בגיליון הקודם של "העין השביעית" התפרסם מאמרו של אמנון אברמוביץ', תחת הכותרת "בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות". במאמר מציב עצמו אברמוביץ' במחנה שומרי אמוני שרון, לאור הופעתו של "שרון חדש, חוזר בתשובה, הנוטל סיכון אישי ופוליטי ומתחיל... לנתק חוליות אחדות משלשלת הכיבוש...". מסקנתו היא כי יש לשנות את הגישה לשרון מהתייחסות אליו כאל "אויב" להתייחסות אליו כאל אתרוג, "שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר־גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות".
גם אם מקבלים את הניתוח של אברמוביץ' בדבר המטמורפוזה שהתחוללה בשרון, ואינני דן בכך, נותרת מסקנתו בדבר היחס המגונן כלפי שרון החדש מסוכנת והרסנית מאין כמותה. היא מסירה מן העיתונאי את החובה לטפל בנושאי סיקורו ללא משוא פנים: בהתנתקות – לגופה, ובהתנהגות פלילית, מושחתת או בלתי תקינה של שרון ובניו – לגופן. לפי שיטת אברמוביץ' הופך העיתונאי להיות "בעל עניין" – למי שיש לו מטרות לחסל אויבים, ומי שיש לו לקוחות שבהם הוא נוהג כיח"צן. ברור שהחירות שאברמוביץ' לוקח לעצמו חייבת להיות נתונה לכל עיתונאי: כל עיתונאי ואתרוגיו, כל עיתונאי ואויביו, כל עיתונאי ושאר ירקות (מי שאינם אתרוגים ואינם אויבים). התוצאה היא שאותה התנהגות של איש ציבור תישפט אחרת לפי השתייכותו, באותה עת, לאחת הקטגוריות שהוזכרו. במקום שיפוט ענייני, במקום שיפוט מוסרי שמטבעו חייב להיות שוויוני, מתקבל שיפוט מוטה ומעוות. על רקע עמדתו זו של אברמוביץ', שהינה היפוכה של עיתונות מקצועית, הוגנת וישרה, קשה להבין את השתלחותו בעיתונאים מהימין, שאותם הוא מכנה "שגרירי עמדה" ו"סוכני השפעה", אשר אינם מחויבים לטפל במושאיהם "ללא הבדל דת, גזע ומין, שמאל וימין". מה ההבדל בינם לבין מטפחים של אישי־מחמד ומסמני מטרות מהשמאל? האם רק לשמאל מותר לנקוט חוסר ענייניות? האם לא הבחין אברמוביץ' בסתירה הקשה שקלע את עצמו אליה בין המחויבות לעיתונאות אמיתית לבין מחויבות ללקוחות?
איור: אופיר שרר
חלק ניכר ממאמרו מקדיש אברמוביץ' להתמודדות עם "הטענה המתריסה, החצופה, הדמגוגית מכולן היא הטענה שאנחנו העיתונאים מחפים על מעשים עברייניים של שרון, פליליים ממש, והכל למען ההתנתקות". לדבריו, "הטענה הזו מספסרת בבורות, ספסרות עובדתית ומשפטית". קשה להבין את התרעמותו של אברמוביץ'. כלום אין הודאתו שלו בגישה המגוננת שאימץ כלפי שרון, כשלעצמה, מאשרת את הטענה שנגדה הוא יוצא חוצץ?
יתר על כן, הניתוח של אברמוביץ' את תיקי שרון ובניו, שנועד להוכיח את טענתו האחרונה, הוא ניתוח כושל. הניתוח שלו עצמו מפריך את טענתו. כמי שמודע היטב לכך ששרון פועל באמצעות בניו, אברמוביץ' אינו מסתפק בהגנה על שרון. הוא פורש את סוכתו גם מעל עמרי וגלעד. לפי אברמוביץ', עמרי שרון הוא קורבן. המציאות היא שנגד עמרי שרון גובשה חוות־דעת של היועץ המשפטי לממשלה (שאינו נמנה עם "אחוזי טירוף האכיפה" בלשונו של אברמוביץ'), שלפיה נעברו על־ידו, בכפוף לשימוע, עבירות פליליות משמעותיות. הראיות לכך הן למכביר, לרבות הודאתו של עמרי שרון בחקירתו. אברמוביץ' כמו מבקש להדגים בפני הקוראים את שיטת האתרוג ועוטף בצמר גפן של מלים את מעשיו הפליליים ממש של עמרי שרון, באמצעות טענות חסרות בסיס על כתב־אישום נוקשה ומוחמר. אכן, אם, ורק אם, עמרי שרון הוא אתרוג, כתב־האישום הוא נוקשה ומוחמר. אברמוביץ' מוסיף את טענתם הקלאסית של ילדי הגן ושל המושחתים, שלפיה מעשים כאלה נעשו בעבר כדבר שבשגרה. האם יכול אברמוביץ' להצביע על מקרה אחד בעבר, שבו נעשו מעשים כאלה וגם נאספו ראיות למכביר להוכחתם כפי שהיה בעניינו של עמרי שרון? ואם אמנם נהגו כך בעבר, האם יש להמשיך ולנהוג כך גם עתה? האין אלה דברי חיפוי על מעשים פליליים ממש של עמרי שרון?
הקורבן הבא להתנכלות של הפרקליטות הוא גלעד שרון, שטורטר – לפי אברמוביץ' – על־ידיה במרדפה אחר המסמכים הנוגעים לחקירתו, "עד שבית־המשפט נאלץ לומר: עד כאן!". האומנם? בית־המשפט, שהלך כאן בדרכה של הפסיקה האמריקאית והקנדית, העניק דווקא גיבוי רחב (אם כי לא מוחלט) למהלכיה של הפרקליטות להשגת המסמכים שהיו ברשותו של גלעד שרון. את טרטוריו של גלעד שרון יש ליחס בעיקר להתנהלותו שלו ולבית־המשפט.
גולת הכותרת היא טיפולו של אברמוביץ' באבי הבנים וב"תיק התיקים", "האי היווני". במרכז דיונו של אברמוביץ' בתיק היווני טענות עובדתיות, אלא שלמרבה הצער חלקן אינן אמת וחלקן אינן מסתברות. לגרסתו של אברמוביץ' כתבה פרקליטת המדינה חוות־דעת בחודש דצמבר 2003, ולפיה אין להעמיד לדין את ראש הממשלה בפרשת האי היווני, וללא כל הסבר שינתה את דעתה לאחר כחודש. האמת היא שלא נכתבה כלל חוות־דעת כזו על־ידי פרקליטת המדינה בחודש דצמבר ולא נכתבה על־ידה מעולם חוות־דעת שבה קבעה כי יש לסגור את התיק נגד שרון. חוות־הדעת שצידדה בסגירת התיק בחודש דצמבר 2003 (לפני שנלמדה לעומק סוגיית הקשר בין האי היווני לבין קרקעות גינתון) היתה מפרקליטות המחוז – כך עולה מתשובת המדינה לבג"ץ נגד החלטת היועץ המשפטי לסגור את התיק ביחס לראש הממשלה.
הטענה שפרקליטת המדינה שינתה את דעתה היא אפוא חסרת שחר. עוד מייחס אברמוביץ' לארבל שבחודש מרץ, "בנוהל של פגע וברח, הושלכה על שולחנו של היועץ המשפטי הנכנס, הטרי, מני מזוז, טיוטת כתב־אישום". בהודעת המדינה לבג"ץ, שנכתבה כאשר מזוז מכהן כיועץ המשפטי לממשלה, מופיע התיאור הבא: "ביום 28 במרץ 2004, נמסרה ליועץ המשפטי לממשלה, לבקשתו (הדגשה שלי; מ"ק), חוות־דעתה של פרקליטת המדינה... לחוות־הדעת צורפו טיוטת כתב־אישום, וכן מסמך סיכום חומר הראיות שהוכן על־ידי פרקליטת מחוז המרכז". הכנה של טיוטת כתב־אישום מאפשרת לקורא חוות־הדעת לקבל תמונה מלאה ומדויקת של טיב האשמות שנמצאו להן ראיות. מדובר, לכן, בחלק מחוות־הדעת, שאין בו שום הפתעה מבחינה מקבל חוות־הדעת. מכאן שהתיאור של אברמוביץ' בדבר הליך של "פגע וברח" אינו משקף את המציאות. פרקליטת המדינה דאז פעלה לפי בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה.
ועתה לעניינים של הסתברות. עיקר טענתו של אברמוביץ' היא שבין סוף דצמבר לבין השינוי שחל אצל פרקליטת המדינה מאוחר יותר לא נוסף נגד שרון בדל ראיה ואף לא ראשית ראיה. מי שיודע דבר על מורכבותם של תיקים מסוג זה ועל ריבוי דרישות ההשלמה מטעם הפרקליטות, יתקשה להאמין. הקושי הזה גדל למקרא מאמרה של חנה קים ("הארץ", 6.7.2004), המסתמך על מכתבו של עו"ד אִליה, מחברי צוות הפרקליטות, שממנו עולה שהשינוי שחל בעמדת חלק מחברי הצוות נבע דווקא מראיות חדשות. וכזכור, לא חל כל שינוי בעמדתה של פרקליטת המדינה. המבנה העובדתי שהקים אברמוביץ' אינו מחזיק מים, וממילא מתפוגגות כבועות התייחסויותיו למבנה זה. אברמוביץ' מעלה על נס את תנ"צ יוחנן דנינו שסבר שאין להעמיד לדין את שרון. אין הוא מגלה את עיני הקורא לעובדה, שמי שהיה מופקד על חקירת לב הפרשה – הקשר בין האי היווני לקרקעות גינתון – היתה דווקא תנ"צ מירי גולן, ושלכן להערכותיו של דנינו יש משקל מוגבל.
יש לסלק עוד פיסת צמר גפן מגוננת: חלק ממאמרו מקדיש אברמוביץ' ל"תיזת המותג". לפי תיזה זו ביקש דוד אפל בהעסקתו של גלעד שרון לרכוש לעצמו מותג. לפי אברמוביץ', אין הדבר שונה מאנשי עסקים השוכרים עורכי־דין, קרובי משפחה של שופטים בכירים, אך ורק משום שהם קרובי משפחה של שופטים בכירים. הטענה הזו מזכירה את אחת הטקטיקות הנקוטות בידי מנגנוני השחיתות – לסחוב את כולם אל המדמנה, ואז להכריז שאין מדובר במדמנה אלא בסתם מקום שיש בו ריח בלתי נעים. לגופו של עניין, ההשוואה מופרכת. השוואה רלבנטית, שעושה צדק עם חומרת המקרה של שרון, היא למקרה שבו איש עסקים, שעניין חשוב שלו נדון בפני שופט בכיר, מעסיק את בנו של השופט בתחום שבו אין לבן ניסיון קודם ובשכר שאיננו עומד בשום יחס לנסיונו ולעבודה הנעשית. השכר מועבר לחשבון בנק משותף של השופט ובנו, ואיש העסקים מיידע את השופט על כך שבנו "עושה" אצלו כסף רב. השופט אינו פוסל עצמו מן הדיון בתיק, ואף נוקט עמדה לטובת איש העסקים. האם לא מזדקרת לכל עין, שאינה עיוורת או מגויסת, עסקת שוחד במלוא כיעורה? זהו צדה השני של גישה בלתי עניינית: מי שנוקט הבחנות פסולות ביחס למקרים שווים, מתעלם גם מהבחנות משמעותיות.
לא נחה דעתו של אברמוביץ' בהזדהותו עם שרון עד שהוא בא לכאוב את כאבו (של שרון) כמי שנלכד בצבת, אשר רותכה במיוחד בשבילו, ושטרם נראתה בארגז הכלים הפוליטי בישראל. זרועה האחת, הימין התקשורתי, מתנגד ההתנתקות, "והאחרת– אחוזי טירוף האכיפה"... רק בעיניים "אתרוגיות"־שמאליות ניתן לבוא בטרוניה אל הימין התקשורתי שביקר את שרון על התנהגותו בפרשה, כאשר אפילו היועץ המשפטי לממשלה, מזוז, מצא בה פגם. ואשר ל"מטורפי האכיפה": על ענייניות הערכתו של אברמוביץ' ומידת סבירותה ניתן לעמוד אם משווים אותה לפסק־דינו של השופט מצא בבג"ץ האי היווני; דווקא מצא, שלאור עמדתו בפרשת שבס נמצא בקצה הסלחני כלפי מושחתים. לפי הפסק, גם עמדתה ההפוכה של פרקליטת המדינה היא סבירה וביסוד סגירת התיק נגד שרון על־ידי מזוז עמד יחס מיוחד לטובה, בהשוואה לחשוד רגיל, כלפי ראש הממשלה. לעומת פסק־הדין מצא אברמוביץ' להכפיש את פרקליטת המדינה ואת חברי הצוות שלה, כמוכי אמוק שאינם יודעים להבחין בין הבלתי ראוי לבין הפלילי. אילו טרח, היה אברמוביץ' מגלה כי חבורת הקנאים חסרי ההבחנה הללו אחראית לסגירתם של לא מעט תיקי חקירה כלפי בכירים, אשר נחשדו בפלילים.
גם הטענה כי קיימת אצלנו הפרזה בתיוג אנשים כמושחתים – "כל מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת" – אינה נכונה. ההפך הוא הנכון: אחד מכשליה החמורים של הציבוריות אצלנו הוא שלא פיתחה כיאות את הקטגוריות החוץ־פליליות של הוקעת אישי ציבור על התנהגות מושחתת או בלתי נאותה, שבמדינות מתוקנות היתה מביאה להפרדה ביניהם לבין כסאותיהם. לעיתונות יש השפעה על כך. היא יכולה לגנות בחריפות את המושחתים ולדרוש את הדחתם, גם אם לא הואשמו בפלילים. במקום לפתח התייחסות כזו, מרים אברמוביץ' גרזן מילולי דווקא על הקול המוסרי ביחס להתנהגותם של עובדי ציבור. אם משדרים לבעלי הכוח השלטוני כי הליכה בדרך הפוליטית "הנכונה" תקנה להם מעמד של בני חסות וייסלחו להם כל חטאיהם, ניתן עידוד לשחיתות ותמריץ למושחתים. אם מבזים את נאמני שלטון החוק על שאינם מכירים בחסינותם של המועדפים (בלשון הגינוי של אברמוביץ', "נוטרי שלטון החוק במובנו הטכני, המכני, הפשטני", להבדיל, כנראה, מנוטרי "שלטון החוק" המושתת על איפה ואיפה), כורתים את יסודות ההגנה מפני נצחון השחיתות. לפי שיטת אברמוביץ' נוצר עיוות נורמטיבי כפול: לדוגמה השלילית הניתנת בהתנהגות שלטונית בלתי ראויה יש כשלעצמה משמעות מעצבת. לנזק הזה מצטרף השיפוט המעוות־מרחני־סלחני של עיתונאים הפועלים למעשה כיח"צנים.
התייחסותו של אברמוביץ' למעללי משפחת שרון מוכיחה בבירור את מחירה הקשה מנשוא של שיטת האתרוג. אין בכך כדי להפליא. מי שמתבונן במציאות מתוך עמדה של משוא פנים, עיניו מוכות בסנוורים ומה שנראה לו כעובדות אינו אמת אלא פרי הבאושים של נטייתו, ושיפוטו הערכי מוטה עד כי העקוב נראה בעיניו כמישור.
מי שיצא להצליף בימין, נמצא שוגה פעמיים: בגישתו המקדשת עמדה ומעניקה למחזיק בה מעמד של "מוגן", אין לו יתרון כלשהו על שגרירי עמדה מן הצד השני, שיש להם בני טיפוחים משלהם. הטענות "הדמגוגיות" של הימין, בדבר חיפוי מצד תומכי ההתנתקות על התנהלותה של משפחת שרון, נמצאו נכונות. לא "בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות" ראוי היה להכתיר את מאמרו, אלא "בזכות הקליינט, בגנות האמת".
אין תחליף למתכונת הישנה של עיתונות עניינית, הדנה בנושאים השונים לגופם וללא משוא פנים. אם רוצה אברמוביץ' שנתייחס אליו כאל עיתונאי מקצועי, עליו לחזור בו משיטת האתרוג. כל עוד הוא דבק בשיטה זו, לא יהיה מנוס מלדלג עליו לטובת ערוץ אחר או לצפות בו בתור שופרם של אנשי חוות־השקמים, יועציהם ויח"צניהם. אברמוביץ' אינו עומד לעצמו, הוא גם מייסדה של אסכולה חדשה על תפקידה של העיתונות. חשוב מזה: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו, וגרוע יותר – כיצד ינהגו – אזובי הקיר? מתבקשת לכן הקריאה: אמנון, חזור בך.
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 57, יולי 2005