חברי ועדת מועצת העיתונות לקביעת כללי אתיקה בימי לחימה עמלים בימים אלה על קריאת שמונה חוברות - הפרוטוקולים של העדויות שהושמעו בפניה, ובחודש הקרוב הם צפויים לגבש המלצות. הפרוטוקולים של דברי כעשרים עדים - עיתונאים, אנשי צבא (שעדותם חסויה) ובעלי תפקידים אזרחיים - הם מסמך מרתק, ובעיקר ניכרים בהם הפערים בין הביקורת הציבורית לעובדות מצד אחד, ובין התפיסה שהעיתונות "דרסה" את כללי האתיקה לנכונות של העיתונאים לציית להם, מצד שני. בכוונת הוועדה לבדוק את האפשרות להוסיף פרק מיוחד לימי לחימה לתקנון האתיקה של המועצה ולהעלות על סדר־היום המקצועי שאלות וקביעות שיוצאו לאור בדו"ח מיוחד, לאחר אישורו בנשיאות המועצה. אף שחברי הוועדה טרם סיכמו את דעותיהם לכדי עמדה אחידה, וטרם הכריעו בדבר הכללים החדשים (נכון לזמן כתיבת הכתבה), ניתן כבר להשוות בין התלונות הקשות שנשמעו במהלך המתקפה הציבורית על העיתונות לאחר המלחמה, ובין העדויות ועיקרי המסקנות, או הנושאים, שדו"ח הוועדה יעסוק בהם. השוואה כזו מעלה כי כתב־האישום הציבורי יסתיים, בסופו של דבר, ב"נזיפה קלה", ובהוראות מכוונות לעתיד. במלים אחרות, התקשורת, בסך־הכל, מילאה את תפקידה, ובצורה לא רעה בכלל.
"עם כל הכבוד לכתבים, יש טעויות שהורגות... היו דיווחים בנוסח: 'הכוחות מאחורי, עומדים להיכנס לכפר הסמוך מצד ימין ואחר־כך הם ילכו שמאלה... הטיל נפל לידי ברחוב הכרמל'... לא הצלחנו להבין מדוע כתבינו האמיצים מתעקשים לספק מידע כה חיוני לאויב"
(מתי גולן, "מי יחקור את כלבי השמירה", "גלובס", 3.11.06)
טענה עיקרית שעלתה בציבור ובתקשורת עצמה היתה שהתקשורת פגעה בבטחון המדינה, כפי שעולה, בין השאר, מעדותו בפני הוועדה של הכתב הצבאי בערוץ הראשון, יואב לימור. "הביקורת הכי קשה שהיתה עלינו במלחמה זה על ציון מקום הנפילה של קטיושות. אנחנו שידרנו מקרב האזרחים שישבו במקלטים ויצאו אלינו ואמרו, 'אתם מסכנים אותנו', והתחושה הקשה הזאת והידיעה שאני נמצא לידם, ותחושתם חשובה לי, אמרתי אני מוכן לוותר על זה, למרות שאין בזה כלום. אני וכמוני עמיתי". כוונתו של לימור היא שכפי שכולם יודעים כעת, את הקטיושות אי־אפשר לטווח, והדבר היחיד שביקשה הצנזורה למנוע היה גילוי נפילה של רקטות בים, הוראה שהתקשורת עמדה בה במלואה. מדיוני הוועדה ניתן להתרשם כי למרות ה"אמבוש הציבורי" לאחר המלחמה, למעשה אין כל עדות לכך שהעיתונות פגעה בבטחון המדינה בדיווחיה, למעט טעויות אחדות של כתבים, שגם הן נעשו שלא במתכוון.
"הן האלוף אייזנקוט והן דוברת צה"ל העידו שהאשמת התקשורת בעניין זה היתה לא במקומה", אומרת השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות ויו"ר הוועדה. "התקשורת הכפיפה עצמה לכללי הצנזורה, ואם היתה זליגה של ידיעות, אני מתרשמת שאחראי לכך הצבא. האלוף אייזנקוט אמר, 'אנחנו אחראים'. תחושתי היא שהאשמת התקשורת היא במידה רבה פרי של התוצאות המאכזבות של המלחמה". חברי הוועדה, כאמור, טרם דנו בכך, אך ייתכן שאחד הכללים החדשים שיצורפו לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות יהיה חיוב העיתונאי לחזור ולהתייעץ עם הצנזורה, אם נראה לו שקיבל אישור לדווח פריט מידע שפרסומו יהיה בלתי אחראי או עלול לפגוע בכוחותינו. "מהעיתונאי", מוסיפה דורנר, "נדרשת האחריות למרות שבעצם הרבה מהאחריות מוטלת על הצבא - ההדלפות הרי מגיעות ממנו. צבא צריך שיהיה לו בטחון שדה, והוא יכול למנוע את ההדלפות, אבל עד שנזכרו להילחם בכך, הסוסים כבר יצאו מהאורווה. אני לא יכולה למנוע מעיתונאים לקבל הדלפות מאלופים, אבל בכל זאת, על העיתונות מוטל להיות אחראית, לברר ולהתייעץ. התקשורת במלחמה לא זלזלה בצנזורה ולא עשתה עבירות במודע. אולי הצנזורה עצמה לא היתה די מוכנה".
שאלת מעורבות הצנזורה עלתה ביתר שאת ביחס לשידורים החיים במלחמה. מאות שעות שידור בכלי התקשורת האלקטרוניים הוגשו ברובן באופן ישיר. אחד השידורים שגררו עשרות תלונות היה זה של הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, שסיפר מגבול הצפון על כניסת כוחות לקראת מבצע, ולטענת המתלוננים - שהופרכה על־ידי הצבא מאוחר יותר - גרם לביטולו. "אני חושב ששגיתי באותו ערב באופן אישי ועשיתי מעשה... שהייתי יכול להימנע ממנו", אמר דניאל לוועדה. לשאלת הוועדה על יכולתה של הצנזורה להכריע במקרה של עבירה בשידור חי ענה דניאל, כי הצנזור יושב אמנם במערכת, אך אין ביכולתו למנוע את השידור. "הצנזור לא יודע כשאני עומד בעמדת השידור שלי, בכלל אין לו מושג מה אני הולך לדבר". בניסיון למנוע מצבים דומים הועלתה בוועדה האפשרות לייצר שהות מכוונת, delay, בשידורים החיים, כדי למנוע עבירות צנזורה. "התקשורת מתנגדת, אנחנו נבדוק את זה, אך אם הצבא היה קובע באמצעות הצנזורה דיליי, יש לו כוח, יש לו הסמכות. אצלנו יש חוקים שמגבילים את חופש הביטוי מפה ועד להודעה חדשה. בית־המשפט העליון הוא שריכך את השימוש בהם", אומרת דורנר. "דבר נוסף שאני חושבת שצריך יהיה לעשות הוא סינכרוניזציה בין הוראות הצבא להוראות תקנון האתיקה, כך שלא יהיה צורך לחכות לנקיטת צעדים על־ידי המועצה. בסינכרוניזציה מתאימה, הצבא ימנע הפרות והוא ינקוט את הצעדים הדרושים, שכן לו נתונה סמכות ענישה. אם תהיה הסכמה בינינו ובין הצבא, זה יאפשר שמירה על כללי האתיקה בעת מלחמה. העיתונאי באופן עקרוני מעוניין להכפיף את עצמו לצנזורה בעת מלחמה, אך הוא אינו רוצה להיות 'פראייר', לאמור, שאחר יפרסם משהו שהוא לא פרסם, לכן צריך כללים ברורים שכולם מקבלים אותם עליהם".
49% מהנשאלים אמרו שהתקשורת פגעה במוראל החיילים, ו־47% אמרו שהיא פגעה במוראל של העורף
(מתוך סקר שערך פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה בסוף המלחמה)
צילום: רויטרס
בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של הציבור, עלתה לדיון שאלת המחויבות של התקשורת למוראל הלאומי. בין העדים ששמעה הוועדה היו עובדי ציבור כמו ראש עיריית קריית־שמונה, חיים ברביבאי, והפסיכולוג ד"ר יהודה שחם מהמרכז לשעת חירום בקריית־שמונה, שטענו שעל התקשורת היה לעסוק יותר בהתמודדות העורף עם קשיי המלחמה ובסיפורים אנושיים חיוביים. על אלה, אומרת השופטת דורנר, אי־אפשר להחיל כללי אתיקה. "עלו טענות שהעיתונאים התמקדו בגאידמק. זו עיתונות לא טובה, לסקר רק את הגימיקים, אבל אי־אפשר לקבוע בשביל התקשורת כמה כתבות צבע לעשות ועל איזה נושא". במקביל נדונה השאלה, אם היה על התקשורת לחשוף את הסיפורים הקשים שהגיעו מן החזית ולבקר את ביצועי צה"ל. במסגרת אחד הדיונים סיפר חבר הוועדה ועיתונאי "הארץ" זאב שיף כי "ראש מחלקת בטחון מידע אל"מ רם דור... היה לו ויכוח עם הצנזורית, משום שהוא תבע ממנה... לאסור את פרסום הידיעה על מחסור במים... היא סירבה. היא נתנה את ההיתר לפרסם את זה, אז הוויכוח לא היה רק בינו ובין העיתונות".
על כך אומרת יו"ר הוועדה, כי המוראל היה ירוד כיוון שהתוצאות היו גרועות. "אם מח"טים אומרים שקיבלו 14 פקודות שונות והם לא ידעו מה לעשות, צריך לכתוב את זה, אולי מישהו יקלוט וישנה משהו. ממילא אי־אפשר להסתיר דברים כאלה - זו מדינה כל־כך קטנה. בוודאי לא נקבע נהלים לכך. העיתונות לא אחראית על המוראל אבל היא צריכה לקחת בחשבון את המוראל הלאומי, ולא צריכה לעשות בכוונת מכוון דברים כדי לקבל רייטינג. היא צריכה לגלות אחריות. יש דרך לשדר כל דבר, ואפשר לשדר בצורה שפוגעת במוראל או בצורה אובייקטיבית", אומרת דורנר.
"במלחמה אי־אפשר לנצח ללא נפגעים. מלחמה עניינה בטעויות, בחיכוך, באבידות, בערפל קרב. באורך רוח. סיקור תקשורתי נשכני בזמן מלחמה פוגע בניהולה... הפריעה לי גם הפגיעה ברוח הלחימה, שבאה לידי ביטוי בסיקור אובססיבי של הפצועים במערכה. תמונות כאלה ראיתי גם ב'אלמנאר', אך במינון נמוך יותר..."
(סא"ל מיל' עזר צפריר, "דמכם בראשכם", "הארץ", 6.9.06)
אופן סיקור שייתכן מאוד שייקבעו לגביו כללים מחייבים הוא צילום פצועים. "כל צילומי התקריב בעל־כורחם של פצועים מובלים לבתי־החולים, זה לא סימפטי שעטים עליך וחוזרים על הצילום שוב ושוב. זו חדירה לצנעת הפרט", אומר אבי בניהו, מפקד גל"צ וחבר הוועדה. "האם צריך לצלם אדם בתחתונים ופניו דואבות? אני לא חושבת שזו עיתונות טובה", סבורה דורנר. "העיתונאי רוצה תמונה טובה, אבל אני חושבת שבתי־החולים לא צריכים לאפשר לצלם כל־כך מקרוב".
נוהג הדיווח על נפגעים בכלל יעלה גם הוא בסיכומי הוועדה, שתחליט אם לקבוע בתחום זה כללים מחייבים. ברור שאי־אפשר, בזירה התקשורתית של היום, לדחות את הדיווח על נפילתם של חיילים בקרב עד לסוף המלחמה, או לסוף כל שבוע של לחימה כפי שהיה בעבר; אולם דיוני הוועדה כבר פתחו פתח לאפשרות להפסיק את השימוש ברמזים העבים שנזרקים לאוויר כיום - בנוסח "קרב קשה" או "חילופי אש כבדים" - ומכווצים את לבבותיהם של הורי החיילים. "העיתונאים עצמם הציעו שהתקשורת תפסיק להשתמש במלות הקוד האלה, ואמרו שאם כל אמצעי התקשורת יחדלו, ניתן יהיה לעמוד בכך. הציבור מכיר את הקודים וכל עם ישראל נכנס ללחץ מזה", מספרת דורנר. "הקודים האלה הם לא הישג עיתונאי", קובל בניהו. "צריך לראות איך נעשה זאת, ושהתקשורת תקבל על עצמה את המחווה ההומנית הזאת. יכול להיות שזה יעבוד שנתיים ואחר־כך שוב נצטרך לפעול בעניין. אני חושב שכאן, מה שנצליח להרוויח, זה בונוס".
▪ ▪ ▪
כאמור, הוועדה טרם גיבשה את המלצותיה, אך הנוגעים בדבר משוכנעים בחשיבות הקמתה. מעבר לעובדה שזו פעולתה הראשונה של מועצת העיתונות לאחר שיתוק של שלוש שנים, ולכך שהוועדה הצליחה לעורר את התעניינות העיתונות והציבור גם יחד, יש בפעולתה מטרה ציבורית נוספת. "נוצרה אווירה של שנאה לתקשורת, וזה מדאיג, כי דעת קהל עוינת לתקשורת פוגעת בחופש הביטוי לא פחות מחוקים מגבילים", אומרת השופטת דורנר. "פנינו לעתיד, ואנחנו רוצים למנוע הישנות של דעת קהל כזו". מסר נוסף שאמור לעבור בדו"ח הוועדה הוא האחריות הגדולה, וההשפעה הרבה שיש לתקשורת, לא רק על דעת הקהל, אלא על תהליך קבלת ההחלטות. "התקשורת כבר אינה מתווכת, אלא שחקן מרכזי שחדר לכל תחום. השדות האחרים איבדו את האוטונומיה שלהם", אומר פרופ' יורם פרי, ראש בית־הספר לתקשורת באוניברסיטת תל־אביב וחבר הוועדה. "אי־אפשר לעשות שינוי רדיקלי בכללי האתיקה המקצועית. בתודעה של העיתונאים צריכה להתפתח ההבנה שמשקלם והשפעתם שונים מבעבר ועליהם לנהוג באחריות גדולה יותר. כל העקרונות האתיים הבסיסיים שנחלשו צריכים כעת להתחזק".
גיליון 67, מרץ 2007