בנוסף לבחירה בזוכה, יש לעיתוי הענקת הפרס משקל מיוחד. עיתוי מוקדם מדי - כשחתן הפרס מתוגמל בראשית דרכו על הישג יוצא דופן ועתידו עדיין לפניו - עלול להיות קל משקל לא פחות מהכרה מאוחרת, כשהחתן כבר רחוק מלמצות את המעמד והציבור צעיר מכדי להכיר ולהעריך את פועלו, מעבר לכתוב בדף השבחים שמנסחת הוועדה.
יצא שהבחירה בנחום ברנע כחתן פרס ישראל לעיתונות באה בעיתוי מושלם. מפעל חייו חשוב ועשיר, תרומתו לחברה מובהקת וכבדת משקל, הוא מוערך על־ידי קוראיו ועמיתיו - והוא עודנו במיטבו. רק לאחרונה, ברשימותיו מן החזית בלבנון, הוכיח שהוא כשיר. אמיץ, ישר, חד וראוי לכל ביטוי של הערכה והוקרה.
ועם זאת, יש בעיתוי בחירתו ובנימוקי הבחירה דוק של עצב. קשה שלא לקרוא את נימוקי הוועדה לא רק כסיכום לפועלו של האיש, אלא כסיכום לפועלו של הדור ואולי של המדיום כולו. הענקת הפרס לברנע מרגשת במיוחד, אולי משום היותה מחווה לאיש שלא יהיו עוד כמותו. יהיו בוודאי אחרים, מצוינים, חשובים וראויים, אבל ייתכן שפועלם כבר יוגדר בקטגוריה אחרת. לא עוד עיתונות מודפסת, כזו שברנע מוביל בארבעים השנים האחרונות, אלא תקשורת, מדיה, תוכן חדשותי - או מי יודע מה?
ברגע ההערכה להישגיו של ברנע מסומנת פסגת הישגיו של העיתונאי במערכת העיתון המודפס, ומסומן גם גבולו של העיסוק הזה. ברנע עודנו ניצב על ראש ההר ויכול להשקיף ממנו לעבר העתיד. אבל גם שם, על הפסגה, הוא רכון על פנקסו, מציץ בשעונו שלא להחמיץ את הדד־ליין, ומחייג למערכת. אולי זה סודו, היכולת להתמקד בעקביות בעיסוקו, להתעלם מן הרעש, מן התמורות במקצוע, מן המהפכה הטכנולוגית, מהשיח החדש - ולהקדיש את כל משאביו לשיקוף המתרחש. ברנע הוא השליח המושלם. לא בורא המציאות אלא מפיץ נבון של חלקים חיוניים ממנה.
מתברר, כי מי שלא יכול להרשות לעצמו להחמיץ את הדד־ליין, עלול להחמיץ את ההתפתחויות המרעישות בעולם העיתונות סביבו. ברנע פוטר את עצמו מעיסוק במדיום המשתנה, לא מתעדכן, לא נכנס לפרטים, לא משנה את סגנון כתיבתו, לא מגדל דור תלמידים ואינו תוהה לאן כל זה הולך. הוא מסמן, ביום קבלת הפרס, קו הפרדה ברור בין האיש עם הבלוק למי שבקרוב יכתיר עצמו כממשיכו: האיש עם הבלוג.
איור: אסף חנוכה
▪ ▪ ▪
נכון לתת פרס ישראל לעיתונאי פעיל?
זאת הרגשה מצוינת לקבל את הפרס כעיתונאי פעיל. זה איתות לחברים במקצוע שלא רק במצב מאוזן אתה מקבל איזושהי הערכה לעבודתך.
הטקס בתיאטרון יכול להיראות כבעל סממנים בולשביקיים. הנשיא, ראש הממשלה ושרת החינוך לוחצים את ידי החתן שמודה להם ומקבל צ'ק - אבל זה פשוט לא כך. הרי יושבת ועדה של שלושה אנשים מן המקצוע ובלי שום לחץ הם בוחרים עמית שנראה להם, והם אלה שמעניקים את הפרס. הגיע הזמן שנפריד בין המדינה לבין החבורה שמנהלת אותה בתורנות. אני לא חייב שום דבר לחבורה הפוליטית, אבל היא בהחלט חלק מהמדינה.
אתה אולי אחרון מקבלי הפרס בתקופת העיתונות הממוסדת - העיתונים הגדולים, הנמכרים, שמחויבים לתת תמורה מקצועית ולשאת באחריות. העיתונות הרי משתנה במהירות - אולי נעלמת...
אי־אפשר לפגוע ברעב של אנשים למידע. הכלים משתנים, ושינוי הכלים מחייב שינויי תוכן ושינויי עדיפות. לעמית שדיבר בעצב על סכנת ההכחדה של העיתונות המודפסת עניתי בשאלה: נניח שיסגרו את כל העיתונים והכלי היחיד יהיה כתיבה בכללי הרשת, האם תפסיק לכתוב? לחדשות שאתה מביא לא יהיה ביקוש? בדעות שלך לא יהיה עניין? התשובה לכך היא תשובת מארי אנטואנט: אם לא יהיה לחם, תאכלו עוגות...
השגשוג של אתרי האינטרנט יוצר מצב שבו יש ים מידע ואין בו כללי משחק. העדרם מקרין על התקשורת של הזרם המרכזי, העיתונים, הרדיו והטלוויזיה. גל עיתוני החינם שפשה בשנים האחרונות באירופה הגיע לארץ וגורלו עדיין לא ברור. אבל הוא מאיים לאלץ את העיתונים הקיימים להפוך גם הם לחינמונים.
הרשת כולה היא בינתיים חינמון.
נכון. הגל הזה עובר על העולם כולו, אבל אנחנו הישראלים מועדים ליפול במקום שבו משתבשים או מופרים כללי המשחק. דוגמה מתבקשת: סדרה של החלטות משפטיות בוועדות חקירה או בבתי־משפט סוקרה על־ידי התקשורת הממוסדת באמצעות ידיעות שחשפו לפני המועד את התוכן של ההחלטות האלה. אחר־כך התברר שהקשר בין הפרסומים המוקדמים להחלטות עצמן היה רופף עד קלוש. כך למעשה התקשורת הממוסדת התחפשה לאינטרנט.
כשהופיעו השעונים הדיגיטליים, שהראו את השעה בצורת מספרים, אמרתי לעצמי: יום אחד ימציאו שעון עם מחוגים. אם יש תקווה למה שאתה קורא העיתונות הממוסדת, להמשיך ולהתקיים ברשימת הצרכים של הקורא, זה בכך שהיא תעזור לו לנווט בתוך הים הזה. תיתן לו סדר עדיפויות, תעשה לו סדר בראש.
האינטרנט והטלוויזיה הם זיקוקין די־נור. אתה מתפעל מהבזקי האור אבל נגמר האירוע ויש חושך ואין כלום. החוכמה היא כן ללכת למקומות וכן לנסות לראות מה שהמצלמה לא קלטה, לעכל את הדברים במהירות ולפלוט אותם מחדש כסיפור מגובש.
המהפכה מתרחשת סביבך ואתה לא משתתף בה. דווקא ההכרה בגודל הישגיך עלולה לסמן אותך כאיש האתמול.
אני לא רק הרפורטר הכי מבוגר בזירות האירועים; אני גם נמנה עם קבוצה הולכת וקטנה של אנשים עם פנקס -
יש הבדל בין פנקס ללפטופ?
אנשים עם לפטופ צריכים לשבת בחדר מסודר ליד שולחן כדי לכתוב. ידידי בעל הטור תומס פרידמן שואל בנימוס אם מותר לו להוציא את הלפטופ ורק אז מקליד במהירות הבזק. אבל אני לא רואה אותו מוציא את הלפטופ בעמונה, בכפר בדרום לבנון, בעצרת בכיכר רבין. אני מוצא פחות אנשים עם פנקס, משום שבמאבק הזה עם הטלוויזיה הרבה מהקולגות שלי לצערי ויתרו ואומרים: אנחנו כבר נראה את האירוע מהבית. במובן מסוים אני יכול להבין אותם. קח אירוע כמו ועידה של מפלגה - כצופה בטלוויזיה אתה נהנה במקביל מפרי עבודתם של עשרה כתבים, עשרים מצלמות, אתה יכול לראות שידור חוזר של הדרמה לפרטי הפרטים. ואף על פי כן אין תחליף למגע הישיר. אמצעי תקשורת שניזון מאמצעי תקשורת אחר, הוא כמו זה שאוכל את מה שמישהו כבר אכל לפניו.
למה אתה לא מופיע ב־ynet?
המדיניות של "ידיעות אחרונות" היא שחלק מהכותבים יופיעו רק בעיתון, כדי להבדיל אותו מן הרשת.
אילו רצית להופיע ברשת, לא היו חוסמים אותך.
יש היגיון במדיניות הזאת ברמה העקרונית. לגבי עצמי אני אמביוולנטי. מצד אחד, אתה מגיע ברשת לכל־כך הרבה אנשים, והרי יש רצון שמה שיותר אנשים ייחשפו לעבודה שלי. מצד שני, ריבוי כלים פירושו אובדן שליטה. אני משתדל לתת לקורא שירות של מאה אחוז. זאת אומרת אני מנסח את הטקסט, את הכותרת, את הכיתוב לתמונה.
אתה מחמיץ את חוויית הטוקבקים.
פונקתי בעבודה בעיתון שמספר קוראיו גדול. אין לי לא יצר להתפרסם בעולם ולא סיפוק מלהיות תלוי על מקררים. האינטרנט הוא כלי נפלא, ואני מקנא ביעילותו. בעוד שאנחנו נאלצים לכרות עצים בסקנדינביה ולהוביל בטוסטוס עותק פיזי כדי שדברנו יגיע אל הקורא, הם לוחצים כפתור פה כפתור שם - ויש תוצאה מיידית. בחינם. וזה מייצר תרבות של קלות־דעת מסוימת.
הנה, אחת ממחלות הילדות של הרשת היא הקלות הבלתי נסבלת של תיקון טעות. טועים בקלות ומכסים על הטעות בקלות דומה. הפחד שיש לכותבים בעיתונות המודפסת מפרסום טעות שתעמוד 24 שעות בלי תיקון (ולעולמים בארכיון!) הוא לא הפחד של מי שעורך דברים ברשת.
כלומר, חוסר ההפיכות של הדפוס מחייבת דיוק וכובד ראש?
יש לעיתונות הרשת כמה תופעות לוואי שהן בעייתיות. אולי הן מחלות ילדות. האחת היא הטוקבקים: נשבע לך בחיי, אני לא קורא טוקבקים. זה דבר שמוטב לו להיעלם מהעולם. קודם כל, זה אנונימי. אני יודע שהאידיאולוגים של הרשת מאושרים מאנונימיות, אבל בעיני ההתחזות היא מעשה ליצנות. הבעיה בהתחזות היא שאף אחד לא לוקח אחריות על מה שהוא כותב.
הדבר השני הוא הקלות של פליטת כאילו־דעה. המלה "קשקוש" היא כבר מאקרו בתוך המחשב. לחיצה על כפתור אחד, וכבר קיבלת את הדעה. עוד לחיצה והיא נשלחת.
בעיה אחרת היא שהרבה אנשים במקצוע, וגם בתחום הפוליטי, חושבים שטוקבקים הם סקר דעת קהל. ומה שגרוע יותר - מתחמנים את זה, באמצעות משלוח מפוברק של דעות בכיוון מסוים כדי ליצור דעת קהל. זה אפילו מסוכן. אני חושב בהקשר הזה על רעיון שאהבתי ב"חוות החיות" של אורוול, שם שלטון החזירים אימן את הכבשים לפרוץ בדקלום בכל פעם שמישהו משמיע דעה שלא מוצאת חן בעיני השלטון וכך להסות אותה.
נחום ברנע, מרץ 2004 (צילום: פלאש 90)
למה אין לך בלוג?
התמזל מזלי ואני נהנה מחופש מקצועי אמיתי. במסגרת המחויבות הטוטלית שלי לעיתון שאני עובד בו, אני יכול לכתוב גם ידיעה וגם דעה. אין לי שום תסכול שצריך לקבל ביטוי בבלוג.
איך אתה מסביר את תופעת העיתונאים הבלוגרים?
אולי יש להם חסכים. יכול להיות שעיתונאי צריך לדווח על השוואות מחירים בין אבקות כביסה והוא מרגיש שיש לו המון מה להגיד בתחום הכדורעף, הוא מבלֵג את עצמו. ההיתכנות הטכנולוגית הפכה אותנו לפטפטנים חסרי גבולות. אנחנו מפטפטים את עצמנו לדעת.
ב"ילקוט הכזבים" מסוּפר על עופר, הרי הוא שאול ביבר, שהגיע למסעדה ושאל את המלצרית: מה יש לך? והיא אמרה לו: רגל קרושה. אז הוא אמר לה: הצרות שלך לא מעניינות אותי. למה אנשים חושבים שהצרות שלהם צריכות לעניין את הציבור?
מי מקוראיך בכלל יודע מה זה "ילקוט הכזבים" ולאיזו תרבות זה מתייחס? האם מאגר הידע המידלדל של קוראיך מאפשר לך לתקשר איתם על בסיס חוויה משותפת?
אני מרבה להשתמש במטבעות לשון, באיזכורים מההיסטוריה, מהתרבות. אבל חשוב לי להיות קומוניקטיבי. הדור שלנו גדל על התנ"ך. תגיד היום "כבשת הרש" - הפסדת חלק גדול מהקוראים, שלא להזכיר את עוללות אליפז התימני. לאוכלוסייה הצעירה, התנ"ך לא מדבר. ב"ארץ נהדרת" עשו משהו בקשר לחסמב"ה. בעיניהם, חסמב"ה זה הסרט עם שלמה ארצי ולא הספר.
כשכתבתי על דו"ח וינוגרד ורציתי לומר שאולמרט, שהתעקש לבחור בעצמו את חברי הוועדה, יכול לבוא בטענות רק לעצמו - הדימוי הראשון שעלה בראשי היה "בור כרה ויחפרהו וייפול". זה לא מהראש של הקוראים. הדימוי השני - "במו ידיו" - לא מדבר אליהם. בסוף הלכתי על "אולמרט בישל - אולמרט אכל".
אתה מתאר תהליך של רידוד תרבותי.
יש עדיין נקודת מפגש מסוימת בטקסטים של פזמונים. אני מרבה להשתמש בשירים ככותרות, כמטאפורות. אבל יש כאן פערים שאני לא מצליח לצערי להתגבר עליהם. הפערים הדוריים והתרבותיים רחבים משהיו בעבר. מדורת השבט כבתה. כור ההיתוך הוצא לגרוטאות.
אבל גם אם ההקשרים התרבותיים יכולים להכניס חיים, שנינה, לכתיבה - לא זה תפקידי. תפקידי הוא להשכיל את הקורא, לספר לו משהו שהוא לא יודע.
השאלה מיהו עיתונאי חשובה בכלל?
תמיד היתה אי בהירות בשאלה מיהו עיתונאי, כי זה מקצוע חופשי ובלתי מוגדר. בשנותיה הראשונות של המדינה, אנשים שעסקו בפוליטיקה או בביטחון היו רשומים כעיתונאים. היום יש סלבריטאים שסלבריטאיותם היא עיתונותם, כמו הבנות שמראיינות אצל גיא פינס. יש שהם גם וגם. סקרים באמריקה מגלים שבני עשרים־שלושים שואבים את רוב המידע העיתונאי שלהם ממישהו כמו ג'ון סטיוארט, שהוא בעצם סטנדאפיסט. אבל מידע יש מכל מיני סוגים. וכמו שאנשים שמרגישים לא טוב הולכים לרופא מומחה או לרופא אליל או לסבתא יוכבד - כך גם בצריכת התקשורת.
ומה יקרה בעולם שבו רפואת המומחים תתמעט או תיעלם? הצרכן יידפק?
אני שמרן מבחינת החובות שאני מטיל על עצמי ועל שכמותי. לסחורה טובה יש תמיד ביקוש.
אתה לא מודאג שמא הזמינות המוחלטת של מידע תפחית את איכות הסחורה?
היא לא תשנה את הביקוש הבסיסי למידע ואת היצר ללמד, להשכיל, להפיץ ידע. כל עוד שני הקטבים האלה קיימים על הציר, יסתובבו בינינו עיתונאים.
לבלוגרים צריך להעניק חסיון מקורות במקרה של "מעמד עיתונאי"?
זה מחזיר אותנו לשאלת מחלות הילדות של הרשת. מה זה הדבר הזה? האם זה עיתון? האם זה הרחוב? בעיתון יש אחריות מוסדית לא רק לכותב. גם לעורך שלו, למו"ל. אבל אנחנו בתהליך שבסופו ייווצר איזשהו מִדרג. אני רואה ש־ynet זוכה ליתר כבוד ברשת משום שהוא עונה לכללי המשחק העיתונאיים יותר מאחרים. אין בו די עריכה אבל יש לו עורכים.
אתה נכנס לוולווט?
לא. הרכילות הפנים ברנז'אית לא כל־כך מעניינת אותי. זה לא חלק מהעולם שלי.
גם לא עוקב אחרי הדיונים הפתוחים בענייני עיתונות, שלא נמצאה להם במה והיום פורחים ברשת?
העיתונות הישראלית היא אחד המעוזים האחרונים של אי שקיפות. למה, את מה שאנחנו תובעים מאחרים, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לא להחיל על עצמנו? עיתונאים ומו"לים נוהגים כאילו הם רופאים ועורכי־דין. מה שקורה אצלם הוא צנעת הפרט, ומה שאצל אחרים - פרוץ.
התהליכים שמתרחשים באמצעי התקשורת לא תמיד מקבלים את הסיקור המלא שנדרש בגלל חשיבותם החברתית. מצד שני כל צעקה שנשמעת במסדרון מהדהדת בבלוג של האתר השכן. זה מעניין אותי רק בהקשר אחד: בהנחה המובלעת בסיפורי הסקנדאלים באמצעי התקשורת, שעצם מוסד העריכה בתקשורת הוא לא לגיטימי. בן־אדם מביא חיבור שיש בו פגמים מהאות הראשונה עד האחרונה. העורך שלו מנסה להסביר לו שזה לא ראוי לדפוס, והוא מיד מסיק שמדובר בצנזורה. מעולם לא שימשה מלת הגנאי "צנזורה" ככיסוי למינים רבים כל־כך של זבלים עיתונאיים.
אתה מוכן לקבל דו"ח שתכתוב ועדה כמו זו של וינוגרד, על תפקוד התקשורת?
אם יבחנו את התקשורת? יבורכו. אנחנו בודקים כל מוסד באכזריות גדולה ואין כל סיבה שלא יבדקו אותנו.
ואם ייתנו המלצות להגביל את הפעילות התקשורתית בזמן המלחמה?
הם יכולים להמליץ רק בתחום צרכיה של המדינה.
המדינה שואפת תמיד להחמיר את הצנזורה.
אם זה מה שירצו, נתווכח איתם. אחר־כך יהיה מאבק...
איך התקשורת התנהגה במלחמה?
במלחמה עבדתי ומשום כך ממש לא ראיתי טלוויזיה, ולכן אגיד כמה הערות לא מוסמכות. האחת, זאת היתה המלחמה השקופה ביותר, העירומה ביותר לא רק בתולדות ישראל, אלא בתולדות הזמנים. יש לגיטימיות מלאה לדון בשאלה מה התועלת בדבר הזה ומה הנזק. הרי אף עיתונאי שאני מכיר לא רוצה לגרום לכך שחיילים ייהרגו ואף אחד לא רוצה לגרום לכך שאנשים בנקודה מסוימת בעורף יחטפו קטיושה על הראש. השאלה היא איך מספקים את הצורך במידע ומונעים את המצב שבו רב־סרן שמועתי ישתלט על החזית - ויגרום בכך אולי נזק הרבה יותר גדול - ומצד שני לא משחקים לידי אויב. שווה לקיים את הדיון הזה, והרשויות הן צד בדיון.
במלחמה, עיתונות של מדינה איננה צופה על הטריבונה. יש לה נגישות רק לצד אחד. וגם בצד הזה יש לצרכנים ציפיות שננהג בפטריוטיות. במלחמה הזאת - עיתונאי שחבר לצבא ברצינות, בסופו של דבר חשף את הליקויים של המלחמה ולא שירת את יחסי־הציבור של צה"ל. הליקויים היו שם ומי שעינו שזפה אותם הוא שדיווח.
כלומר, שיטת הכתב הצמוד לכוחות, שהנהיגו האמריקאים בעיראק, הוכיחה את עצמה?
זה לא בדיוק אותו הדבר. האמריקאים השתמשו בעיתונאים כמריונטות. עיתונאים חתמו על התחייבויות להעביר את דיווחיהם דרך מערכת יחסי־הציבור של הכוחות האמריקאיים.
ראיתי את ההתלהבות של חלק גדול מהעיתונאים מהמאמץ הפיזי, ואולי גם נכונות לסיכון שכרוך בחבירה לכוחות. תרשה לי לציין את רון בן־ישי, שבאמת סיכן את חייו בנסיעה ללבנון מיד בתום המלחמה, כולל ביקור בדרום לבנון, את איתי אנגל בכתבתו -
בעצם, אלו שהסתכנו כמוך.
נגיד שאלה בלטו בהשוואה למלחמות קודמות, שבהן עיתונאים הרגו אחד את השני כדי להיכנס.
מלחמה היא חרדה. מלחמה היא כאוס. אתה נמצא בהפגזה עליך, אתה רוצה להתאחד עם העפר, להתאבק בעפר, לאכול את העפר. בן־גוריון לא היה שורד את קרבות לטרון. מצד אחד אנחנו בזים למנהיגות הפוליטית שלנו, ומצד שני, דורשים מהם סטנדרטים שמנהיגים גדולים מהם אפילו לא דגדגו אותם. אנחנו מאוד אכזריים בטיפול בקובעי המדיניות וגם נורא מופתעים לגלות, אחרי שהם עפים בעזרתנו האדיבה, שהבאים אחריהם פחות טובים מהם.
השקיפות יצרה הטיה לרעה של ביצועי המלחמה הזאת לעומת קודמותיה הפחות חשופות?
זאת תקופת מעבר. הרי מדינות לא רוצות להפסיד מלחמות וגם לא רוצות לאבד את הנכס שנקרא חופש ביטוי. העיתונות, מעצם הגדרתה, מחזיקה את המקל משני קצותיו. אחרי רצח רבין העיתונות היתה מלאה בשני סוגים של סיפורים. האחד - איזו מין אבטחה יש כאן לראשי ממשלה? סיפורי "הנה הצלחתי להגיע למרחק חמישה מטרים משמעון פרס". ובמקביל הסיפור השני - "הם השתגעו לגמרי המאבטחים. אי־אפשר לחיות ככה, כשחוסמים ומגדרים".
מתי צריך לומר למנהיג: תתפטר!
באהוד אולמרט מוטחים שני סוגי האשמות. האחד עוסק בשחיתות למיניה. השני נוגע למלחמה. בנושא המלחמה העמקתי, במגבלות ההבנה שלי, ואני חושב שהיו לו החלטות שגויות והיו תהליכי קבלת החלטות לקויים. אני חושב שהוא איבד בכך את אמון הציבור ושרף את הכיסא שהוא יושב עליו. באשר לשחיתות: אני לא יודע האם כצעקתה. מותר בדברים האלה לחכות ולראות מה יעלו החוקרים.
בשונה מקצב או מהירשזון?
יחי ההבדל הקטן. האשמות השחיתות כלפי אולמרט נוגעות למעשים או מעורבות בדברים שהתרחשו הרבה לפני שהוא מונה לראש ממשלה. ההאשמות האלה מרשימות בכמות שלהן, יותר מאשר בחד־משמעיות של כל מקרה לחוד. יש כאן שני פקידים - מבקר המדינה והחשב הכללי - שהפכו את פרשיותיו של אולמרט לדגל שלהם. ויש פה ברית לא קדושה בין מקורות שמזרימים חשדות ומפרסמים אותם כאילו היו האשמות מוכחות לבין עיתונאים שפרנסתם על סוג כזה של פרסומים.
הרי ללינדנשטראוס יש חצר ולזליכה יש חצר ואולי גם לאולמרט יש חצר. אני גם לא כל־כך מתפלא על שעיתונאים שהיו בחצר של אולמרט עברו לזליכה. החוכמה היא לא לשיר את שיר העדר.
וישנה ההיסטריה. תמיד היו אנשים שבישרו על חורבן המדינה מחר בבוקר: אם לא יוגש כתב־אישום - הלכה המדינה; אם לא יכניסו כוחות קרקע תוך שעתיים - הלכה המדינה. כשאני רואה היסטריה, אני מרגיש צורך עז להיות ספקן. התחושה, כשאתה קורא את הדיווחים האלה, היא שלינדנשטראוס וזליכה הם בני אור וכל מי שהם מאשימים - וביניהם מיטב הפקידים בשירות המדינה - הם בני חושך. אני לא מרגיש כך.
איך נראים יחסי בעל הטור המוביל עם ראש הממשלה המכהן?
מי שעוסק בעבודה הזאת הרבה שנים יוצר, מטבע הדברים, היכרות רחבה עם שורה של פוליטיקאים. את אהוד אולמרט אני מכיר כמעט ארבעים שנה. יכול להיות שאילו הייתי במקצוע אחר, הייתי מקיים איתו מערכת של יחסי חברות, אבל אני חושב שמוטלות עלי מגבלות כבעל טור וכעיתונאי ואני עושה כמיטב יכולתי לקיים אותן. בסוף, החבר האמיתי של העיתונאי זאת המקלדת.
גיליון 68, יוני 2007