מסדרים את הקלפים מחדש
הדילרים של הציבוריות הישראלית מחלקים קלפים חדשים: ביום שישי שעבר כיכב רביב דרוקר על שער מוסף של "ידיעות אחרונות", וביום שישי הזה מככב נפתלי בנט על שער מוסף של "ישראל היום". דרוקר הסכים לחייך מעל דפי "ידיעות אחרונות" אף שקבע כי מדובר בעיתון מסוכן, ול"ידיעות אחרונות" נהיה פתאום חשוב שדרוקר יחייך אליהם. בנט הסכים גם הוא לחשוף שיניים מעל דפי "ישראל היום" למרות שהצהיר שמדובר ב"פראבדה", ול"ישראל היום" נהיה פתאום חשוב שבנט יחשוף אצלם שיניים.
דרוקר, שגם העז לא לנשק את הטבעת של דון מוזס וגם השתייך לערוץ 10, שעימו היה למוזס סכסוך נפרד, קיבל בזמנו את טיפול "ידיעות אחרונות" (כתבת החיסול "חפיף דרוקר", רז שכניק, 2008). דרוקר לא כופף את הראש, העלה את ההימור ותבע את "ידיעות אחרונות". מהתביעה, כדרכן של תביעות, לא יצא הרבה (בקזינו של מערכת המשפט הישראלית בונים בעיקר על זה שהתור למכונות יתיש את המהמרים), אבל לאחרונה מסתמנת הודנא בין משפחת דרוקר לבין משפחת "ידיעות אחרונות": קודם זכתה העיתונאית ענת גורן, זוגתו של דרוקר, לשער אוהד, ואחריה, כאמור, דרוקר עצמו, שהחליט כנראה שאין שום צרימה בהתלטפות פומבית עם העיתונאים בעיתון שקבע כי הוא מועל בתפקידו.
ומה גרם לשינוי העמדה ב"ידיעות אחרונות"? האם מאז שהורע מצבו של העיתון בקרב הראשי שהוא מנהל בשנים האחרונות, מול טייקון ההימורים אדלסון ונתמכו הפוליטי נתניהו, משקלו של דרוקר כעיתונאי הבולט ביותר בחשיפות עיתונאיות המזיקות לנתניהו הכריע את כף החשבונות והנקמות? אולי, אבל הייתי מהמר שלא.
נכון, היום מקדישים ב"ידיעות אחרונות" את חלק הארי של עמוד 5, בגרסת הסדין של יום שישי, לדיווח על מספר השיחות שערך נתניהו בשנים 2012–2015 עם שלדון אדלסון (117 שיחות) ועמוס רגב (234), הבעלים והעורך הראשי לשעבר של "ישראל היום" (בהתאמה). נתון שנחשף, כידוע, בגלל מאבק משפטי (בהתאם לחוק חופש המידע) של דרוקר, שמקבל קרדיט שמן בתוך הדיווח. ונכון שפעם ב"ידיעות אחרונות" לא היו חושבים אפילו להדפיס את השם המפורש "ישראל היום", לא כל שכן לפרסם עליו אייטם ביקורתי, במסגרת גישת מה-שלא-כתוב-אצלנו-בעיתון-לא-קורה.
אבל מותר לנחש שהסיבה קשורה דווקא לאי-נעימות אחרת שחוו לאחרונה ברחוב מוזס בראשון-לציון ובבית מוזס בסביון, זו שבאה כשנחשפו תמלילים מתוך שיחות של נתניהו עם מו"ל אחר, זה של "ידיעות אחרונות". בעת הזאת, "ידיעות אחרונות" זקוק לא לכלבי תקיפה אלא לתעודות ביטוח. מה, דרוקר יאתרג עכשיו את "ידיעות אחרונות"? קשה להאמין. מה גם שהוא הצהיר בעבר שאם יגיע אליו במקרה חומר טוב על העיתון, הוא לא יהסס לפרסם אותו. ומה בנוגע לתיק 2000? דרוקר העריך לאחרונה שלא יגיע לכתב אישום. אבל מי יודע, אולי ב"המקור", תוכנית התחקירים המובילה בטלוויזיה, עמלים כעת על גילויים חדשים בפרשה.
כמו שדרוקר היה מוקצה ב"ידיעות אחרונות", כך בנט ב"ישראל היום". יו"ר הבית-היהודי ונאמניו סבלו מהחינמון, בגלל מה שכתב עליהם ובגלל מה שלא כתב, וחשו שהם נענשים רק בגלל הטינה האישית והיריבות הפוליטית עם נתניהו. בנט אף נתן לכך ביטוי, גם באמירות נחרצות נגד העיתון וגם בנוגע לחוק "ישראל היום", שנועד להגביל את הפצתו בחינם. והנה בשבועות האחרונים זוכה בנט לעדנה בעיתון שכיבד בביטויים כה מעליבים. מכותרת ראשית מהדהדת שהוציאה מכליהם את פרשני התקשורת ועד לראיון השער היום.
האם מאז שעבר צבוע שחור בין הפטרון אדלסון והברון נתניהו מחפש "ישראל היום" נתמכים חדשים? האם ב"ישראל היום" פשוט העבירו את תמיכתם מפוליטיקאי בובה אחד לפוליטיקאי בובה אחר? הייתי מהמר שלא. בתיאטרון של אדלסון יש מקום ליותר מבובה אחת. מותר לנחש שהסיבה קשורה דווקא לחוסר נחת אחר שהורגש במערכת "ישראל היום" ובמעונות השונים שאדלסון מחזיק ברחבי העולם. חוסר נחת שהתגבר לאחרונה, כשאל העיסוק של קומץ עיתונאים ומשוגעים לדבר בקשר שבין "ישראל היום" לנתניהו איימו להצטרף גם חוקרי משטרה ואנשי פרקליטות. אותו חוסר נחת שחש מוזס ומאותה הסיבה: תיק 2000, תיק שיחות ביבי-נוני, הנשורת והעדויות והחקירה. בעת הזאת, "ישראל היום" חייב לחדש את חזותו, ללבוש את דמות יריבו: לא עיתון של פוליטיקאי אחד אלא עיתון של אינטרסים מרובים. כי זה, הרי, מותר.
אגב, במסגרת מתיחת הפנים, שכללה גם את החלפת העורך המבוגר והשמרן בבחור יותר אסרטיבי ועליז, הוחלף גם התחקירן המבוגר והלא נאמן מספיק בתחקירן צעיר יותר שכבר עבר הכשרה חצרנית. בכל זאת, את פיסת הלכלוך השבועית על מתנגדי המשטר מספק דווקא הכתב הפוליטי, מתי טוכפלד: הוא זה שחתום על הדיווח, שזוכה גם להפניה משער העיתון, ולפיו אלדד יניב, ממובילי ההפגנות נגד ראש הממשלה בפתח-תקווה, עבר פעם עבירות בנייה. אדלסון יא אדלסון, על זה הוצאת מיליארד שקל פלוס עודף?
הנקודה הארכימדית שעליה נשענות כל התהפוכות הללו היא הנקודה שבה לפני מעט יותר מעשור שנים, עת אדלסון בעט בעכוז שותפו, יורש המיליונים שלמה בן-צבי, והפך את החינמון הקליל שהקים בישראל ליומון בסד"כ מלא שנועד לשרת דמות פוליטית בודדת, באמצעות דפי העיתון ועל-ידי החרפת המשבר בשוק העיתונות המודפסת. אבל ההווה העיתונאי שלנו מתמשך על פני תקופה ארוכה יותר. כניסתו של אדלסון לישראל טרפה את הקלפים, אבל השולחן נותר כשהיה כשרק הסב אליו שחקן נוסף, דשן מכל השאר. ובעיקר, הז'יטונים לא השתנו, הם עדיין אנחנו.
ארנון מוזס מגיע למשרדי להב 433 בלוד לחקירה בפרשת שיחותיו עם בנימין נתניהו. 15.1.17 (צילום: קוקו)
גם ב"הארץ" מפת הכוכבים דורשת לאיטה את שינוי המקרא. עמוס שוקן, כנראה המו"ל היחיד בישראל שעובד בעסקי העיתונות ולא בעסקי הפרוטקשן, מתחיל להשלים את המהלך שהחל ב-2013, עם הזזתו של גיא רולניק מעריכת "דה-מרקר", העיתון שייסד.
"סכסוכים פנימיים, מאבק על חלוקת השלל, מלחמת דורות וחברים שמנצלים את המצב", נכתב היום על שער גיליון שישי של העיתון, "Markerweek", שכבר עבר קיצוץ וכעת ייתכן שייסגר כליל – בהפניה לכתבה על המצב בקיבוצים שעשו "אקזיט". ב"הארץ" לא עשו אקזיט, ולכן (או גם לכן) יראו את הדרך החוצה למספר לא ידוע של עיתונאים מהעיתון הכלכלי. להחלטה קדם מאבק בין מנכ"ל קבוצת "הארץ" לבין עורך "דה-מרקר", שהסתיים בהפסדו של זה האחרון: הוא יועבר מתפקידו ו"דה-מרקר" יחדל מלהיות הבן-יקיר-לי, יוכפף לעורך "הארץ" ולאילוצים הכלכליים של עיתון האם.
ידיעה קצרה בלב גליון "דה-מרקר", עמוד 32, במדור החדשות הקטנטן, מודיעה על השינויים בעיתון. "עורך The Marker סמי פרץ עוזב את תפקידו", נכתב בכותרת הידיעה של נתי טוקר, שכוללת גם את הביקורת של ועד העובדים על ההנהלה: "המחאה היא בעקבות צעדים אגרסיביים חד-צדדיים וחוסר תום-לב קיצוני מטעם ההנהלה עוד לפני קיום משא-ומתן".
בפתח הגיליון מספק רולניק בטורו השבועי מה שאפשר לפרש, על אחריותו של הפרשן, כאיתות מפנס בירכתי ספינה מתרחקת לקולגות בהנהלת "הארץ". סגן המו"ל כותב על בארי לין, אחד מ"קבוצה קטנה של חוקרים, אינטלקטואלים ועיתונאים בארה"ב, שמנהלים בשנים האחרונות קרב נגד הריכוזיות במדינה", שעמד בראש צוות קטן, עצמאי, מסור ואפקטיבי – שפוזר בכוחנות על-ידי גוגל, שאיימה על מכון המחקר שבו הועסקו בהפסקת התמיכה הכספית.
מי שחוגג את התהפוכות בקבוצת "הארץ"–"דה-מרקר" הוא "ידיעות אחרונות", ש"דה-מרקר" הוא כלי התקשורת המרכזי היחיד שמעז להצביע עליו מדי פעם כעל מה שהוא: יומון בסד"כ מלא שנועד לשרת דמות עסקית בודדת. באופן נדיר לעיתון, הנמנע מסיקור של זירת התקשורת, מופיע היום בעמוד 13 דיווח בעניין (חתומה עליו אתי אברמוב, כתבת מגזין שאינה מכסה את התחום).
"העובדים חוששים שמשמעות המהלך הוא החלשת העיתון ופגיעה בחופש העיתונאי שלהם", מתריעה כותרת המשנה. אפשר לדמיין איך זה אולי התרחש: העורך מניף בכבדות את ידו ולוחץ על כפתור בטלפון המשרדי: "תכינו גם 400 מלה על פגיעה בחופש העיתונאי של עיתונאי 'דה-מרקר'. תחתימו את אתי. ובלי אנשובי היום על הפיצה".
שיא הצביעות
כן, ב"ידיעות אחרונות" מקדישים ידיעה בולטת פלוס הפניה מהשער לדיווח על השיחות שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו עם העורך והבעלים של "ישראל היום", ואפילו מצטטים בעיקום אף את טענתו כי בפוליטיקה "כולם נוהגים כך". זה העיתון שהמו"ל והעורך האחראי שלו, ארנון (נוני) מוזס, הוקלט כשהוא משוחח, במספר הזדמנויות, עם אותו נתניהו, בניסיון לסגור איתו דיל מושחת ומלוכלך שבמסגרתו יטה את הדיווח בעיתון לפי צרכיהם המשותפים. בראבו רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות"! שאפו לסגן העורך, לראש מערכת החדשות, לכל העוסקים במלאכה, שברתם שיא חדש!
מוזס: "בהנחה שאנחנו מסכמים את הדברים אתה חייב לשחרר מישהו שידבר עם רון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') את מי שאתה רוצה. אתה חודשים לא נותן את זה" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)
מוזס: "הוא צריך לדבר עם שני אנשים, עם רון (עורך 'ידיעות אחרונות') ועם ערן (טיפנבורן, עורך ynet)" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)
גם זה יכול לקרות
"אחרי שנים של מאבק: המכל בחיפה רוקן מאמוניה נוזלית", מדווחת נעה שפיגל ב"הארץ".
1 בספטמבר
יש כמובן גם סיבה פרוזאית לכך שבנט מופיע על שער המוסף השבועי של "ישראל היום": לצד עבודתו כשחקן משנה בזירת ההון-שלטון-עיתון הוא גם מחזיק בתיק החינוך בממשלת ישראל, והיום הוא יום פתיחת שנת הלימודים. העיתונים מקדישים לאירוע את כותרותיהם הראשיות: "ישראל עולה כיתה" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", "מתחילים מאל"ף" היא זו של "ישראל היום", ו"הצלצול הגואל" של "מעריב". ב"הארץ": "כשתהיו גדולים תהיו פחחים ומזכירות: חצי מהנוער בפריפריה – בחינוך המקצועי".
ההבדל בין העיתונים זועק: שלוש קלישאות חלולות וכותרת עיתונאית אחת. "ב-2014, כשנדונה הרחבת החינוך המקצועי, סערו הרוחות", מוסרת כותרת המשנה לכתבה של ירדן צור ב"הארץ", "סילבן שלום הציע לנתניהו שישלח את הבן שלו להיות פחח, וראש הממשלה הטיח בו שהוא חי בעבר. ניתוח שערך 'הארץ' מעלה: העבר הוא ההווה".
לפי "הארץ", כ-50% מהתלמידים מה"פריפריה" – בעיתון לא מסבירים מהי אותה פריפריה ומה גבולותיה – נשלחים ל"חינוך מקצועי-טכנולוגי". המצב קיצוני עוד יותר ביישובים הערבים. ככל שמתקדמים לעומק הכתבה מתרכך הטון הזעקני והביקורתי שבחר העורך להדגיש בכותרת ובפתיח: מתברר שמדובר דווקא במדיניות מוצהרת לחיזוק סוג זה של לימודים, ולא בתופעה מוכחשת, וכי יש בה גם היבטים חיוביים. ויש אף מי שסבורים, גם בין התלמידים ("עד שהגעתי למגמה לא השקעתי. והיום אני מרגישה שאני מצליחה וזה עושה לי טוב") וגם בין אנשי המערכת, כי היא חיובית בפני עצמה.
הכתבה ב"הארץ" נסמכת על דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. גם העיתונים האחרים יכלו לכתוב על הדו"ח או להציף לקדמת העיתון פרטי מידע משמעותיים אחרים הנוגעים למערכת החינוך, לתלמידים או להוריהם. במקום זאת הם מעדיפים לשרבט כותרות של כלום. בכל זאת, גם מהם אפשר ללמוד משהו: ב"מעריב" ("הצלצול הגואל") סבורים שהחופש הגדול הוא עונש, וב"ישראל היום" משאלת הלב הכמוסה היא לפתוח דף חדש. ב"ידיעות אחרונות" פשוט מתמחים בהלחם של מלים שמעניק תחושה כוזבת של משמעות.
לא שאין בטבלואידים גם דיווחים חדשותיים הקשורים לפתיחת שנת הלימודים (טוב, האמת שכמעט ואין), אבל הם מוקפים בקש וגבבה, כאילו לא רק מחזור בני השש אלא כלל ציבור הקוראים הם כולם בני הגיל הרך הזקוקים לתמונות גדולות, גרפיקות צבעוניות, סיפורים אנושיים ממוחזרים או מחוות ממלכתיות – טור של הנשיא ריבלין מופיע בשלושת הטבלואידים. ריבלין לפחות כתב טור שונה לכל עיתון; העורכים של "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" ויתרו על הניסיון לחדש, או לפחות להתבדל.
במגזר
גם העיתונים החרדיים מציינים את פתיחת שנת הלימודים: "למעלה ממאה אלף ילדי החינוך העצמאי כ"י [כן ירבו] פתחו את שנת הלימודים החדשה", נכתב בכותרת על שער "יתד נאמן". מעל לכותרת נכתב: "בברכתם ובהכוונתם של מרנן גדולי ישראל שליט"א". מתחת לה נכתב כי "ראשי החינוך העצמאי שערכו סיור מקיף בת"תים [תלמודי תורה] ובבתי-ספר בירושלים הביעו קורת רוח וסיפוק נפש על פתיחתם התקינה והמסודרת של מאות מוסדות ברחבי הארץ".
ב"הפלס", עיתון הסיעה שפרשה מהזרם החרדי-אשכנזי-ליטאי המרכזי, חוגגים גם כן את תחילת שנת הלימודים, אבל את זו של הילדים שלהם: "למעלה מחמשת אלפים תלמידים כ"י במוסדות החינוך של בני התורה", נכתב בכותרת על שער העיתון, המציין "גידול מרשים בכלל המוסדות האיכותיים" וב"חינוך הטהור". כי לא רק החינוך של החילונים (טפו) והדתיים (ימ"ש) הוא, מכללא, טמא, לא איכותי ולא תורני, אלא גם זה החרדי מהסיעה הלא נכונה.
גם "הארץ" מתייחס לחינוך החרדי בסימן עלייה: "עלייה במספר מוסדות החינוך החרדיים שהצטרפו לזרם הממלכתי ומלמדים ליבה", נכתב בכותרת במעלה השער. לפי כותרת הכתבה עצמה, של אהרן רבינוביץ, הזרם הממלכתי-חרדי "הכפיל את עצמו בשנתיים האחרונות והפך למקובל יותר בחברה החרדית".
לכאורה, כותרת כזו היתה צריכה להיות מובלטת דווקא בשערי העיתונים החרדים, גם אם בהקשר הפוך, ביקורתי ושלילי. הרי כפי שכותב רבינוביץ, "הברומטר הטוב ביותר לתמורות בחברה החרדית הוא מערכת החינוך שלה". אלא שהעיתונים החרדיים אינם באמת עיתונים, אלא בטאונים של עסקנים פוליטיים וחצרות רבניות, שחשים קורת רוח וסיפוק נפש תמידיים מפעולותיהם שלהם. ביקורת תופנה תמיד החוצה, אל הגויים, אל החילונים, אל ממשלת הרשע, מקסימום אל מי שאינו מבית-הכנסת שלנו.
"בעקבות חילולי השבת המתמשכים", מכריזה כותרת גג באוזן שמאל של שער "המודיע", המוקדשת לקריאות בנושאי דת, "מועצות גדולי וחכמי התורה יתכנסו בשבוע הקרוב לישיבה משותפת להורות על דרכי הפעולה". נוסח זהה מופיע במיקום זהה גם בשער "יתד נאמן". חילולי השבת המדוברים: "עבודות תשתית ושיפוץ ברכבת-ישראל, שאין בהם פיקוח נפש וניתנות לביצוע בימי החול". לפי "סופר המודיע", "נוצר מצב עגום ומחפיר, ששבת קודש הפכה להיות יום השיפוצים הלאומי". מצב זה הוא, לפי הסדר: בניגוד לסיכומים הקואליציוניים וההבטחות הממשלתיות, פגיעה נוראה בכבוד שבת קודש, רמיסת הדגל של עם ישראל בראש חוצות, ולבסוף – חילול המתנה הנפלאה שקיבל עם ישראל מבורא עולם.
לצד הידיעה-מודעה הזו מתפרסמת תחילתו של דיווח, גם הוא לא חתום, שלפיו "נדחתה ליום ראשון פגישת ראשי הסיעות החרדיות עם ראש הממשלה בעניין השבת". בפגישה, כך הדיווח, היו אמורים הפוליטיקאים החרדים "להביא לפני נתניהו את העמדה המאוחדת של כל הסיעות החרדיות, כי נושא השבת חשוב מכדי לרדת מסדר היום". לפי התמונה שמצייר "המודיע", של המציאות כמגדל שרגליו סיכומים קואליציוניים וראשו ברית בין עם ישראל לבורא עולם, ראשי הסיעות החרדיות יגיעו לפגישה ביום ראשון מעמדת נחיתות: בסיסו של המגדל תמיד מוחשי יותר מראשו, ובקואליציה הנוכחית הוא כנראה גם מוצק יותר.
איראן זה כאן
"איראן בגבול ישראל" היא הכותרת הראשית של "יתד נאמן". "כשבוע לאחר פגישת נתניהו-פוטין ופגישת המשלחת הבטחונית עם בכירים בבית-הלבן מסתמן כי המגעים בין המדינות נכשלו", נכתב בכותרת המשנה, שמדווחת כי כוחות איראנים הנמצאים בסוריה יוכלו כעת להתקרב עד למרחק של שמונה קילומטרים מהגבול עם ישראל, ונחתמת בהצהרה "דאגה בישראל". גם "המודיע" מקדיש את הכותרת הראשית לאותה הסוגיה: "ארה"ב ויתרה לרוסיה: מוכנה לנוכחות איראנית ברמת הגולן – במרחק 8 ק"מ מגבול ישראל". גם ב"הפלס" מקבלת הסוגיה כותרת בשער: "ממשל טראמפ יאשר נוכחות איראנית סמוך לגבול ישראל". העיתונים החרדים נסמכים על דיווח בעיתון הערבי "א-שארק אל-אווסט".
גם ב"ישראל היום" מדווחים בשער על הסכנה האיראנית, אבל שם לא קוראים עיתונים ערביים. הסכנה לא קשורה להתקפלות של ממשלות ישראל וארצות-הברית, אלא לזו של ממשלת לבנון, שהתירה לאיראן להקים מפעלי נשק בשטחה.
שכרון חושים
סמים קלים. "הסם הפסיכדלי MDMA, שהוא החומר הפעיל בכדורי האקסטזי, הוכרז על-ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) 'טיפול פורץ דרך' בנפגעי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PSTD)", מדווח עידו אפרתי בתחתית שער "הארץ". ההכרזה קשורה למחקר עכשווי: "במבט רחב יותר", הוא מציין, "ניתן לראות בהכרזת ה-FDA נקודת ציון היסטורית בתנועה שעושים החומרים הפסיכדליים מהשוליים הצרים והסהרוריים של התרבות והחברה המערבית אל הממסד הרפואי".
בהמשך הדיווח מצטט אפרתי "אחת מעורכי המחקר בישראל", שמסבירה כי ההכרזה נוגעת לטיפול פסיכולוגי המבוסס על החומר ולא לחומר עצמו, ששימוש לא מבוקר בו יכול להפוך לטראומה בפני עצמו.
סמים קשים. "כמו בנאום שנשא בכנס התמיכה שערך לו יו"ר הקואליציה דוד ביטן, כך גם בנאומו שלשום בכינוס הליכוד לכבוד ראש השנה עירפל ראש הממשלה בנימין נתניהו את אוהדיו בפייק-אינטימיות, ואף הרחיק לכת והרעיף עליהם רגשות: 'אני אוהב אתכם', זעק לעברם. לא פחות ולא יותר, משל היה סלבדור איינדה מצ'ילה, או פפה מוחיקה מאורוגוואי", כותבת קרולינה לנדסמן במדור הדעות של "הארץ".
כאילו כדי להוכיח שלא מדובר באבחנה מוטית של שמאלנית מקצועית משבצים העורכים בשער העיתון תמונה של מוטי מילרוד מהסיור המתוקשר והמאובטח שערך נתניהו אתמול בדרום תל-אביב. ראש הממשלה נראה בו בפוזה של ג'יזס כרייסט, ידו האחת אחוזה-צלובה בידה של אשה מבוגרת בעלת ארשת נרגשת, ומצדו השני נוטלת אשה את ידו האחרת בשתי ידיה ומנשקת אותה.
במרחב
"המלחמה על חופש הביטוי במצרים אינה חדשה", נכתב בכותרת המשנה לטור של צבי בראל ב"הארץ", "אבל בשנות שלטונו של א-סיסי ההתקפה עליו הפכה ליעד אסטרטגי. בשיח החדש, 'זכויות אדם' הן בגידה ו'פטריוט' הוא מי שנאמן לשליט".
זרים
"כשהביע אמפתיה אבהית למצוקתה האמיתית של סופיה, שקשה לה לצאת מהבית כי השכונה מלאה מבקשי מקלט, שכח נתניהו להגיד שמדינת ישראל, לפני הקמת הגדר, נתנה להם כרטיס לנסיעה באוטובוס עד לתחנה המרכזית. הוא שכח גם לספר לה מי היה ראש הממשלה כשהכרטיסים חולקו, כשהמדינה התעלמה מכל התוכניות לפיזור מבקשי המקלט ברחבי ישראל, כמו שהתעלמה עשרות שנים ממצוקתן של שכונות דרום תל-אביב והפכה אותן לחצר האחורית המטונפת של העיר הלבנה. מה עוד הוא שכח? את מבקשי המקלט, כמובן. אפילו איש שחור עור אחד לא נראה שם, במתחם הנקי והריק מאדם שבו פסעו ביבי המלך ופמלייתו. [...] אם חלילה היה מדבר ולו לרגע עם מבקש מקלט, היה נאלץ להכיר בקיומו כבן אנוש, אולי אפילו כזה שנברא בצלם. אבל זה לא מצטלם טוב כתעמולת בחירות" (אריאנה מלמד, ביקורת טלוויזיה, "הארץ").
"את הטרגדיה האנושית המורכבת בשכונות דרום תל-אביב יצרה הממשלה. ליתר דיוק, שלוש הממשלות של בנימין נתניהו המכהנות כאן בתשע השנים האחרונות וזו לפניהן, של אהוד אולמרט. אבל המפגינים לא בחרו למחות מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בבירה וגם לא מול משרדו בקריית הממשלה. הם מצאו לנכון לבטא את כעסם ותסכולם המוצדקים מול בית השופטת שהיא וחבריה נאלצים מעת לעת לטפל בפירותיו הבאושים של המחדל הממשלתי שמתגלגלים לפתחם" (יוסי ורטר, הטור הפוליטי, "הארץ").
"במציאות, להוציא כמה מוקדים נקודתיים (התחנה המרכזית הישנה, גינת לוינסקי בשעות הלילה, רחוב נווה-שאנן), דרום תל-אביב הוא אזור שלו שקהילותיו השונות חיות בשכנות טובה, שבני אזורים אחרים בארץ יכולים רק להתקנא בה. וזאת למרות המגוון של אוכלוסיית האזור, או אולי דווקא בזכותו. תושבי דרום תל-אביב הוותיקים הם מופת לקבלת האחר. אני גם יודע כי באופן פרדוקסלי, גם כמה מהמשתתפים הקבועים בהפגנות נגד הפליטים הם שכנים נעימים ואכפתיים, המקיימים יחסי חברות עם בני משפחות פליטים ונעזרים בשירותים של בתי-עסק קטנים של הפליטים – ואף נוהגים להתבדח עם חבריהם הפליטים על הניגוד זה.
"וזה לא מפתיע. המאבק שמנהלים אחדים מתושבי דרום תל-אביב נגד הפליטים הוא מאבק פוליטי, וזו זכותם המלאה לנהל אותו. זכותם גם לטפח את הנרטיב שלפיו 'מסוכן לצאת מהבית' ולהדגיש קשיים אמיתיים ותקריות בין בני הקהילות. זו החובה שלנו, הציבור הביקורתי – אזרחים, אנשי ציבור ושופטים – לשאול את עצמנו האם התמונה שאימצנו כמובנת מאליה, על סמך שלושה וחצי סרטוני וידיאו ערוכים שאליהם נחשפנו, אכן משקפת את המציאות בדרום תל-אביב" (ד"ר רמי גודוביץ, מדור הדעות, "הארץ").
"נחזיר את האזור לתושבים" (כותרת על שער "ישראל היום", לצד צילום של ראש ממשלת ישראל ברחוב בדרום תל-אביב, בחליפה אבל בלי עניבה, נושא דברים בפני מעריצות).
מוזיקה
בגיליון "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מראיינים את הזמרת ליאורה יצחק.
ענייני תקשורת
הסתה. "צה"ל סגר תחנת רדיו באזור חברון ועצר זמר בטענה להסתה", נכתב בכותרת דיווח קצר של גילי כהן וג'קי חורי בעמוד 17 של "הארץ". שמה של תחנת הרדיו: "אל-חוריאה". שמו של הזמר: מוחמד ברגותי.
בנוגע לדיווחים המזויפים על פייק ניוז. ב"דיוקן" של "מקור ראשון" כותבת רחלי מלק-בודה על "השינוים בתקשורת": "שש שנים חלפו מאז בקעה מפיו של העיתונאי רביב דרוקר הקביעה הבאה: 'אם תשימו קלפי בגל"צ, 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל-מרכז. אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, 'מעריב', 'ידיעות' ו'הארץ'. תוצאות דומות יהיו גם ב-CNN, ב'ניו-יורק טיימס' וב'וושינגטון פוסט'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות'. האם תיאור המצב הזה עדיין תקף? עוד לא נולד המומחה שמסוגל לנפק תשובה מדעית מדויקת לתהייה הזו, אבל גורמי תקשורת רבים טוענים שכבר לא. לדעתם, לא רק שהמדיה בישראל הפסיקה להיות שמאלנית, היא אפילו ימנית. אנשים שנחשבים לאושיות תקשורת בעצמם, ובתוקף כך היו במשך שנים מושאי ביקורת ימנית, משמיעים עכשיו את התלונה הנגדית".
"זה עובד, זה מצליח וזה נושא פירות", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "שרים וח"כים, לא רק מהליכוד אלא גם ממפלגות החברות בקואליציה, מספרים בהשתאות כי בשיטוטיהם ברחבי המדינה הם מגלים שנתניהו מעולם לא היה חזק יותר בקהלו, פופולרי יותר בציבור בוחריו, אהוד ואהוב יותר במעוזי מפלגתו. סימונם של התקשורת והשמאל כאויבי העם, שונאי המדינה, עוכרי הציונות ובעיקר רודפי ביבי ושרה, מתגלה כמכרה זהב פוליטי, כמעיין לא אכזב של אהדה גוברת ואמפתיה ללא שיעור למנהיג הנצור".
"מוסף הארץ". לא בפעם הראשונה ולא בפעם השלישית, במוסף השבועי של "הארץ" (עורך: מורן שריר) בוחרים להקדיש את השער ל"כתבה מאמריקה" (והפעם: כתבנו צפה בליקוי החמה). סימני ההיכר של "כתבה מאמריקה": ובכן, שהיא מתארת דבר מה שקרה בארצות-הברית של אמריקה. לכאורה נראה שמדובר בעניין פשוט, סתם פטיש של עורך פרובנציאל שחושב שהחיים הם במקום אחר, אבל אפשר לסנגר גם שיש כאן טיפול קשוח בשאלות הפונדמנטליסטיות של העיתונות: ההכרעה בין המעניין לחשוב, בין טעם הקהל לבין טובת הציבור, בין האיזוטרי להמוני. כמו אלכסנדר לקשר הגורדי, כך ב"מוסף הארץ" חותכים באבחה את ההתלבטות: זה קרה באמריקה, ודי.
פסל מוזהב של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכיכר רבין, דצמבר 2016 (צילום: מרים אלסטר)
הפוסל בפסלו פוסל. חגי סגל מלגלג ב"מקור ראשון" על הטיפול הנרגש שהעניקה לדבריו משטרת ישראל לפסל המוזהב של נשיאת בית-המשפט העליון שהניחו פעילי ימין מול בית-המשפט העליון בירושלים. כל מילה בסלע (או לפחות בגבס). חיפשתי מה כתב חגי סגל על הטיפול הדומה שהעניקה משטרת ישראל לפסל המוזהב של ביבי שהוצב בכיכר רבין בתל-אביב, ולא מצאתי. אולי באתר nrg פשוט לא העלו את הטור ההוא לרשת. וחוץ מזה, מי אמר שחייבים להיות תמיד סימטריים?
פייק ניוז כבר היה? ב"הארץ" מתלונן חמי שלו על ה"פייק ניוז" של נתניהו: ראש הממשלה "לא בא לתקשורת בידיים נקיות", משקה את תומכיו "כוס תרעלה" של התקפות מזויפות על מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת, ו"טקטיקה של הסתה נגד התקשורת הפכה [אצלו] במרוצת השנים לאובססיה". כל זאת למרות שנתניהו יודע ש"תמיד אפשר להתקשר למו"ל או לעורך של 'ישראל היום' ולבקש שיסדר משהו". נכון שלהזכיר שוב שחמי שלו היה במשך שנים העיתונאי השני בבכירותו ב"ישראל היום", פייק-ניוז בסדר גודל של עיתון שלם, פייק-ניוז שנועד לשרת אקסקלוסיבית את נתניהו, יכול להיראות כמו הצקה. אבל הרי גם נתניהו טוען שהתקשורת מציקה לו.
זרת אלוהים. "יתד נאמן" מבליט בשערו אמירה של הגאון הגדול רבי מאיר צבי ברגמן שיחיה לאורך ימים טובים אמן, ולפיה אסון הטבע בארצות-הברית, שפגע במאות אלפי אנשים והרג עשרות, הוא בסך הכל איתות לעם ישראל כדי שיבין את משמעותו של ראש השנה, המתרגש ובא עלינו לטובה. אמירות מגונות דומות שכוונו כלפי הומואים או מגזרים מאוגדים אחרים עוררו בזמנו מחאה ציבורית. אבל לגויים כנראה אין לובי חזק בממשלת ישראל.