את צדו של בנט ומתחו ביקורת על הליכוד ועל הקמפיין של מטה הבחירות שלו. ההבטחה לא לפנות יישובים היא שיאו של הקמפיין, המתחרה בבנט על קולות הימין וימינה משם. הפעם "מעריב" ו"מקור ראשון" משמשים לו שופר.

כתבת השער של מוסף "הארץ" היא דיוקן של נפתלי בנט, שעליו חתומים, באופן תמוה משהו, לא פחות משישה כתבים. "בביתה של משפחת בנט יש ספרייה מפוארת", מגלים השישה. בכיתה ו' היה הראשון להתנדב לנקות את השירותים בבית-הספר בזמן שביתת עובדי הניקיון. "כל החניכים שלו רצו אחריו" בבני-עקיבא ו"שיחות עם פקודיו לשעבר ועם בעלי תפקידים ביחידה [מגלן, שבה שירת כקצין] מגלות יחס הגובל בהערצה לבנט". "יש כל מיני סוגים של מנכ"לים, ואצלו יש השילוב הנדיר של הדברים", אומרת שותפת עבר לעסקי ההייטק. כך, פחות או יותר, זה נמשך לאורך עשרה עמודים. מי אמר שהתשקורת עוינת?

ובכן, שר החינוך אמר: "סער: התקשורת תומכת בבנט כדי לפגוע בנו", לשון כותרת בעמ' 7 של "מעריב". "בנט, שמקפיד לנפנף לקהל בכל הזדמנות כמו כוכב רוק או כמו גרסה חדשה של בנימין נתניהו, עושה רושם של מי שמשמיע לכל קהל את מה שמעניין אותו לשמוע", מאבחן קלמן ליבסקינד בעמ' 2 של העיתון, המוקדש לוועידת "מעורבים", יוזמה מסחרית של העיתון. "זה כנראה מביא הרבה מנדטים. רק אלוהים יודע מה יקרה עם זה ביום שאחרי".

"פינקלשטיין השאיר מאחוריו הערכת בחירות שמנוגדת לרוב הסקרים שנעשו כאן בשבוע האחרון", כותב שלום ירושלמי בעמוד הבא בעיתון. "לדעתו, הליכוד יזכה ב-37–38 מנדטים". הסקר של "מעריב" נותן לליכוד 37 מנדטים. גם סקר רשת ב', המופיע ברשימת הסקרים שמספק העיתון. סקר "ישראל היום" מעניק למפלגה 35 מנדטים, סקר ערוץ 2מעניק לה 33 מנדטים וסקר ערוץ 10 – 32 מנדטים. כותרת העמוד ב"מעריב" היא "69 מנדטים לגוש הימין, 51 למרכז-שמאל" (בילדותי, כשלמדתי בבית-ספר ובו מספר תלמידים מועט, כדי לאייש תקן של כיתה היו מצרפים שני שנתונים: "כיתה א'-ב'", "כיתה ג'-ד'").

סקר שאינו מוזכר ב"מעריב" הוא זה של "ידיעות אחרונות". "ליכוד – 32", נכתב בכותרת הראשית של העיתון (המשכה: "עבודה – 17, לפיד – 13, בנט – 12, ש"ס – 11, לבני – 8). "63 – גוש ימין + חרדים, 57 – גוש מרכז-שמאל", נכתב בכותרת אחרת. שתי הכותרות האחרות מוקדשות למועמדי הבית של העיתון, לבני ולפיד. בעמודים 4–5 מככבות תמונות של שלושה פוליטיקאים: לבני, לפיד ודרעי, מועמד הבית השלישי. "הפער מצטמצם", פוכרת ידיים כותרת ענק בעמ' 2. עמוד פנימי והשער האחורי מוקדשים לקמפיין לעידוד ההצבעה.

גם ב"הארץ": "סקר 'הארץ' האחרון לפני הבחירות מנבא שפל לגוש הימין – 63 מנדטים. נצחונו של נתניהו מובטח, אבל הרכבת הקואליציה תהיה סבוכה". "השאיפה – להקים ממשלה על בסיס איחוד לאומי", צופה פני עתיד הכותרת הראשית של "ישראל היום". שער המוסף השבועי הוא חד וחלק מודעת קמפיין לנתניהו, ללא מורא ועם טונה משוא פנים. כותרת מאמר המערכת של "מקור ראשון" היא "אל תצביעו למפלגות הקטנות". זו כותרת המשקפת את דרכו של המו"ל של העיתון, שלמה בן-צבי, שבתחומו, לטוב ולרע, מנסה תמיד להתהלך בגדולות. "מערכת בחירות בלי נושאים ובלי מהות מקרטעת אל קו הסיום", נכתב בכותרת המשנה לטור הפרשנות של עמית סגל בעמ' 2 של העיתון. "התחזית: כנסת עם הרבה סיעות קטנות וכמה הפתעות גדולות".

מרדכי חיימוביץ' מקדיש ב"סופשבוע" של "מעריב" כתבה לתחזית שלפיה הכנסת הבאה תהיה הראשונה ללא נציגים מהמגזר הקיבוצי. באותו מוסף מתפרסם "לקסיקון בחירות" היתולי מאת אלקנה שור ונעה ידלין. בערך "יניב, אלדד", למשל, נכתב "השיטה של אלדד יניב להילחם בשיטה היתה המקורית מכולן: מרדף עיקש ומתמיד אחרי תביעת דיבה אישית".

"אגב, המלה שחזרה על עצמה פעמים רבות מספור בכל התשדירים באשר הם היתה שוויון", מאבחנת ליאת אלקיים בטורה במוסף "הארץ", המוקדש היום לתשדירי הבחירות.

סימנייה

חן קוטס-בר מראיינת ב"סופשבוע" את ברק לוי, יו"ר ועד עובדי פלאפון, שניהלו מאבק עיקש נגד הנהלת החברה על הזכות להתאגד, וניצחו תוך שבית-המשפט קובע הלכה האוסרת על חברות לפעול לסיכול התאגדות של עובדיהן. "אנחנו קמנו והפסקנו לפחד והשמענו את קולנו", אומר לוי, "אבל אנחנו מייצגים המון אנשים באוכלוסייה שעדיין פוחדים. בשביל האנשים האלה אנחנו דוגמה. בסוף כולם יתפסו את הגורל שלהם בידיים, יפסיקו לפחד ויעשו כמונו". כדאי לקרוא את הכתבה כולה (שאינה זמינה עדיין באתר nrg).

שינוי כיוון

"'הגבעה' של אסף גברון הוא ניסיון פורץ דרך להעביר את הפוקוס להתנחלות, כמקום שבו מתרחש הסיפור הישראלי", נכתב בכותרת המשנה לביקורת של יוני ליבנה ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". ב"ז'ורנל" של "מעריב" כותבת כרמית ספיר-ויץ על רבנים שכתבו ספרים רבי-מכר, "תופעה", לדבריה, של "רשימה ארוכה של ספרי עיון והגות יהודית שנכתבו על-ידי רבנים וחוקרי יהדות והפכו לדיירים על כל מדף ספרים". ספיר-ויץ מזכירה את הספרים "חלומו של הכוזרי", "סודו של הרמב"ם", סדרת "חכמים", "ירמיהו", "יעקב", "חווה לא אכלה תפוח" ועוד, שהצליחו מאוד במכירות. "כל השנים הזדהינו עם ארץ ישראל, עם מדינת ישראל, ולא חשבנו שאנחנו בימין", אומר למוסף "הארץ" אביו של נפתלי בנט. אחד מסגני עורך המוסף, ההיפסטר מורן שריר, כותב על תשדיר ועדת הבחירות המרכזית: "ההיפסטרים הם המגזר המושמץ של החודש. ובפעם הראשונה זה לא מגיע להם".

הפתעה

"בימי ה'שבעה' זעק הרצי"ה ואמר: 'חווה לאה, היית כל-כך יפה! אילו פנים יפות היו לך!'", נכתב במוסף "שבת" של "מקור ראשון. "חכמי ירושלים שבאו לנחם את הרצי"ה חשבו כי מרוב צערו נטרפה עליו דעתו. הם ציפו לשמוע ממנו סיפורים על צדיקותה של רעייתו ועל היותה בעלת חסד, אך הוא דיבר על יופיה. אמנם, אחד החכמים שהיה נוכח באותו מעמד, הרב מרדכי כהן, אמר לבנו: 'ראה מהו אדם גדול: הרצי"ה לא אמר את מה שציפו ממנו לומר, אלא אמר את אשר על לבו'".

"לאותו בוקר נקבע דיון בתביעת הנזיקין של אריאל בן-שטרית, תושב יצהר, נגד אילן מלכה, קצין בילוש, בגין תקיפתו של האחרון את בן-שטרית במהלך פעילות מבצעית", כותבת צפנת גודמן בכתבת השער של המוסף "צדק" של "מקור ראשון". הכתבה עוסקת בארגון זכויות האדם ביש"ע בראשות אורית סטרוק, מועמדת לכנסת מטעם מפלגת הבית-היהודי, והארגון שיזם את ההליך המשפטי המתואר בכתבה. לאחר שלא הצליחו להתפשר שבו הצדדים לאולם המשפט. "עורכי-הדין שבו להתקוטט על 'אשם תורם' ועל גובה הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל, כאשר לפתע קם מלכה ממקומו וביקש את רשות הדיבור. השופט ניסה להסותו, אך לשווא. קצין הבילוש צעד אל עבר המתנחל, שישב לא רחוק ממנו. בעיניים דומעות הסביר מלכה שהאירוע ביצהר היה אירוע מכונן בחייו, שלא עוזב אותו מאז. מלכה פנה לבן-שטרית ואמר כי הוא יודע שפגע בו וכעת הוא מבקש את סליחתו. הנוכחים המשתאים התרשמו כי מדובר בחרטה אותנטית שבאה מעומק הלב. 'חיבקתי את מלכה ואמרתי שמחול לו', משחזר בן-שטרית. 'אמרתי לו שהוא גיבור גדול שהצליח להודות על האמת ועשה תשובה'. הם הוסיפו לעמוד חבוקים לרגעים אחדים – מתנחל חבוש כיפה גדולה, פאות ארוכות מעטרות את צדעיו, וקצין בילוש במדי תכלת".

"מיכאל האנקה, בן 70, מתגלה בפגישה עימו כאדם שופע עדינות", כותב אורי קליין ב"גלריה".

ענייני תקשורת

"אם-תרצו שלחה חוקרים לאסוף מידע על עורך-דין של ארגוני שמאל", נכתב בכותרת על שער "הארץ", המפנה לדיווח של ניר חסון ממשפט הדיבה של אם-תרצו ורונן שובל נגד פעילים שהאשימו אותו כי הוא פשיסט. פרטים נוספים אצל אורן פרסיקו, המתעד את המשפט המתנהל כאן באתר "העין השביעית".

ל"מעריב" ול"מקור ראשון", עיתונים בבעלותו של שלמה בן-צבי (הנושא גם בתואר העורך הראשי של השני, ובאופן לא ברור גם בזה של הראשון), מצורף היום מוסף פרסומי תחת הכותרת "מעורבים", המלווה כנס שעורכת החברה המחזיקה בעיתונים ועניינו מעורבותם החברתית של עסקים. העותק המצורף ל"מעריב" עבה הרבה יותר ומכיל, נוסף למסרים פרסומיים, גם כתבות עיתונאיות. היוזמה המסחרית זכתה לקידום מסיבי מעל שערי העיתון בשבועות האחרונים, והיא מופיעה בשערי שני העיתונים גם היום.

במאמר הפותח את התוספת כותב בן-צבי על המחאה החברתית ועל הדרישה לצדק חברתי, ש"לא יכולה להיות מופנית רק לממשלה", אלא היא "חובה מוסרית" המוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו. משם הוא פונה לתאר פעילות התנדבותית של עסקים. "כעיתון בעל השפעה במדינת ישראל", הוא כותב עוד, "אנו סבורים כי צריך להמשיך ולעודד ולהעלות על נס את הפעילות המדהימה הזאת, שלרוב לא זוכה לסיקור ראוי, ולחשיפה של המיזמים הייחודיים האלה לציבור הרחב. אנחנו, ב'מעריב', רוצים לשנות, רוצים לפעול יחד אתכם למען אותה מעורבות, אותה סולידריות וערבות הדדית. לכן בחרנו לשים את הזרקור במלוא העוצמה ולהאיר איתו את הפרויקטים והמיזמים של החברות העסקיות למען החברה בישראל". בעותק המצורף ל"מקור ראשון" שכחו העורכים לשנות את שם העיתון מ"מעריב" ל"מקור ראשון". בשני העותקים לא מציין בן-צבי אם וכמה משלמים אותם עסקים עבור אור הזרקור של עיתוניו.

כתבי התחקירים של "ידיעות אחרונות", גיא ליברמן ויאנה פבזנר-בשן כותבים במוסף "7 ימים" כי המשטרה ומשרד הבריאות "פתחו בבדיקה מקיפה" בעקבות התחקיר שפירסמו לפני שבועיים במוסף על חנן אלרז, המוכר לחולי סרטן תרופות מפוקפקות במחיר מפולפל. משרד הבריאות אף אסר בינתיים על שימוש באחת התרופות, ולמשטרה הוגשה תלונה "בנוגע לפרשה". השניים מזכירים כי "לתודעה הציבורית הוא פרץ לפני כחצי שנה, בעקבות כתבה של רינה מצליח ב'אולפן שישי' של ערוץ 2". זו תזכורת חשובה לכך שעיתונאים יכולים להיות חשודים בשרלטנות.

עוד במוסף: אלון הדר מראיין את רפרם חדד, שנלכד בשבי בלוב לפני כשנתיים, לרגל צאת ספר ("מדריך רפרם לכלא הלובי") שבו הוא מגולל את קורות מסעו ללוב, מאסרו, העינויים שעבר והשחרור המפתיע. בין השאר מתארת הכתבה את המאמצים הבינלאומיים הענפים לשחרורו של חדד שניהלה אחותו, שירה, בעזרת מטה עצמאי שהוקם לשם כך (כאן ב"העין השביעית" תיאר בזמנו אורן פרסיקו כיצד הצליחה האחות לאכוף דומייה תקשורתית).

"כמעט אין בארץ ביקורת ספרים אמיתית", אומרת הסופרת גילית חומסקי למוסף "שבת" של "מקור ראשון", המגיש את המשכו של "פרויקט השאלה הזהה", שבמסגרתו נשאלו סופרים שאלות בענייני ספרות. "רוב הביקורות נכתבות בעיקר על-ידי עיתונאים או כתבי אינטרנט שביקורת היא צ'ופר נחמד עבורם, בנוסף לתפקידם האמיתי", ממשיכה חומסקי. "[...] בהתאמה, גם ההשפעה של ביקורת הספרים מאוד דלילה. על זה אני יכולה להעיד כקוראת". "הבעיה המרכזית היא בשל העובדה שמדובר בקהילת כותבים קטנה שבה כולם מכירים את כולם", עונה יובל אלבשן. "מלבד איזה מבקר וחצי שעוד נותרו, שאיכשהו קולם נשמע במרחב, אין ממש ביקורת ספרות רצינית", עונה עמיחי שלו.

כתבת השער של "מוצ"ש", מוסף "מקור ראשון", היא ראיון של אביטל אינדיג עם עיתונאי ערוץ 2 עמית סגל. "אם יש משהו שאני לוקח איתי מימי בגל"צ", אומר סגל, "זו ההבנה שההטיה בתקשורת היא הרבה יותר עניין חברתי ודמוגרפי מאשר אג'נדה של 'בואו נדפוק את המתנחלים' או 'חילוניות זה אחלה'. כל עיתונאי הוא תבנית נוף מולדתו, וברגע שיש מאסה קריטית של אנשים עם רקע חברתי מסוים, הדבר משפיע".

"לא – לחופשות שגרתיות! ליטא. כן לתגליות", נכתב בכותרת הדף הפותח בחוברת פרסומית לתיירות בליטא המצורפת לגליון "נשיונל ג'יאוגרפיק" מבית "מעריב". הנה כמה דוגמאות מהחוברת: "כן, בשמים מרחפים בלוני אור! וילניוס היא אחת הערים המעטות בעולם אשר ניתן לטייל עליה באופן מיוחד כזה"; "למה כל התיירים בליטא מבקרים בטרקיי? ומה הם עושים שם? תאמינו שלא רק מצטלמים"; "מהתקופה האפלה והקשה הזו נשארו הרבה מזכרות. אחת המרשימות שבהן – בסיס הטילים התת-קרקעי בפלוקשטינה. באזור פלונגה אשר פעל ב-1964–1983. איכס!"; "טרוטניות שחות! ריח טעים דומה לריח אפילו מלפפונים טריים העולה מן הים מדגדג מעשנות. עדיני טעם של עיר הבירה הך נחטוף"; "המקום הזה הוא מסוכן לתיירים". והאהוב עלי ביותר: "כמו שנאמר, מה שהיה היה. זה נכון גם לגבי היסטוריה". שבת שלום.