בעת המלחמה, ימים אחדים לפני ש"מעריב" פרסם את הגילוי על כך שהרמטכ"ל דן חלוץ מכר את מניותיו, שלח אליו עורך העיתון, אמנון דנקנר, מכתב חריף, שבו הביע תרעומת על האפליה של "מעריב" על־ידי דובר צה"ל. במכתב מודיע דנקנר לחלוץ כי בכוונת עיתונו לכתוב, במועד המתאים ובחריפות הראוייה על הצרה שבה נמצא הרמטכ"ל.

האם המכתב היה בבחינת אות אזהרה שסופו פרסום פרשת המניות? "שלחנו מכתב לדוברת צה"ל כמחאה על ראיון בלעדי ותמונות בלעדיות שהעבירה ל'ידיעות אחרונות'", מסביר דנקנר. "מעולם לא נעשה ככה בזמן מלחמה; לא מקובל לתת בלעדיות לעיתון אחד על חומרים – ומחינו בהתאם. מה הקשר לאייטם על חלוץ? לא היה שום איום [במכתב], אין כל קשר בין הדברים. הניסיון ליצור קשר בין הדברים הוא מצד אחד עלוב ומצד שני דוחה. לא צריך להזיע כל־כך, היה לנו אייטם ופרסמנו אותו. לא היה בו שום דבר זדוני. פרסמנו אותו באופן מינורי, בלי מאמרי פובליציסטיקה וקריאות מתלהמות. נכון שהסיפור עשה רעש, אבל לדעתי בצדק".

והעובדה, שעורך ראשי של עיתון מרכזי כמו "מעריב" שולח לרמטכ"ל בשעת מלחמה מה שנראה כמו מכתב איום, איננה בעייתית בפני עצמה?
זה לא היה מכתב איום. נאמר בו, על־פי זכרוני שאינו מטעה אותי, שהרמטכ"ל נמצא במצב לא טוב, בבעיה, שעליה נכתוב כשיגיע הזמן, בפירוט ובחומרה הראויים.

וזה לא איום?
הכוונה היתה למצב שלו ושל צה"ל בתקשורת; הם נראו לא טוב. כתבנו שבין הגורמים למצב הלא טוב שלו ושל צה"ל בתקשורת, אמנם בשוליים, נמצאת ההתנהלות של דובר צה"ל, ואז התייחסנו לבעיה שהיתה לנו מולה במשולש דובר צה"ל-"מעריב"-"ידיעות". לא רק שזה לא היה איום – זה היה ההפך מאיום. כתבנו שבשלב זה, כשיש לחימה, אנחנו לא מתעסקים בזה. אגב, המכתב נשלח ביום חמישי, וביום ראשון שלאחריו הרמטכ"ל ניהל איתי שיחה נעימה מאוד שבה הוא התייחס לטענות כלפי דובר צה"ל, אמר שהוא לא ידע על זה ולא אישר את זה (את מתן הבלעדיות ל"ידיעות אחרונות"; א"ע), ואם יהיה צורך לאזן – הוא ידאג לאיזון. אחרי השיחה עם הרמטכ"ל היתה לנו שיחת בירור עם דוברת צה"ל ואנשיה, וכל העניין של כביכול מכתב איום על הרמטכ"ל לא עלה שם. שני דברים בהתנהלות של הרמטכ"ל מטרידים אותי מאוד. הראשון הוא ההיזכרות המאוחרת שלו עכשיו, והתלונה על מכתב איום שכביכול "מסביר" את הפרסום על המניות, שהיה פרסום לגיטימי ואף יותר מזה, ועל פניו לא היתה בו שום נקמנות או מימוש איום, כי האייטם התפרסם נקי, בלי מאמרים וקריאות מתלהמות. השני הוא הגרסה הכבושה שהוא מסר ל"ידיעות אחרונות" (על נסיבות מכירת המניות; א"ע). זאת לא ההתנהלות שהיינו רוצים לראות אצל הרמטכ"ל שלנו.

צילום: רויטרס

הידיעה על מכירת המניות הופיעה בהבלטה רבה בעמוד הראשון של "מעריב", בבוקר ה־15 באוגוסט, יום לאחר שהפסקת האש בלבנון נכנסה לתוקפה, בחתימתו של יהודה שרוני, הכתב הכלכלי של העיתון. הידיעה סיפרה שביום פרוץ המלחמה, לאחר חטיפת החיילים בצפון, התקשר הרמטכ"ל דן חלוץ למנהל ההשקעות שלו בבנק לאומי וביקש למכור את כל תיק ההשקעות שלו, שהסתכם אז ב־120 אלף שקל. זו היתה ידיעה מרעישה, בלעדית, שטופלה ב"מעריב" לפי הכללים המקצועיים המקובלים, וסביר לקבוע שכל כלי תקשורת היה שש לפרסם אותה.

כצפוי, הידיעה עוררה סערה ציבורית שנסבה על ההתנהגות האתית של הרמטכ"ל. בתוך קהילת התקשורת היא עוררה שאלות הנוגעות לעצם הפרסום ולעיתויו. מהופעות של אנשי "מעריב" בתקשורת התברר כי העיתון המתין עם הפרסום עד לתום המלחמה. האם העיכוב היה מוצדק?

עורך "מעריב" הסביר ל"העין השביעית": "האייטם היה מוכן לבקשת תגובה 24 שעות לפני הפרסום. דחיתי את הפרסום ב־24 שעות כדי לראות שהפסקת האש מתקיימת. אני לא חושב שכשיש לחימה ונהרגים אנשים אי־אפשר להמתין עם הפרסום, גם תוך סיכון שהמידע יתפרסם במקום אחר. זה לא ראוי שיתעסקו בזה כשאנשים נהרגים. הן כלפי הרמטכ"ל, שאמור לעסוק בלחימה, הן כלפי החיילים הלוחמים והן כלפי המשפחות שמחכות ליקיריהן. סך־הכל גם לי היה בן שם. כל עוד נהרגים – לא מפרסמים", הוא קובע.

יום אחרי החשיפה התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תקציר ראיון שערכה סימה קדמון עם הרמטכ"ל, ובו הוא הציג באריכות את גרסתו לאירועים. תמציתה: את ההוראה למזכירתו להשיג את מנהל ההשקעות נתן לפני חטיפת החיילים, וכשהבנקאי חזר אליו, לאחר החטיפה, נתן לו חלוץ הוראה קצרה למכור את המניות, וסיים את השיחה. עוד אמר חלוץ כי בכל מקרה לא ידע באותו שלב כי עתידה להתפתח מלחמה ארוכה.

מדוע לא הציג חלוץ הסבר זה בפני "מעריב"? האם המידע הזה שומט את הקרקע מתחת לטענות הקשות כלפי הרמטכ"ל? "זה לא שרף את האייטם", טוען שרוני. "לא בדקתי אילו חלקים הוא מכר קודם ואילו ביום של המכירה. באותו יום הוא מכר משהו כמו 140 אלף שקל, שזה מהותי, אבל לא זה עניין, אלא עצם העובדה שביום החטיפה, עם כל המהומה והתוהו ובוהו מסביב, הוא מצא זמן להתעסק עם משהו שהוא לא ממהות הלחימה. זה לא עניין של כמות".

"זה אייטם", אומר דנקנר. "אם זה לא היה אייטם – לא הייתי מפרסם את זה. האמת היא שכשהטיפ הראשוני הגיע למערכת, אף אחד לא האמין לזה". כאמור, דנקנר מטיל ספק באמינות הגרסה שמסר הרמטכ"ל ל"ידיעות אחרונות" ומדגיש כי היא לא נמסרה לו כאשר שוחח עם חלוץ לפני הפרסום ב"מעריב". "אפשר לבסס אותה בקלות ולבקש מהרמטכ"ל פלט שיחות שלו מאותו יום, שנראה מי התקשר למי מתי", אומר עורך "מעריב" כשהוא מרמז להודעת הרמטכ"ל לאלופים כי יעיין בפלטי השיחות שלהם כדי לאתר מדליפים.

התמונה הלא נעימה העולה מדבריו של דנקנר היא של ניסיון נואל מכיוונו של הרמטכ"ל לכרוך את פרסום הידיעה ב"מעריב" על מכירת המניות במכתב התלונה של עורך העיתון על העדפת "ידיעות אחרונות". לעומת זאת, שיגור מכתב בסגנון בוטה ומאיים לרמטכ"ל, ועוד בשעת מלחמה, הוא לא צעד שצריך להתגאות בו. אין בכך כדי להמעיט מחשיבות  הפרסום על המניות שהיה לא רק לגיטימי אלא הישג מקצועי של ממש.

גיליון 64, ספטמבר 2006