"תפקיד העיתונאי אינו להגן על הסיפור", אומרת אילנה דיין, מגישת "עובדה", "אלא לשדר אותו. זה, מבחינתי, העיקרון הבסיסי. מערכת האיזונים והבלמים שהחוק כופה על המשטרה ועל העיתונות שונה, וזהו אחד ההסברים לאותו עיקרון: עיתונאי אמור לשמור על החומר שאסף בכליו לעצמו (ולקהל צופיו או קוראיו), ולא להפקידו בידי המשטרה".

דיין, בניגוד לרבים, מעמידה אידיאל עיתונאי בלתי מתפשר, המפריד בצורה חד־משמעית בין העיתונאי לממלכה. לשיטתה, אין זה מתפקידה לספק למדינה אינפורמציה גם אם אינה חושפת את מקורותיה, ולעתים גם במקרה שהדבר לא ישפיע עליהם.

עם זאת, בתחילת מרץ פרסם לראשונה רן בנימיני, כתב קול־ישראל, כי בפגישה חשאית שנערכה בביתו של השופט בדימוס ורדי זיילר, ראש הוועדה החוקרת את פרשת האחים פריניאן, נועדה דיין עם שניים מחבריה במעמד שבו הוחלפו דברים בנוגע לניצב־משנה יורם לוי. בהמשך פרסם העיתונאי מרדכי גילת שבפגישה נכחו לבד מזיילר ומדיין גם ניצב בדימוס עוזי ברגר, חבר הוועדה, וכן קלדנית שרשמה פרוטוקול מסודר. חברת הוועדה השלישית, נורית שניט, פרקליטת מחוז מרכז לשעבר, לא נכחה בפגישה כיוון שלא היתה בארץ.

אילנה דיין (צילום: יוסי צבקר)

קיום הפגישה עורר השגות בקהילה העיתונאית. נשמעה סברה שבאמצעות פגישתה עם חברי הוועדה מנסה דיין להגן על אמינות התחקיר ששידרה בתוכניתה "עובדה". רוב מאמרי התגובה שפורסמו על המפגש ייצגו את הדעה שאין בכך כל פסול, ואולי אף להפך. כך חושב גם הפרשן המשפטי של קול־ישראל, משה נגבי: "לו היתה בידיה של אילנה דיין אינפורמציה שבאופן מסוים יכולה לתרום לחקר האמת, לדעתי ייתכן שאף היתה לה חובה מוסרית להעיד בוועדה, כפוף כמובן לשמירה על המקור ולהתחייבויות שנתנה לו, שזוהי חובה מקודשת. אינני רואה כל בעייתיות אתית מצדה של דיין בעדות בוועדה, כל עוד לא נחשפו בה דברים העלולים לפגוע במקור. גם היותה של הפגישה חשאית איננה בעייתית מבחינת אתיקה עיתונאית לדעתי, וייתכן שהיא אף מחויבת המציאות".

גישתו של נגבי נובעת מהתפיסה שהעיתונאים והמשטרה אינם בהכרח משני צדי המתרס, והכלים שבידי המשטרה יכולים להשלים את מה שחסר לעיתונאי. על פניה נראית תפיסתו משכנעת משום שבמקרה של ועדת חקירה, שמטרתה היא חקר האמת, מלאכתה משרתת את מטרתם המשותפת של העיתונאי ושל גופי האכיפה. עם זאת, ההבדל המהותי ביניהם הוא הפרקטיקה, הכלים שבאמצעותם הם חוקרים את האמת. אחד מכלי עבודתו העיקריים של העיתונאי הוא יכולתו לשמור על חסיון המקור המספק לו את המידע, כדי שזה ימשיך לזרום אליו, וכן מעמדו כמי שאינו גורם אקטיבי בסוגיה הנחקרת, אלא מתווך בהעברת מידע. לחלוקת תפקידים זו חשיבות עליונה, שכן תפיסת הציבור את העיתונות כגורם עצמאי היא שמאפשרת לה למלא את תפקידה בחברה חופשית. השמירה על חסיון המקור היא ערך מוסכם במשולש בית־המשפט, המשטרה והתקשורת, אלא שסנטימטר מעבר לכך מתחיל התחום האפור.

בסופו של דבר העיתונאי הוא גם אזרח, והמלאכה העיתונאית איננה מתנהלת בתוך בועה תיאורטית, אלא בזירה רוויה במשחקי כוח פוליטיים ומושפעת מאינטרסים. הספינים סביב "הפגישה החשאית" והתגובות עליה ממחישים את הדבר היטב. כך, למשל, ברורה הצהרתו של נצ"מ יורם לוי כי בכוונתו לעתור לבג"ץ נגד הוועדה בניסיון לקעקע את אמינותה באשר לחקירת מעורבותו בפרשת האחים פריניאן. גם המפכ"ל, רב־ניצב קראדי, שלשכתו דרבנה עיתונאים לתת הד רב להצהרתו של נצ"מ לוי, מסתמן כמי שיש לו עניין בערעור מעמדה של הוועדה. מולם עומדים קציני משטרה וביניהם נצ"מ אמיר גור, המעוניינים כי הוועדה תגיע למסקנות מסוימות. לכאורה, מלחמות הקצינים בתוך המשטרה, כפי שהן נחשפות בעבודת הוועדה, אינן קשורות ישירות לעיתונאים, אך הן מובילות אל התחום האפור, שבו הדינמיקה של העבודה העיתונאית תופסת מקום נרחב, שהרי לקצינים המוזכרים לעיל יש קשרים עם עיתונאים המוצאים את עצמם עתה ניצבים משני צדי המתרס. היותם של העיתונאים בקשר עם הצדדים החלוקים אינה בעייתית, אלא כלי עבודה מרכזי שלהם, וזהו ההבדל המהותי בין העיתונאי לגופים הממלכתיים שתפקידם לאכוף את החוק.

לא פעם נותרות בידי עיתונאי שאריות מידע שלא פרסם; חלקן לא ראו אור מפאת חוסר מקום, וחלקן בגלל מחסור בראיות. מי שסבור שעיתונאי הוא בראש ובראשונה אזרח, יגרוס שעליו לשתף את המדינה בפיסות המידע האלה, על אחת כמה וכמה בפני ועדת חקירה רשמית (בתנאי, כמובן, שאינו נדרש לחשוף מקורות). כך נהג רון בן־ישי, שהעיד בוועדת כהן, שחקרה את אירועי סברה ושתילה, אך סירב להשיב כשנשאל על מקורותיו. הנוסחה המדריכה את בן־ישי היא זו: "אני חושב שברמת העיקרון לא צריך להגיד דבר מעבר לתחקיר (שפורסם). אבל אם נשארות לי שאריות שלא נראות לי חשובות, אבל לוועדה הן יכולות לעזור, אין מניעה לומר אותן. בתנאי אחד – שהן אינן מקרבות למקור. גם אם מבחינת המקור אני יכול לפרסם אותו, לא אגיד דבר המקרב אותו לחשיפה".

רון בן-ישי

מוסכם שדברים שעיתונאי פרסם, הוא רשאי לומר גם בוועדת חקירה; מדוע, בעצם, הוא מנוע מלמסור פרטים נוספים?
בראש ובראשונה, משום שברמה העקרונית מצב כזה פוגע בעיקרון הפרדת הרשויות – בין העיתונות לגופי החקירה. מרגע שמופר העיקרון הזה, העיתונות תיתפס כסוכן של המדינה ולא תוכל למלא את תפקידה. למגבלה על מסירת פרטים נוספים בוועדות חקירה יש גם טעמים מעשיים: האחריות המוטלת על העיתונאי, שלא הצליח לבסס את הנחותיו ולכן נמנע מלפרסמן, שלא לפגוע ללא הצדקה במושא תחקירו. חשיפת תחקיר שלא פורסם כיוון שלא היה מבוסס דיו עלולה להוביל להחשדתו של אדם ולפגיעה בשמו. אמנם המשטרה או ועדת החקירה מסוגלות להוכיח את אשמתו בזכות כלי החקירה העומדים לרשותן, אך שיתוף הפעולה של העיתונאי במצב כזה הוא בגדר מסירת מידע שקיבל בתוקף מקצועו ולא בתוקף היותו אזרח המשתף פעולה עם הממסד.

סיבה מעשית נוספת היא היותו של העיתונאי חלק מהתנהלות מקצועית, שהתחקות אחריה מלמדת לעתים יותר מאשר מידע צרוף. אם למשל ניהל עיתונאי שיחה עם אדם ולאחריה קיבל שיחת טלפון באותו נושא מאדם אחר, הוא יכול ללמוד מכך על הקשרים בין השניים. שתי השיחות היו לפרסום, אך הזיקה בין שני המקורות לא היתה ידועה. מידע זה יכול לעזור לוועדה, אך מסירתו תפגע ביכולתו של העיתונאי להשיג מידע בעתיד.

אילנה דיין, כאמור, מסכימה עם גישה זו ומנסחת אותה בצורה חד־משמעית: "עצם שיתוף הפעולה בין העיתונאי לממלכה נראה לי לא נכון. קודם כל כי התפקידים שונים: התפקיד שלי לפרסם, ושלהם לחקור ולשפוט. נגזרות מכך אמות מידה שונות של בדיקת העובדות. האם ראוי שאמסור למשטרה, למשל, מידע שלא שידרתי? בדרך־כלל, לא; לעתים בגלל חסיון מקורות, לעתים בגלל אמינות המידע (אם לא הצלחתי לאמת אותו בדרגה הנחוצה לשידור, האם ראוי שמידע כזה יוביל את המשטרה לביצוע מעצר, ואת החשוד לעמודים הראשונים של העיתון עם מגבת על הראש)?".

משה נגבי

דיין, כמו השופט בדימוס זיילר, אינה מאשרת או מכחישה את דבר הפגישה, אך בכל זאת מנסה לנסח מדריך למשתמש המחזיק בהשקפתה ונתקל במצב שבו עליו לחרוג מגישה בסיסית זו ומעמדותיו העקרוניות השוללות שיתוף פעולה עם ועדת חקירה.

"חשוב להבין: ההחלטה העקרונית לא לשתף פעולה עם הממלכה אינה דת. לא מדובר בדוגמה, והיא גם לא נובע מנקיון כפיים נדיר", היא ממשיכה, "לכן גם ככזו יכולים להיות לכלל הזה יוצאים מן הכלל. אלא שהיוצאים מן הכלל צריכים להישמר למקרים נדירים מאוד, שמתקיימים בהם צירופי נסיבות מיוחדים. כשמדובר במקרה שבו פרסמת תחקיר ובעקבות החשיפה קמה ועדת חקירה, ובין ועדת החקירה לתחקיר מתקיימת זיקה עמוקה, כאשר מתוך היכרותך המעמיקה עם החומר אתה מבין שחשיפת האמת היא קריטית מבחינה ציבורית ואתה רואה שיותר מדי כוחות פועלים כדי לקבור את האמת – במקרה כזה נדמה לי שיש מקום לבחון אם אפשר לחרוג מהעיקרון שאומר שהעיתונאי לא משתף פעולה עם הממלכה".

בלי להטיל ספק ביושרה האינטלקטואלי של דיין, העמדה שהיא מציגה אינה פותרת את השאלה, מדוע ניתן להשתמש במידע, שהושג בכלים עיתונאיים, לצורכי חקירה שמנהלת המדינה? לוועדת חקירה יש כלים שלה. האינטרס של המדינה ושל העיתונות אינו זהה, והמוטיבציה שלהן שונה: בעוד שהמוטיבציה של העיתונאי היא להגיע לאמת כדי לפרסם אותה, המוטיבציה של המדינה היא להגיע לאמת כדי לאכוף את החוק ולקיים את הסדר החברתי.

בסופו של דבר, רבים מהכוחות המניעים אותנו אינם תיאורטיים. דיין מרגישה כי הכוחות הפועלים סביב הפרשה אינם נקיים: "הפרסום בדבר פגישה לכאורה היה כרוך בכל־כך הרבה ספינים. נדמה לי שזה נובע מן הצירוף הייחודי שאני חווה, של 'סלבריטאות' טלוויזיונית ועיסוק בעיתונאות חוקרת. השילוב הזה קטלני. המטֶריה שאני עוסקת בה היא מטריה קשה, המדיום הוא מדיום שמייצר מה שנהוג לכנות 'טאלנטים'. פעם זו יעל בר־זוהר ופעם אילנה דיין. נכון שהתפקיד העיתונאי שלי הוא להביא סיפורים, אבל הקיום הטלוויזיוני שלי עושה אותי, שלא בטובתי, לחלק מהסיפור.

"כל מי שעוקב בצורה בסיסית אחרי הוועדה, כולל קוראי 'העין השביעית', יכול לראות שכל מה ששידרנו מתאמת עכשיו אחד לאחד. כמו, למשל, בודק הפוליגרף המשטרתי שמתאר לוועדה את בדיקת הפוליגרף הבעייתית שעבר יורם לוי, והתיאור שלו, מלה במלה, שודר כבר לפני שנה ב'עובדה'. לצערי לא היה אדם אחד, לא בתקשורת בכלל, גם לא ב'העין השביעית', שיקום ויאמר: 'הם הביאו את הסיפור הזה קודם, והם צדקו'".

אורי ארליך הוא עיתונאי

גיליון 62, מאי 2006