איורים: קרן תגר
"כהערת פתיחה, אני מוכרח לומר לכם: אנחנו ישבנו כמה חודשים, אבל לא למדנו כל־כך הרבה דברים לא נכונים כמו שלמדנו ב־24 השעות האחרונות מהתקשורת, ואני רוצה להעמיד את הדברים על דיוקם". דווקא כך, בהערה נגד התקשורת, בחר השופט בדימוס ורדי זיילר לפתוח את מסיבת העיתונאים שבה חשף את הדו"ח שהוציאה הוועדה בראשותו.
דברים קשים אלה על תפקודה של התקשורת מצטרפים לשורה של אמירות בוטות מצדם של אנשי מערכת המשפט בחודשים האחרונים. את פסק־הדין במשפט רמון סיכמו השופטים בביקורת חריפה על התקשורת: "לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים [...] תחושתנו היתה שנעשים נסיונות, לעתים על־ידי מסרים מוסווים, לעתים בבוטות, להטות משפט [...] התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק ייתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים". בפסק־הדין בערעורו של עו"ד קלגסבלד כתבו השופטים: "אכן ראוי שהתקשורת תפגין יותר אחריות, פחות התלהמות והתעסקות בלתי פוסקת בליבוי הסנסציה: ואני מתבטא בלשון המעטה".
בשיחה עמו מסביר זיילר כי לא כצעקתה, כלומר כצעקתו, וכי "התקשורת לא שיקרה; היו מצבים שבהם קראנו דיווחים שנראו זרים למה שהיה בוועדה. היה חוסר הבנה, אבל לא היה שקר". אולם גם בקרב העיתונאים שסיקרו את הוועדה עצמם השתררה תחושה כאילו הדיווחים, ובמיוחד ההערכות על הצפוי בדו"ח, היו לוקים בחסר, לא מדויקים ואף שגויים. הלחץ "להביא חומר", והעובדה שכנראה לא היו הדלפות מהדיונים הפנימיים של חברי הוועדה, הביאו עיתונאים לפרסם הערכות והשערות שהתבססו על מכתבי האזהרה שניתנו עוד במאי 2006, על הדיונים הפתוחים של הוועדה, על הדלפות אינטרסנטיות ולא אמינות של עורכי־הדין שייצגו חלק מהמוזהרים, ועל רחשי לבם של הכתבים עצמם. כך, למשל, מבט על כותרות של כתבות שעסקו בנושא ב"הארץ" נותן את התחושה כאילו החטיא העיתון לגמרי את המציאות כפי שהתבררה לבסוף עם פרסום הדו"ח: "סיימה בנפיחה" (15.12.06), "בזבוז זמן" (3.11.06), "הוועדה איבדה את דרכה" (20.10.06). אלא שבגוף הכתבות מופיעות הערכות שבדרך־כלל תאמו את ההתפתחויות בפועל. העורכים בעיתון "הארץ", שכתבוֹ יובל יועז היה היחיד שסיקר את הפרשה באופן עקבי במשך חודשים ארוכים, כשלו בדרמטיזציה של הכותרות ויצרו בכך רושם מטעה.
כדי לנסות לאשש או להפריך את ההרגשה המתוארת, ואת דבריו הלא קלים של השופט זיילר, בדקנו את דיווחי כלי התקשורת המרכזיים בסוף השבוע שקדם לפרסום הדו"ח ביום ראשון, 18 בפברואר, ואת אלה של אותו בוקר. מן הבדיקה עולה כי אף כלי תקשורת לא חטא בחוסר דיוק מוחלט, לפחות באותם ימים, אולם כמעט אף אחד מהם לא דייק לגמרי. באי־דיוק לקו כלי תקשורת רבים שקבעו כי מסקנות הוועדה יהיו כי אין שחר לטענות שלפיהן המינויים של קראדי למפכ"ל ושל יורם לוי למפקד ימ"ר דרום היו מושחתים, ונעשו על־ידי עמרי שרון ומשפחת פריניאן. אורי כהן־אהרונוב אמר ביום שישי בערוץ 1 כי "המפכ"ל משה קראדי לא מונה למפקח הכללי של המשטרה בגלל קונספירציה או תככים פוליטיים. זו תמצית הממצאים האחרונים של ועדת זיילר. הוועדה מפריכה גם טענות שלפיהן קצין בכיר קיבל שוחד מעבריינים". בן כספית אמר ביום ראשון בבוקר בגלי־צה"ל כי "כל תיאוריות הקונספירציה נופלות, עצם המינויים של יורם לוי וכל הנושא של הפריניאנים עם הקטע הפוליטי נופל". אמנון אברמוביץ' אמר ביום חמישי כי "בשיחות הפנימיות הם דחו על הסף את הטענה שהמינוי של קראדי היה משיקולים פוליטיים".
אלא שהוועדה לא קבעה בדו"ח שהתיאוריה אינה נכונה, אלא שהחליטה כלל לא לבודקה, "פועל יוצא של המדיניות שאימצנו לנו, ולפיה שומה עלינו לחקור [...] בנושאים הכלולים במפורש בכתב המינוי של ועדה זו [...] 'ההסבר הפוליטי' לתמיהות שפורטו לעיל הוא הסבר אפשרי להתנהגות רנ"צ משה קראדי, כמו שהסברים רבים אחרים אפשריים". ב"הארץ" דייקו והכתב יובל יועז כתב ביום שישי כי "אין בדו"ח כל התייחסות ל'קונספירציה הפוליטית' כביכול, שלפיה מונה קראדי למפכ"ל בשל אינטרסים פוליטיים". אלא שבדו"ח מצוין גם כי "לא הובאה בפנינו אף עובדה אחת על זיקה פוליטית שעמדה ביסוד המינויים", כך שגם מי שכתב שהוועדה פסקה שאין שחר לתיאוריה, יכול להסתמך על קביעה זו.
בדו"ח נמתחה ביקורת נוקבת, ארוכה ומפורטת על המשטרה. כאן קלעו למטרה כל כלי התקשורת, ששמו של השר לבטחון פנים הביא את רובם להשתמש בתיאור "רעידת אדמה" ביחס למסקנות הדו"ח. לגבי הביקורת שנמתחה על מח"ש ועל הפרקליטות הגזימו חלק מכלי התקשורת, שקבעו כי הביקורת תהיה חריפה יותר מזו שנמתחה.
בחלק המסקנות האישיות היו "החטאות" גסות יותר. בחדשות ערוץ 2 פרסמו ידיעה על מהותו של הדו"ח כבר ביום חמישי, ה־15 בחודש. אמנון אברמוביץ' אמר כי "מרבית המוזהרים, 12 במספר, לא הצליחו לשכנע את הוועדה בעמדתם, לא הצליחו להפוך את מכתבי האזהרה על פניהם. הדו"ח קשה, למטה הארצי, למחוז הדרומי של המשטרה, לפרקליטות מחוז דרום ולמח"ש". ב"מעריב" נכתב ביום שישי בכותרת המשנה בעמוד הראשי: "מדובר בדו"ח קשה לכל מי שקיבל מכתבי אזהרה", ובגוף הכתבה, על־ידי הכתב עמי בן־דוד, כי "מסקנות הוועדה יהיו כמעט זהות למסקנות הביניים החמורות שייחסו תפקוד לקוי ל־13 קציני משטרה והובילו לשיגור מכתבי אזהרה". ביום שישי אמר מיכה פרידמן בגלי־צה"ל כי "חברי ועדת זיילר יימנעו כנראה מהמלצה מפורשת על נקיטת צעדים אישיים כנגד בכירים כלשהם במשטרה". רן בנימיני אמר ברשת ב' באותו יום שיהיו המלצות אישיות נגד קצינים בכירים. אורי כהן־אהרונוב אמר בערוץ 1 ביום שישי שכנראה יומלצו המלצות גם נגד אמיר גור. היו גם כתבים שקבעו כי אנשי הפרקליטות ומח"ש יוזכרו לרעה בדו"ח, אולם לא פירשו בבירור אם הכוונה לביקורת או המלצה לנקיטת צעדים.
בפועל, לא המליצה הוועדה על נקיטת צעדים נגד אנשי הפרקליטות ומח"ש, ומתוך אנשי המשטרה המליצה לנקוט צעדים רק נגד חמישה: להדיח ולשקול את הורדתם בדרגה של ניצב־משנה יורם לוי ורב־פקד ראובן גלבוע; להעביר מתפקידו את סגן־ניצב אבי נבון, ראש היחב"מ; לפתוח בהליכים "מתאימים" ולשקול את הורדתו בדרגה של סגן־ניצב אהרן זרגרוב; לפסול את מועמדותו של ניצב אילן פרנקו למינוי הבא של מפכ"ל. נגד מפכ"ל המשטרה משה קראדי ההמלצות היו חלוקות. ראש הוועדה המליץ לסיים את כהונתו, שני חברי הוועדה האחרים המליצו רק לא להאריך אותה.
בנוגע להמלצות נגד פרנקו וקראדי טעו כתבים רבים, כפי שהעידה ביום ראשון הדס שטייף בערוץ 2: "במשטרה קיבלו את זה בהפתעה גמורה, כי נזכיר שכל הפרסומים היו שאין מסקנות אישיות נגד המפכ"ל, והתברר שיש גם יש מסקנות אישיות". לא רק במשטרה הופתעו, גם בתקשורת, או לפחות בחלקה. כבר ב־15 בחודש קבע אברמוביץ' כי "גורלו של קראדי, החל מיום א' הקרוב, מופקד בידי השר לבטחון פנים", כלומר שהוועדה לא תמליץ על צעדים נגדו. ביום שישי נכתב ב"מעריב" בכותרת בעמוד הראשי שיוסקו מסקנות אישיות כלפי קראדי ופרנקו, ובגוף הכתבה בעמוד 3 כי "ככל הנראה, לא תהיה המלצה לנקוט בסנקציות נגד המפכ"ל". ב"ידיעות אחרונות" השאירו את העניין בסימן שאלה בכותרת בעמוד הראשי, "ייתכנו המלצות אישיות נגד המפכ"ל קראדי", ובגוף הכתבה כתב איציק סבן כי "יוסקו מסקנות אישיות" נגד קראדי, אבל לא בטוח שגם "המלצות אישיות". ביום ראשון ידע העיתון לספר שקראדי יזכה להערה חריפה.
רן בנימיני מרשת ב' אמר במהלך סוף השבוע כי "יוסקו מסקנות אישיות וגם שורה ארוכה של מסקנות מערכתיות והמלצות, אבל ככל הידוע לנו מגורמים מקורבים בוועדה אין המלצות אישיות כלפי המפכ"ל וגם לא כלפי מפקד מחוז ירושלים ניצב פרנקו". משה נוסבאום אמר ביום שישי כי "בדו"ח של ועדת זיילר יש פרק של המלצות אישיות, בפרק הזה מופיעים שמותיהם של שלושה או ארבעה קציני משטרה, שמותיהם של משה קראדי ואילן פרנקו לא מופיעים בפרק ההמלצות, למרות שהוועדה מותחת עליהם ביקורת ולעתים ביקורת לא קלה בכמה נושאים". במוצאי שבת הוא חזר כמה פעמים על כך שהוועדה לא תמליץ לסיים את כהונתו של קראדי, אולם לא פסל בפירוש את האפשרות שיקצרו את כהונתו. הוא גם קבע כי "גורלו של משה קראדי קשור במובן מסוים עם גורלו של ערן שנדר. שני השרים לא יוכלו לנהוג בשונה אחד מן השני". בינתיים התבררה הקביעה כשגויה. לעומתם, ברוך קרא בערוץ 10 אמר במוצאי שבת שלגבי קראדי ופרנקו יוסקו "מסקנות אישיות". גם בערוץ הראשון ידעו לספר כבר ביום שישי שקראדי יזכה להערה חריפה. "הארץ" נתן תחזית מדויקת ביום שישי לגבי קראדי.
המעקב אחרי סיקור הדו"ח מראה שלא כמו חלק מקציני המשטרה שהעידו בפני הוועדה, העיתונאים לא נתפסו בשקרים גסים, אולם ניכר שכתבים רבים ניסו לנחש את המסקנות וההמלצות המובאות בדו"ח. מאחר שכמעט אף אחד מהמוזכרים בדו"ח לא יצא נקי לגמרי, ההבדל בין המושגים "ביקורת", "מסקנות" ו"המלצות" מאפשר מרווח תמרון רחב, כך שכל עיתונאי יוכל לטעון כי התכוון לאחד ולא לשני כשקבע קביעה כזו או אחרת. אולם אם סמנטיקה מסוגלת להפוך את הערכותיהם המפורטות של הכתבים והפרשנים לדו ותלת־משמעיות, מה הטעם בהפרחת קביעות ופרשנויות ארוכות ומפורטות? בתוכנית בוקר בערוץ 2 ביום ראשון, הגדיר יפה ארז רותם את הדרך שהתקשורת היתה צריכה ללכת בה: "אני הייתי נזהר מאוד עם הספקולציות עד שהדו"ח יהיה ממש מולנו. אני שומע שקראדי חוטף ובמקום אחר שקראדי לא חוטף, ואני לא יודע אישית, ככה שאני הייתי נזהר עם זה".
נראה כי מקורם של אי הדיוקים הרבים הוא בצורך למלא חללים גדולים מדי בין עמודי המודעות והפסקות הפרסומת. כך האריכו כתבים ופרשנים שלא לצורך, ובמקום להסתפק במעט המידע המוצק, הפריחו השערות לא מבוססות. מתאימים להתנהגותם דבריו של אמנון אברמוביץ': "הוועדה הוקמה כשברקע יש אווירת סיציליה; מה שעולה מהדו"ח הזה זה לא סיציליה, זה חלם. מעט מושחתים והרבה גלמים".
גיליון 67, מרץ 2007
