זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד עורך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", במאי אשתקד, החליט ניר חפץ לעצב מחדש את משרד העורך: מהספרייה הגדולה ששכנה שם שנים ארוכות הוא נפרד עד מהרה. על הקירות שנחשפו תלה חפץ פריטים אחדים - תעודות ממוסגרות המלמדות את המבקרים על הישגיו האקדמיים, וצמד תמונות שהביא ממשרדו הקודם ב"ידיעות תקשורת": תמונה עם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, ותמונה נוספת שלו בחברת אישים רמי מעלה: רודולף ג'וליאני ואהוד אולמרט, בעת ראיון שערך עם ג'וליאני ב־2002, ושאולמרט סייע בתיאומו.

קשה לחשוב על מעשה המסמל טוב יותר את המהפך שהוביל חפץ מאז מונה לעמוד בראש מוסף הדגל של העיתון הנפוץ במדינה. המוסף, ששימש בשנים האחרונות כבמה העיתונאית המרכזית לתחקירים שתקפו את הגורמים הבכירים ביותר במערכת השלטונית, הפך תחת ידיו למוסף שמדיר הרבה פחות שעות שינה מעיניהם. קשה לדמיין את קודמיו בתפקיד תולים בחדרם תמונה שלהם יחד עם מי שהיום הינו ראש הממשלה, שהם אמורים גם לבקר במידת הצורך, לא כל שכן כזה שכבר אז ריחפו מעל ראשו חשדות לפרשיות שחיתות. בלשון המעטה, מדובר באקט שלא ממש מעודד כתבים להיכנס ללשכת העורך כשבפיהם תחקיר חושפני על אולמרט או על מי מאנשיו.

ואכן, תחקירים כאלה חדלו כמעט מלהגיע, או לפחות מלהתפרסם במוסף. בשנה החולפת רווחה בציבור תחושה כי השחיתות השלטונית הולכת וגוברת, ויש הסבורים כי התקשורת אף מפריזה בסיקור התופעה - אולם מי שינסה ללמוד על הלכי הרוח בישראל באמצעות עלעול בגליונות "7 ימים" מהשנה האחרונה, לא יוכל לעולם לנחש כי זה המצב. כותב שורות אלה ערך השוואה בין השנה הראשונה של חפץ לבין השנה האחרונה של ניר בכר, קודמו שפוטר, בכורסת העורך. מהבדיקה עולה כי הלוגו "תחקיר" אמנם מופיע מעל דפי המוסף בתדירות לא פחותה ולמעשה אף גבוהה יותר, אולם מושאי ה"תחקירים" שונים באופן משמעותי.

כמה דוגמאות בולטות לתחקירים מימי בכר: תחקיר מאת אורון מאירי ומיכל גרייבסקי על תעשיית המינויים הפוליטיים של ראש הממשלה שרון ובנו עמרי במועצות הדתיות; תחקיר מאת שחר גנוסר על סיוע תמוה שהעניק המשרד לאיכות הסביבה בראשות צחי הנגבי לחבר מרכז שעסק בכריית חול פלילית; תחקיר מאת גידי וייץ ואסף לוי על הדרך שבה אלדד יניב וטל זילברשטיין מועסקים ב"תעש" ללא מכרז כיועצי הפרטה, לאחר שסייעו בהתנדבות לבנימין בן־אליעזר בהתמודדותו בפריימריז. תחקירים אלה המשיכו את הקו והרוח שאפיינו את המוסף גם בימי רותי יובל ודורון גלעזר; בימיהם פורסמו בו סיפורים כגון פרשת האי היווני ותשלומי המיליונים לגלעד שרון, פרשת עמותות הקש של עמרי שרון, פרשת נתניהו והקבלן עמדי, פרשת דרעי ועוד.

בימי חפץ, לעומת זאת, טרם נרשמו גילויים בסדרי־גודל כאלה. תחקירים ספורים נגעו מעט בפוליטיקה (למשל, תחקיר של רונן ברגמן על פוליטיזציה במד"א), אולם רובם הצביעו על ליקויים כללים בשירות הציבורי (ליקויי בטיחות במבני ציבור, ליקויים מסוכנים בהסמכת טכנאי מעליות) או תקפו באגרסיביות דמויות נטולות עוצמה כלכלית או פוליטית, באופן שהזכיר לעתים את תוכניות "כלבוטק" של רפי גינת, שהיה עד לאחרונה עורך "ידיעות אחרונות": ריקרדו קידרון, למשל, רופא שהורשע בתחילת שנות התשעים באונס מטופלות וריצה על כך מאסר, הותקף ב"תחקיר" שנפרש על פני שישה עמודים, על כך שהוא מנהל כיום מרפאה מבלי לגלות למטופלים על עברו הפלילי; מעלליו המיניים של גיל אריאלי, אדם העומד בראש סוג של כת לחובבי סאדו־מאזו ונחשד גם בקיום יחסים עם קטינות, נפרשו על פני שמונה עמודים עמוסי הבלטות רוויות תיאורים מיניים. במוסף בהחלט הופיעו כתבות ביקורתיות על מערכות השלטון (למשל, תחקיר על כשלון המודיעין במלחמת לבנון) ועל פוליטיקאים (למשל, פרופילים נוקבים על אהוד ברק, ציפי לבני ומפלגת קדימה), אולם לא כאלה שחשפו שחיתות אישית חמורה, מה שמכונה "תחקירי הון—שלטון".

התחקיר היחיד שחשף שחיתות אישית לכאורה של פוליטיקאי, נולד זמן רב לפני בואו של חפץ: מדובר בתחקיר מאת מיכל גרייבסקי ואורון מאירי על תנועות כספים תמוהות בעמותות "מצעד החיים" שיוחסו לאברהם הירשזון. אלא שהטיפול בפרשת הירשזון, טוענים גורמים בעיתון, רק המחיש ביתר שאת את היחס הבעייתי של המוסף בתקופת חפץ לסיפורי שחיתות: לאחר פרסום התחקיר הזה, הצטבר אצל צמד הכתבים חומר רב נוסף על הירשזון, שקשר אותו לכאורה למעילה בעמותת ניל"י. אולם כתבת ההמשך שהכינו עוכבה חודשים ארוכים בנימוק שהראיות שבידי הכתבים אינן מספיקות. חפץ נסמך בפסילתו על חוות דעתו של היועץ המשפטי, עו"ד תמיר גליק ממשרד מוזר, שקבע כי לא ניתן להסתמך על העדויות שבידי הכתבים למרות שמדובר היה בעדויות של הגורמים הבכירים ביותר בהסתדרות הלאומית: המנכ"ל יצחק רוסו והיו"ר אנשל אשכנזי, שאף דיבר לציטוט. הכתבים מחו ודרשו חוות דעת נוספת. בשלב מסוים ניסו הכתבים להציע את הסיפור ל"מוסף לשבת" בעריכת רון ירון, אולם חפץ התנגד בתוקף. בסופו של דבר פוצצו הכתבים את הפרשה בעמודי החדשות.

תחקיר נוסף, שביקר פוליטיקאי בחריפות רבה, הופיע בדצמבר ותקף את שאול מופז על כך שמנע קבלת תרומות לצה"ל שכוונו לרכישת אפודים קראמיים, משיקולים זרים לכאורה, הקשורים לתורמים שלו. במקרה זה הכותרות דווקא תקפו את מופז עד שהכתב, שחר גנוסר, אפילו ביקש לרככן, אולם גם התחקיר הזה בא לעולם לאחר חודשים ארוכים של עיכובים. גורם המכיר את המוסף מבפנים טוען כי גם אם אין מדובר בכוונה תחילה למסמס תחקירים כאלה אלא רק בהססנות ובזהירות־יתר מצד העורכים, המסר שהועבר לכתבים היה: "מי שיביא תחקירים בנושאי הון-שלטון יאכל הרבה קש".

איור: קרן תגר

איור: קרן תגר

מדוע נעלמו התחקירים ה"כבדים" מ"7 ימים"? נראה שהסיבה פשוטה למדי: הכתבים שניפקו את רובם המכריע אינם כותבים עוד במוסף. גידי וייץ, למשל, שניפק בשנותיו במוסף שורה ארוכה של תחקירים חושפניים על פוליטיקאים בכירים, עזב מיד עם הגעתו של חפץ לטובת מוסף "הארץ" בעריכת בכר. ב"ידיעות אחרונות" לא נלחמו על הכתב בעל הרקורד המרשים - בדומה להתנהלות העיתון בעניינו של גיא לשם, ששימש כתחקירן ב"מוסף לשבת" אולם תרם מעת לעת גם ל"7 ימים". בין השאר חשף לשם ב"7 ימים" את פרשת עמותות הקש, שהובילה את עמרי שרון לכלא. לשם זכה בפרס סוקולוב על תחקיריו. היום הוא מפרסם אותם ב"דה מרקר".

ל"ידיעות אחרונות", כעיתון הנפוץ והעשיר ביותר בישראל, היכולת להציע לכתבים את תנאי ההעסקה המפתים ביותר. אולם בכל זאת, שני הכתבים האלה מצאו את עצמם בעיתון נפוץ פחות ובעל יכולת כלכלית נמוכה יותר. "לדבר כזה יכול להיות רק הסבר אחד", אומר גורם בעיתון. "לא רצו אותם ואת התחקירים שלהם". כתבים אחרים, שהיו חתומים על תחקירים בולטים, כגון מאירי, גרייבסקי ויובל קרני, מוסיפים לעבוד ב"ידיעות אחרונות" אולם כמעט לא כתבו השנה ל"7 ימים". כתב המוסף שחר גנוסר, שפרסם בעבר תחקירים בולטים במוסף כגון פרשת גינתון ותחקיר על הסיוע שהעניקו אנשי שרון לעסקי הקזינו של מרטין שלאף ("הון, שלטון וז'יטון"), פרסם בתקופת חפץ (עד כה) שתי כתבות שזכו ללוגו "תחקיר": אחת בעניין האפודים, שהוזכרה לעיל, ושנייה על שיטות שנויות במחלוקת לדילול בעלי־חיים בספארי. מוטי גילת, שבעבר תרם רבות ל"7 ימים", הוזמן לעשות כן על־ידי חפץ אולם החליט להימנע מכך לאחר שכתבה שמסר למוסף על פקיד מושחת במשרד הפנים לא קיבלה הפניה בשער ונדחקה לסוף הגיליון. ההיעלמות ההדרגתית של התחקירנים מהמוסף מקורה לא רק בחילוקי דעות תוכניים, אלא לא פעם גם בחיכוכים שבתחום יחסי אנוש (יחסיו של חפץ עם מאירי, למשל, מעורערים עוד מימי עבודתם ברשת "ידיעות תקשורת") ובמישור הפוליטיקה הפנימית של העיתון. על רקע היחסים הבעייתיים עם הוותיקים, מגדל חפץ כוכבים משלו: אמיר שואן, שהובא מ"ידיעות תקשורת", מיועד אצלו להפוך לתחקירן הפוליטי המרכזי עם הזמן.

לנטישת תחקירנים היו עד מהרה תוצאות עיתונאיות משמעותיות: וייץ, למשל, הספיק מאז עבר ל"הארץ" לחשוף שם, בין השאר, את פרשת מרכז ההשקעות של אהוד אולמרט ואורי מסר - חשיפה שבעקבותיה עתידה להיפתח חקירת משטרה והיא נחשבת לפרשה העשויה להפיל את ראש הממשלה. הסיפור הזה, בהתנהלות אחרת מצד "ידיעות אחרונות", יכול היה, אולי, להתפרסם ב"7 ימים". ואולי לא, אם לשפוט לפי אופי הראיון שפרסם "7 ימים" עם אפרים פייבלום, היזם שקיבל את ההטבות בפרשה, ימים אחדים לפני פרסום דו"ח מבקר המדינה בעניין. הכתבה הכילה רובה ככולה את גרסתו המפורטת של פייבלום לאירועים והיא מוגשת בנימה אוהדת וכמעט ללא התעמתות, כשפייבלום מתואר בה כמי שהינו "מהאנשים שמדינת ישראל אוהבת להתגאות בהם". גם אם השתכנעו העורכים בצדקת גירסתו של פייבלום, כאילו במקום להינזף על ניגוד העניינים שבו פעל לכאורה אולמרט יש להעניק לו צל"ש בגין עידוד יזמות בפריפריה - קשה להבין את אופן הטיפול העיתונאי בסיפור: בכתבה מופיעות שלוש שאלות בלבד (שאף אחת מהן אינה מכבידה על המרואיין); כותרת המשנה מתארת בהרחבה את פועלו של פייבלום (עלה לארץ מתוך ציונות, זכה בפרסי קפלן לתעשייה) וכלל אינה מסבירה מה הם החשדות בפרשה נגד אולמרט מלבד אזכור כללי לכך שהוא נבדק "בחשש שפעל בניגוד עניינים"; עו"ד אורי מסר, מקורבו של אולמרט, העומד במוקד הפרשה, מוזכר בה בחטף, אינו מוזכר כלל בכותרות ועורכי הכתבה אף לא מצאו לנכון לשבץ בה את תמונתו. חודשים אחדים לפני מינויו, אגב, החלו חפץ ובלום להכין ביוגרפיה על אולמרט, אולם עצרו את העבודה עם כניסתו של חפץ לתפקיד.

"הטיפול בסיפור מרכז ההשקעות הוא 'סטאדי קייס' שמדבר בעד עצמו", טוענת עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". "הכתבה לא האירה כראוי את הבעייתיות בפרשה, לא הזכירו לקורא שמדובר לכאורה במצב מושחת של אדם שזכה בפרוטקציה. הם כתבו בצורה מפרגנת על פייבלום, אדם שמעורב עד האוזניים בפרשה שיש בה לכאורה אלמנטים של שחיתות. אתה יכול לראיין אותו, אבל אתה חייב להציג לו לפחות כמה שאלות קשות. להתייצב ממש בצד ההפוך, זה פשוט לאבד את הבושה. אם אתה מצרף לזה את הטיפול בהירשזון, אתה רואה שתי דוגמאות צועקות להתנהלות המוסף: אחת של סיפור חמור שהגיע ונדחק החוצה, והשנייה של סיפור חמור שקיבל חיבוק מהכיוון הלא נכון". גורמים אחרים בעיתון מלינים על כך שעל הכתבה על פייבלום הופקד גולן חזני, כתב חדשות כלכליות שעיקר נסיונו בעיתונות ספורט, בעת שבמקביל "מידרו מהכתבה את מוטי גילת", שבעבר היה מוזמן להיות מעורב בכל כתבה מרכזית על נושאי שחיתות. במאמריו בעיתון היומי, אגב, הביע גילת את דעתו כי מדובר בפרשה חמורה ביותר.

בעבר תויג חפץ בעיתונות בהטיה לטובת הימין ואף היה מועמד, על־ידי ראש הממשלה אריאל שרון, לתפקיד מנכ"ל רשות־השידור. אולם נראה שאין לו בעיה לפרגן גם לצדדים האחרים של הקשת הפוליטית: כתבה של אמירה לם על עמיר פרץ, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה בלבנון והרבה לפני דו"ח וינוגרד, לוותה בכותרת שער מפרגנת "ופרצת", ובכותרת משנה הקובעת כי "פרץ משלים מעבר חד ממנהיג פועלים עם מגאפון לשר עם ביטחון".

מבקרי חפץ בעיתון סבורים שנטייתו לפרגן נובעת פחות מהטיה פוליטית ויותר מתפיסה עיתונאית שונה מזו של קודמיו, המתבטאת בצורה זהה בטיפולו בכתבות על פוליטיקאים, בעלי הון או דוגמניות. כך, למשל, הוא פרסם בהרחבה ובהבלטה ראיון עם מבקר המדינה, שבו תקף לינדנשטראוס את אולמרט בחריפות. לא מייחסים לחפץ הטיה לטובת ראש הממשלה אלא גישה שונה משל קודמיו לתופעת השחיתות הציבורית ורתיעה בולטת, לעומת קודמיו, מלפרסם תחקירים שעניינם יחסי הון-שלטון.

דוגמה מעניינת לטיפול שונה לחלוטין בנושא זהה, בתקופה שקדמה לחפץ לעומת התקופה הנוכחית, נשקפת בכתבות שפורסמו במוסף על ארקדי גאידמק. בספטמבר 2005 נסע צדוק יחזקאלי לאנגולה עם גאידמק וחזר עם ראיון ופרופיל לא ממש מפרגנים: המסתורין שאופף את האיש הודגש והוא צולם בשער כשסביבו ילדים אנגולים עניים. שנה לאחר מכן, בימי חפץ, המריאו כתבי העיתון רונן ברגמן ואמירה לם עם גאידמק למוסקבה, בניסיון נוסף לפצח את האיש. הכתבים שאלו את גאידמק את כל השאלות המתבקשות, אולם הכתבה "נארזה" על־ידי העורכים בצורה אוהדת יותר: צילום השער היה של גאידמק מנגן בסקסופון א־לה קלינטון, תחת הכותרת "ארקדי ינגן"; כותרת המשנה בשער בישרה כי הפעם גאידמק "חושף את סיפורו המלא", קרי: לא מסתיר מהציבור מאום.

הגישה החדשה, סיפר לאחרונה כתב ב"ידיעות אחרונות", הובילה לשינוי ממשי ביחסם של פוליטיקאים למוסף: בעבר הם היססו להתראיין בו חרף התפוצה והיוקרה, וביכרו להופיע ב"24 שעות" - שכן ל"7 ימים" יצא שם של עיתון שמחמיר עם מרואייניו. היום, לעומת זאת, הם חוששים דווקא מהמגזין היומי ומתדפקים על דלתות המוסף. מבקרי קודמיו של חפץ בתפקיד סבורים, מנגד, שהגישה הישנה היתה צינית ועם "רוע בעיניים", כזו המחפשת "דם" בכל מחיר, גם כשאין לכך הצדקה. להשקפתם, "7 ימים" העכשווי פועל בהשראת המגזינים האמריקאיים המובילים כגון "טיים" ו"ניוזוויק" - השראה שהתבטאה, למשל, בסיקור מלחמת לבנון, שכלל פרופילים מקיפים על נסראללה, אחמדינג'אד וקונדוליסה רייס, והישגים עיתונאיים כמו פריסתה המלאה של גרסת גל הירש לאירועים.

"7 ימים" התגאה מאז ומתמיד בתמהיל המיוחד שלו: תחקירים נוקבים לצד כתבות במשקל נוצה על סלב זה או אחר, שמקורן לרוב בקמפיין יח"צנות מתוזמר. הז'אנר השני לא נפגע בתקופת חפץ, ובחינת הגליונות מעלה כי במוסף הופיעו ראיונות רבים מאוד עם אמנים וסלבריטאים לרגל קמפיין/סרט/ספר חדש. עורך המשנה היחיד שלא עזב את המוסף מאז הגיע חפץ הוא רענן שקד, המופקד על כתבות תרבות ואינו עוסק כלל בתחקירים. המוסף אולי איבד כתבים כמו גידי וייץ, אולם אחרים החלו להתבלט בו: יסמין לוי, למשל, שהובאה לפני תקופת חפץ כדי לשמש כרכילאית, הפכה תחת העורך החדש לכתבת הפורייה ביותר במוסף שניפקה את המספר הגדול ביותר של כתבות - רובן המכריע ראיונות עם ידוענים המבקשים לקדם מוצר מסחרי.

ניר חפץ בחר שלא להגיב על הנאמר בכתבה.

איתי רום עובד במוסף "G" של "גלובס", בעריכתם של איתי כ"ץ ואייל אברהמי, שנמנו בעבר עם צוות העריכה של "7 ימים"

גיליון 68, יוני 2007