לאחר תקופה לא ארוכה של ניחושים ותהיות, התמנה לפני כחודש וחצי עורך חדש ל"ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ במדינה. אל המגפיים של רפי גינת, מינוי שעורר בזמנו תמיהות לא מעטות, נכנס שילה דה־בר, רק בן 39 וכמעט אלמוני מבחינה תקשורתית (הראיון היחיד שנערך עימו התפרסם ב"העיר" לפני כשלוש שנים, על־ידי גפי אמיר, חברה ועמיתה לשעבר). "ידיעות אחרונות", ששוויו מוערך במיליארד דולר והוא בעל מעמד של מונופול בתחום העיתונות המודפסת, נמצא בתקופה לא קלה. כמו המו"לים האחרים, גם ארנון מוזס צריך להתמודד עם עולם תקשורת דינמי ומשתנה, עם עוגת פרסום שמתחלקת להרבה יותר פרוסות, וצרכנים שמתרגלים לקבל את הידיעות האחרונות שלהם בחינם ובמגוון ערוצי תקשורת. אם כישוריו של גינת, איש התקשורת "הישנה" ובעל ניסיון מועט בעריכה, כללו - מלבד חברותו עם המו"ל ועם בעלי הון אחרים - "פנים" מוכרות ופופולריות ומגע קסם (שלא הוכח במהלך כהונתו ב"ידיעות אחרונות") במציאת המכנה המשותף הרחב והפופולרי, הרי שדה־בר הוא כמעט היפוכו. גם האווירה במערכת העיתון, כך נראה, שונה מזו ששררה עת נודע לפני כשנתיים על מינויו של גינת: "שילה הוא בדיוק האיש להוביל את 'ידיעות' לכיוון אחר", אומרים כתבים ועורכים בעיתון.
דה־בר נולד בדיסלדורף שבגרמניה ב־1968. הוריו, ישראלים שהיגרו לגרמניה כדי ללמוד שם, חזרו ארצה עת היה ילד והתיישבו בשדה־בוקר שבנגב, שם בילה את ילדותו יחד עם שני אחיו ואחותו. את שירותו הצבאי אמור היה להעביר בגלי צה"ל, אך החליט, כפי שסיפר ל"העיר", "לוותר על התענוג" כששמע שהמשימה כוללת "תפקיד פקידותי בחדר עם בנות". מקורס הטיס שהגיע אליו, נכתב, "נשר משעמום" ולבסוף הגיע לסיירת "יעל" של חיל ההנדסה, שם שירת כקצין. את הקריירה העיתונאית שלו החל ב־1991, בגיל 23, לאחר שעבד בעבודות מזדמנות, בין השאר כמאבטח. לאחר מיונים צורף לקורס משכתבים ראשון מסוגו ב"ידיעות אחרונות", שם פגש לראשונה את רון ירון, עד לאחרונה עורך מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" ומי שהחליף עתה את עורך המשנה יואל אסתרון ויהיה סגנו של דה־בר. דה־בר התקדם במהירות יחסית, היה לרכז כתבים וראש דסק בעיתון והתקרב, בין השאר, לראש מערכת החדשות מיקי רוזנטל ולאילון שליו, שהתמנה לעורך "ידיעות אחרונות" ב־1996. בשנת 2000, כאשר פוטר שליו מתפקידו, התפטר גם דה־בר יחד עם בכירים נוספים בעיתון. במשך שנתיים עבד בניהול חברת הייטק, שהקים יחד עם רוזנטל, ואחר־כך בסטרט־אפ של תוכן סלולרי.
ב־2002 הצטרף לערוץ 10 כיועץ והקים, יחד עם רם לנדס, את מחלקת החדשות של הערוץ. לנדס היה המנכ"ל ודה־בר סמנכ"ל חברת החדשות. בין השאר היה, כנראה, אחראי ל"עריקתם" לערוץ 10 של כוכבי חברת החדשות של ערוץ 2. ב־2005 החליט לעזוב את ערוץ 10. מאז מילא תפקיד לא מוגדר בעסקיו של ארנון מוזס, "יועץ לעניינים מיוחדים", שבין השאר גישר במאבק התמלוגים בין חברת הכבלים "הוט", שמוזס הוא בעל מניות עיקרי בה, לבין ארגוני היוצרים. כעת, בגיל צעיר יחסית, מינה אותו מוזס לעורך "ידיעות אחרונות". "בהמון מובנים דילגו על דור", אומר אחד מאנשי התקשורת הבכירים. "שילה דה־בר כעורך ידיעות לפני גיל ארבעים זו ממש מהפכה". אבל אנשי תקשורת שעבדו עם דה־בר לא רואים בגילו מכשלה. "הגיל הוא רק מספר. בעולם התקשורת היום אתה חייב למצוא את הצעירים, שמבינים את המדיה כמו שהיא היום", אמר אחד המרואיינים. "מלבד החריצות שלהם. אנשים כמו מולי שגב, רון לשם, שילה, מבינים אותה יותר נכון". "הוא בן 39? נראה הרבה יותר", מתבדח עמנואל רוזן, שעבד תחת דה־בר בערוץ 10. "שילה הוא האיש הכי מבריק ברמת הקריאייטיב בתקשורת שעבדתי איתו בימי חיי. הוא מסתכל על מה שכולם מסתכלים ומסוגל לראות דבר אחר לגמרי. אדם שחושב מהר וגם יש לו את היכולת שהדברים יבוצעו. יחיד במינו. אם הייתי פותח היום עיתון, הייתי לוקח אותו. היינו עפר לרגליו".
"הוא אדם פורה מאוד. חסר מנוחה. מלא רעיונות ויוזמות באופן יוצא דופן. יצירתי מאוד", אומר מוטי קירשנבאום, "ואני חושב שהתרומה שלו ל'ידיעות אחרונות' יכולה להיות גדולה מאוד. בן 39 הוא לא ינוקא צעיר. לא חייב להיות עורך עיתון מהמחזור של ירון ושלי. העורכים התוססים, שעוד יש להם רצון לחפש תחומים חדשים וכיוונים, זה נפלא. כל זה נמצא בעיקר אצל הצעירים". טלי בן־עובדיה, שערכה את מהדורת חדשות 10 בתקופת דה־בר, סיפרה כי "המפגש עם שילה הוא אחד המפגשים המקצועיים הכי מרתקים שהיו לי בחיים. השלמנו אחד את השני. הוא אדם מאוד מעורב בהכל. מא' עד ת'. הוא נתן לי 'ספייס' מאוד גדול. זו יכולת אדירה אצל מנהל לדעת לתת מרחב מחיה. זה לתת כבוד לאנשי מקצוע". "סוד הקסם שלו זה להתקשר בשעה לא קונבנציונלית, ולשאול אותך, 'מה אתה חושב על...', ובלי שתרגיש, בשיחה אחת, הוא גורר אותך פנימה. לוקח אותך להרפתקאות, ולא ברור לך איך זה קרה. הוא יורה את יריית הפתיחה, ואחר־כך לא מתעסק בסיפור לפרטים. אבל כשצריך, הוא יודע גם להיכנס לפרטי הפרטים של סיפור", מספרת עיתונאית שעבדה איתו בערוץ 10. "להרבה מאוד מהעורכים הבכירים והוותיקים יותר יש סדר־יום יותר מקובע. פוליטי, מדיני, בטחוני - תמיד ראשון. ושילה שייך לדור אחר שמוכן לערער על זה. ו'בואו נתרגם את זה למשהו שהצופה יוכל להתחבר ולהזדהות איתו'", סיפרה. רפי גינת מוצא גם הוא לנכון להחמיא למחליפו הצעיר: "כשהייתי העורך של 'ידיעות', שילה עבד עם נוני, אבל לא במשהו קונקרטי בעיתון. היו בינינו הרבה מאוד שיחות על העיתון. מדובר באיש מוכשר מאוד, עם רעיונות, יוזם, איש תקשורת מצוין. מינוי שעד כמה שהוא מפתיע, הוא מוצלח מאוד".
צילום: זיו קורן
שפע המחמאות הזה אופייני כשמשוחחים עם אנשים על דה־בר, שהספיק ליצור לעצמו חבורה נכבדה של חברים, אם לא מעריצים, בתחנות השונות שעבר במהלך הקריירה המקצועית שלו. "יש לו אלפי אנשים שהוא מגדיר חברים ומגדירים אותו כחבר", סיפר אחד מאותם החברים. "במציאות הם לא ממש חברים, אבל יש לו קשרים שהוא משאיר אחריו בכל מקום ודואג לתחזק". משיחות עם רבים ממכריו נראה כי לאורך כל הקריירה נהג דה־בר לנקוט מדיניות של דלת פתוחה וזמינות. "מדבר, מדבר. כל הזמן מדבר. עם הטאלנטים, עם התחקירנית שהצטרפה לפני יומיים. כולם מקבלים ממנו תשומת לב, או לפחות מרגישים כך", סיפרה אחת מעובדות הערוץ בעבר. "אני זוכר שהייתי יושב במשרדו, הוא היה מבטיח לי העלאה במשכורת, להכניס אייטמים, אבל לאורך כל השיחה היה בודק אימייל", סיפר עובד אחר. גורמים בערוץ 10 בעבר ובהווה טענו כי בן־עובדיה נאלצה לבצע את תפקיד "השוטר הרע" במערכת. היא זו שנשלחה לצעוק ולהעיר לעובדים, בעוד דה־בר נשאר נקי מבחינת עובדי המערכת, והמשיך להיתפס כחבר וכבוס נעים ונחמד. "לשילה אין כוח להתעסק בפוליטיקה ואינטריגות בתוך העיתון, שמרכזיותן אינה עיתונאית", מספרת דמות בכירה בעולם התקשורת. "אני לא חושב שהמטרה שלו היתה להיות עורך 'ידיעות'. אבל הוא מאוד התקרב לנוני, וכנראה הגיעו למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות". "לא בטוח שאדם כמו שילה הוא אדם להתעסק בכל המלחמות הפוליטיות שמתנהלות בתוך 'ידיעות'", סיפר אחד האנשים שעבד עמו. "רון ירון הוא אדם חרוץ, מסודר ושיטתי, כך שיכול להיות שישלימו אחד את השני. שילה עם החזון ורון עם הפרקטיקה".
"מאוד הערכתי אותו כבוס", מספר אחד מאנשי ערוץ 10 לשעבר. "נשארתי איתו בקשרים טובים, ואנחנו מתייעצים על החלטות בעניין הקריירה שלי. איש מבריק, אבל אפשר להתווכח על יכולתו לעבוד בצורה מסודרת", הוסיף. "בימים שלערוץ לא היה אפילו כסף לפלאפל, הוא הצליח למלא שעות שידור בסרטים שהרים ביומיים ועלו שקל וחצי להפיק. סרט על מורן אטיאס ושעשועון הזוי בהנחייתה שנועד לכישלון. אבל הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. זה מה שצריך היה לעשות". חבר אחר של דה־בר אומר: "הוא מהדור החדש של התקשורת, של האינטרנט, הסלולר. הוא מבין את המקום החשוב של כל תחומי השיווק. באותה תשוקה הוא יכול להתעסק עם עופר גלזר עם כוסיות על יאכטה באילת, ובאותה תשוקה להביא קלטות של עמרי שרון ולחשוף את הבור של ראש הממשלה, להיכנס לטיפול בפרשת 'רמדיה', וגם לתרגם את הכתבה של האי היווני".
"היחס שלו לעובדים הוא מאוד תובעני, אבל מצד שני גם מאוד חברי. הוא מדבר עם העובדים שלו כל הזמן. הוא מטפח אנשים. יש בו הרבה יותר מהנראה לעין. אנשים באו לערוץ 10 הרבה בגללו. הוא ורם לנדס הם אנשים שמשלימים אחד את השני. הם הצליחו לעשות יחד משהו מדהים", סיפרה אחת מחברותיו להקמת ערוץ 10. אחת ההערכות בסביבתו היא כי הוא נמנע עד היום מלהתראיין ולחשוף עצמו לציבור, כדי "לא לעצבן אף אחד בדרך". בינתיים נראה כי השיטה שבחר עובדת. כתבי התקשורת שסיקרו את ערוץ 10 בתחילת דרכו מספרים כי למרות שדה־בר אינו מתראיין, "הוא מאוד נגיש לכתבים שרוצים להתעדכן דרכו. הוא מאוד רגיש למה שנכתב עליו ועל המערכת שבה הוא נמצא. כשכתבה לא מחמיאה היתה מיועדת לפרסום, הוא היה יושב שעות על הטלפון, מדבר עם הכתב, מנסה להסביר ולכוון אותך, למה מה שעומד להתפרסם לא מדויק. הוא מסתכל לכל אחד בגובה העיניים. הוא מעולם לא יסנן אותך".
בתגובה לפנייה לראיינו לכתבה זו, הסביר דה־בר כי אינו מתראיין, וכי הוא "מעריך מאוד את העבודה שאתה עושה". כך, ככל הנראה, נראית התנהלותו - כל אחד שומע ומקבל את מה שהוא רוצה לשמוע.
אך לא רק מחמאות חולקים לו עמיתיו. בין המרואיינים היו רבים שביקשו להימנע מלייחס להם את המצוטט, וכאלה שחששו להשמיע דברי ביקורת על התנהלותו של דה־בר. "אז שוב תהיה עליו כתבה שבה הוא יוצא חצי אלוהים", אמר אחד העיתונאים הבכירים שעבד עם דה־בר.
דה־בר הצליח לעלות בסולם הדרגות מהר יותר מרוב אנשי התקשורת, בשל יכולות השיווק העצמי המרשימות שלו, אך גם גיבה זאת בכישורים עיתונאיים לא מבוטלים, כעורך, יוזם ומנהל מבריק. שינוי התפיסה ב"ידיעות אחרונות" כבר מתחיל להיות מורגש מעל דפי העיתון, ואף בעמוד הראשי. כשהידיים של דה־בר אוחזות במושכות של אחד מכלי התקשורת המובילים בארץ, מי שמוגדר על־ידי עמיתיו כעורך ומנהל מבריק לבטח יצליח לחולל שינוי בעיתונות הישראלית. השאלה היא רק איזה.
צביקה גוטליב היה עיתונאי ב"הארץ" ובגלי צה"ל
גיליון 68, יוני 2007