זמן לא רב לאחר שמונה לעורך "מעריב", עמד אמנון דנקנר מול עובדיו במסיבה במועדון תל־אביבי, ולקול תרועות ומחיאות כפיים הכריז כי "עד שנת 2006 'מעריב' יעבור את 'ידיעות אחרונות'". 2006 כבר חלפה, ובמהלכה, לפי סקר TGI, ירדה החשיפה לעיתון בשלושה אחוזים נוספים. גם אחוזי החשיפה של המתחרה הגדול "ידיעות אחרונות" ירדו, אך הפער בחשיפה בין שני העיתונים הגדולים עומד עדיין על יותר מ־20%. מאז שנכנס דנקנר לתפקיד העורך ב־2001, נטשו את העיתון 180 אלף קוראים, וגם אם הוא אינו אחראי לכך ישירות, אי־אפשר להתעלם מכך שהעיתון פשוט מפסיד. 10.5 מיליון דולר הוא ההפסד התפעולי של העיתון שנצבר ברבעון הראשון של 2007.

בראיון ל"גלובס" (20.5.07) טען דנקנר כי יש לו הסבר למצבו של העיתון, אך סירב לפרטו: "הסיבות הן לא בתחום שלי. איני רוצה להציג את עצמי כמי שלא שוגה. איני קדוש ואיני מושלם. הקושי הוא לא בצד של המערכת. יש צדדים אחרים בעיתון, ועליהם אני לא רוצה לדבר". עם זאת, סיכום תקופתו בעיתון מצביע על כמה מגמות שייתכן שתרמו למשבר המתמשך שבו נתון העיתון השני בגודלו במדינה.

תקופת כהונתו של דנקנר התאפיינה בגלי קיצוצים בכוח־האדם ובמשכורות בשל ההפסדים שצבר העיתון, ואולי גם בשל שיטת הניהול של דנקנר. "מיד כשנכנס לתפקידו הוא העיף את הכתבים המובילים בנושאים החשובים - פוליטי, צבאי ומדיני. חלק עפו, חלק הוזזו מתפקידם. אחר־כך קרה אותו הדבר במוספים. הפיטורים הראשונים היו לצורך ניקוי אורוות מהוותיקים - כמו מפלגה חדשה שעולה לשלטון וכל שר ממנה את אנשיו לתפקידי מפתח", מספר עובד בעיתון.

"הם זרקו אנשים טובים בעלי נאמנות מוחלטת ל'מעריב'. אפשר לראות אילו עיתונאים ותיקים יצאו משם והשתלבו בתפקידים מובילים במקומות אחרים - אנשים כמו אלי קמיר, משה נגבי, אפרים סידון, עמוס רגב, יורם אבגר ועוד רבים. כך שברו את עמוד השדרה של 'מעריב'. הוא שם את העיתון בכיסא גלגלים. זה המקום היחיד שבו האנשים אינם יורקים לבאר ששתו ממנה אלא הבאר יורקת עליהם", אומר עובד בכיר לשעבר. "עבדתי שם הרבה שנים - לילות כימים, אפילו במוצאי יום כיפור. יום אחד פשוט הועפתי, בלי שום סיבה. זה כואב כשמעיפים בלי סיבה, הרסו כל חלקה טובה, העיפו את כל האנשים בעלי המשקל".

הטראומה מהפיטורים היא מוטיב חוזר, כשאצל חלק מן המפוטרים היא נעוצה לא רק באובדן מקום העבודה, אלא בדרך שבה פוטרו. "הרגשתי דיכוי נפשי, שאין עם מי לדבר על הדברים החשובים. מבחינה מקצועית, לא היתה הערכה לשום דבר שעשיתי", מספר עובד לשעבר. "יותר מפעם אחת ראיתי אנשים עובדים קשה על פרויקט מיוחד בליוויו ואישורו של דנקנר, ואז ברגע האמת פתאום מגלים שהפרויקט לא יוצא לאור. סתם ככה. בלי הסבר, בלי הכנה מראש. אותו דבר לגבי הפיטורים – לא חשבתי שזה נורא להיות מפוטר, אבל זה נעשה בצורה כל־כך לא אנושית – בדואר הפנימי. סתם כך, אדם פותח דואר ומגלה שהוא בדרך החוצה, בזמן לא צפוי, בלי הכנה מראש. זה פוגע מאוד בביטחון העצמי; וזה יכול להיות אחרת. לא קיבלתי כל הסבר ענייני לפיטורי". לדברי אוריה שביט, לשעבר עורך מוסף "סופשבוע" של "מעריב", דנקנר אף תיאר באוזניו כיצד מישהו בכה מולו כשאמר לו שהוא מקצץ בשכרו.

רוב המרואיינים לכתבה תיארו את השנים האחרונות ב"מעריב" כתקופה של תזזיתיות, וטענו שדנקנר הוא מנהל גחמני. "יום אחד מגדילים את הספורט, יותר משנה השקיעה מעצבת חיצונית בעיצוב כל העיתון, בסוף השתנו רק 'סופשבוע' ו'עסקים'. לא בודקים בעזרת קבוצות מיקוד, מומחים וכו', זורקים ומקווים שזה יתפוס", מתלונן עורך לשעבר. "עשו בעיתון הרבה טעויות ניהוליות ומנהלתיות. למשל, שיפצו את החדר של הצלמים - ורק אחר־כך גילו שזה חדר מושכר, אז ביטלו את ההשכרה ושוב שיפצו, חדר אחר", מספר צלם, לשעבר מ"מעריב". אי היציבות ניכרה גם בתחושה האישית של העובדים. "כשדנקנר עובר במסדרון, כולם עושים את עצמם עסוקים, כי הוא מצטייר כאיש לא צפוי. היו תקופות שעיתונאי מסוים היה חברו הטוב וההבטחה הגדולה הבאה, ואחר־כך סר חנו, ובום - הוא איננו", מספר עיתונאי ב"מעריב".

הדפוס הזה מתקשר למגמה נוספת שבולטת בשנים האחרונות - הצערת העיתון. "דנקנר חשב שקל יותר וזול יותר לעשות עיתון עם אנשים צעירים. הצערה היא צעד נכון, אבל ב'מעריב' היא יצאה מכלל שליטה, הקוראים לא אהבו את הגנון של אמנון", אומר שביט. "הוא הביא כל הזמן אנשים יותר צעירים, וזה בא על חשבון האיכות. זה לא ששילמו פה משכורות עתק, אבל בכל זאת המשכורות החלו לרדת, במקום ותיקים ובעלי ניסיון הגיעו חבר'ה צעירים חסרי ניסיון: הדסק שהיה מורכב מעורכים ותיקים שינה את פניו והפך לדסק של ילדים בני 24 עם משכורות נמוכות - הירידה באיכות ניכרת", אומר אחד מוותיקי העיתון.

במקביל להצערת העיתון היתה בו תחלופה גוברת והולכת של בעלי תפקידים. המערבולת לא פסחה גם על המוסף "סופשבוע", אחד מסמלי העיתון: בחמש השנים האחרונות הוחלפו שם ארבעה עורכים: ב־2002 הוחלפה ציפה קמפינסקי בכוכב המבטיח של דנקנר - אוריה שביט, שלאחר פחות משנה הודח בקול תרועה רמה, כשברקע טענותיו של שביט (שלא הועמדו למבחן משפטי על־פי חוק איסור לשון הרע) להתערבות פסולה של נמרודי בעבודת המוסף. את שביט החליף אבי זילברברג, שקרא על הכוונה להדיחו בעיתון "העיר", עזב, הוחזר, ופוטר זמן קצר אחר־כך, וכל זה בתוך שנה אחת. הבא בתור היה אביב הברון, שהוחלף בידי אמיר זיו כעבור פחות משנתיים, אז גם החזיר נמרודי את קמפינסקי כיועצת בשכר לעורך. "מה שקרה עם אוריה שביט היה מהלך אופייני לתקופת דנקנר: הוא הביא עיתונאי צעיר, שיוכל להתפאר בגאוניותו, וכשהוא לא הביא את הקבלות, כמו שדנקנר ראה את זה - הוא שינה את עורו לחלוטין ואת יחסו אליו. אמנון חשב שהעורך הצעיר יסור למרותו. כך קרה גם עם עורכים צעירים אחרים. היה קו ברור נגד אנשים דעתנים. הוא לא רצה שיהיו אנשים שיודעים מה לעשות, והחליף את בני גילו הבשלים, בעלי הניסיון, בילדים. חוג מעריצים שחייב לו את המקום שבו הוא נמצא. הוא רוקן את התשתיות האנושיות, האינטליגנטיות והמנוסות - ונוצר מצב שאין ריבוד בעלי מקצוע, אין מגוון של אנשים", אומר עיתונאי בכיר לשעבר בעיתון. לדברי כתב אחר, "צעירים קודמו מהר מאוד, לא בנו את העיתון על עבודה, על צבירת ניסיון. זה מעביר מסר לאנשים שלא צריך לעבוד קשה, כי לא זה מה שיביא למעלה; צריך דברים אחרים, לא ענייניים, לעבודה העיתונאית".

במקביל לניהול בעייתי של כוח־אדם, נתפס "מעריב" בשנים האחרונות כסניף של "קדימה" בהנהגת אהוד אולמרט. רבות כבר נאמר על כתבות ששוכתבו ועל תחקירים שעוכבו. או למשל הקמפיין "איפה הבושה", ממאי 2005, שנפתח בקול תרועה רמה על שער העיתון, גרף, לדברי "מעריב", 3,000 תגובות באינטרנט וטלפונים שלא הפסיקו לצלצל, אולם לקראת ההתנתקות נחלשה המלחמה בשחיתות, וכשהפך אולמרט ליו"ר "קדימה", האג'נדה השתנתה, לטובת חברו הטוב של העורך. לאחרונה אף כתב דנקנר כי הוא מוכן לאכול את הכובע אם יתברר שהאשמות השחיתות נגד אולמרט נכונות.

בלי קשר לנאמנות לאולמרט, לטענת עובדים היה העורך נתון בצורה יוצאת דופן ללחצים מצד המו"ל, על רקע אינטרסים עסקיים וקשרים עם פוליטיקאים. "פעם הוא דרש ממני לדחות כתבה שנגעה לאחד ממשרדי הממשלה, ובדיעבד התברר שההוראה הגיעה בעקבות שיחה של השר עם עופר נמרודי. פעם דרש ממני לפרסם כתבה על מפעל פילנתרופי של איל הון, והסביר שהדבר עשוי לסייע במכירת מניות של 'מעריב'", מספר שביט. "הוא שידר שהוא מבצע את הדברים האלה בחוסר ברירה. לכן אני חושב שאם היו לו תנאים אחרים, הוא היה מצליח יותר. לא היו בידיו המושכות שצריכות להיות בידי עורך ראשי".

מעמדו של "מעריב" כיום, בקרב עיתונאים ובציבור, נמצא בשפל שלא היה כמותו. לרבים נדמה כי הספינה כבר טבעה. "העיפו הרבה עיתונאים טובים וכיום מוטלים על פחות כותבים יותר תפקידים. הרעיון היה לייצר עיתון קטן, חכם ויעיל, הטורפדו החדש שינגוס בגדולים. מה שקרה הוא שכבר מזמן אין תחרות - איש אינו מתייחס ל'מעריב': פעם היתה מלחמת עולם, היום 'ידיעות' שולט, מבקש ומקבל בלעדיות מכל גורם. כתבי 'מעריב' עובדים היום קשה יותר, יש להם יותר תחומים לכסות והמאבק ב'ידיעות' נעשה בלתי אפשרי", מספר כתב ב"מעריב". "קשה גם לעבוד קשה וגם לראות איך כתבים עם ותק עפים מהעיתון. אולי לא שווה להשקיע כל־כך הרבה, בשביל לעוף בגל הקיצוצים הבא".

בין אם האחריות המיוחסת לדנקנר למצבו של "מעריב" מדויקת ובין אם היא מוגזמת, אי־אפשר להתעלם ממצבו הכלכלי הקשה של העיתון , שתלוי, כפי שהוא עצמו ציין, בגורמים רבים נוספים. מאז 1992 הפסיד מעריב 38 מיליון דולר. "בשורה התחתונה", אומר כתב בעיתון, "אי־אפשר כל הזמן לקצץ ואחר־כך להאשים את העורך. בשביל לעשות עיתון טוב צריך להזרים כסף, צריך לשלם לאנשים, צריך להביא כוחות טובים".

עם עבר והווה קשים, על עופר נמרודי להביא כעת עורך שיציל את המצב. לא בטוח שרבים ירצו להוביל עיתון שיש הנהנים להספידו. בינתיים מנסים העובדים שנותרו להישאר אופטימים. "מה שמחזיק אותנו זה הוותק שצברנו, וההווי - תחושה שמדובר בצוות עובדים טוב. אני לא רוצה לעזוב, כי הספינה טובעת אבל יש לי תחושה שניתן עוד להציל אותה; אולי ניתן להציל את כולם, אז עכשיו לנטוש?", מסבירה כתבת ותיקה. עם זאת, לדבריה, "מי שעובד ב'מעריב' חי בחשש מתמיד. כבר שנים. בכל גל של קיצוצים או פיטורים מבינים שאין סנטימנטים - שלושים שנה אתה נותן למקום ופתאום אתה איננו. התחושה הפעם היא שהזאב באמת מתקרב, מרגישים שצריך להישמר במיוחד". לדברי אחד העובדים, "בפיטורים הראשונים היתה סערה - שיחות טלפון, שיחות מסדרון, בלגאן. היום כל מי שמפוטר אומרים לו 'מזל טוב'. שיחת היום היא כמה כל אחד מרוויח, כשמי שמרוויח מעט יודע שיש לו יותר סיכוי להישאר ממי שמרוויח יותר. השיקולים כבר לא קשורים לאיכות אלא לכמה כל אחד עולה למערכת".

הפרישה הקרובה של דנקנר מעוררת מצד אחד תחושה של הזדמנות לשינוי חיובי, להתחדשות, אך גם חוסר ודאות: "ברור שמי שיהיה העורך יצטרך לעשות מהפכה, מה שלא מוסיף לתחושת הביטחון של מי ששרדו עד כאן", אומר כתב במערכת. לחוסר הוודאות מוסיפים הנסיונות של נמרודי למכור את העיתון, אך דווקא עלייתו של החינמון "ישראל היום" אינה מדירה שינה מעיני עובדי "מעריב". רק מעברו של דן מרגלית לחינמון החדש התקבל כמהלומה. "דן מרגלית זה חתיכת סמל, מישהו בטופ של העיתון, מיושביה הקבועים של לשכת העורך", אומר חבר מערכת. "אולי הוא לא עזב מתוך הבעת אי אמון, אבל כך זה מצטייר. העזיבה הזאת היא עוד חור בלבו של העובד האבל על מקום עבודתו. אני חושב שמי שיכול עוזב, התחושה היא שהתקרה כל הזמן נעשית יותר נמוכה. גם כשיש משא־ומתן לשיתופי פעולה או למכירה, איכשהו 'מעריב' הוא תמיד הנעבעך שמפסיד. הנה, מי משתלט על המקום של דן מרגלית? - דנקנר עצמו. זה נראה כמו מילוי פקק. אין שום ניצול של המצב לרענון, להכנסת רוח חדשה".

מצבו של "מעריב" צריך להטריד לא רק את עובדיו ומנהליו. התהליכים שעברו על העיתון בשנים האחרונות מפעפעים בעיתונות כולה ומשפיעים עליה: התחרות המתכווצת בין העיתונים, הפיכת המקצוע לעבודת סטודנט בדרך לתואר, וריבוי עיתונאים שחוששים להרים ראש שמא יפוטרו - כל אלה מזיקים לעתיד העיתונות כולה, לא רק לכיס של נמרודי.

הערה: הנתונים הכלכליים מבוססים על פרסומי העיתון "דה מרקר"

צילום: משה שי

דנקנר: ניסינו לספק עיתון מעודכן, ברוח הזמן

עורך "מעריב", אמנון דנקנר, שלח תגובה מפורטת לטענות המוטחות בו בכתבה:

על הטענה בדבר לחצים מצד המו"ל: "עפר נמרודי מעולם לא הנחית, כפה או לחץ עלי לפרסם משהו בניגוד לדעתי. להפך, פעמים רבות עמד נמרודי במצבים לא נעימים בשל החופש שהעניק למערכת. כדוגמה אציין את קמפיין 'איפה הבושה' של דן מרגלית ושלי שעורר מורת־רוח גדולה אצל משפחת שרון הקרובה למשפחת נמרודי, ואת הפרסום על המניעים הזרים שהיו לאריק שרון בשחרור אלחנן טננבאום. אין לי די מלים לשבח את עפר נמרודי על הדרך שבה חצץ בינינו לבין הלחצים הכבדים שהופעלו עליו. עם זאת, מותר למו"ל להציע רעיונות, לבקש בקשות ולהצביע על כיוונים".

על הטענות בדבר הצערת העיתון: "הקלישאה על קללתה של הצערת 'מעריב' היא טענת שווא. מיניתי שני עורכים ותיקים ומנוסים (רפי מן ורפי רוזנפלד). המינויים מקרב הצעירים: רון לשם, שמיניתי לראש מחלקת החדשות ואחר־כך לסגני, הפך לסיפור הצלחה מסחרר, ומונה לתפקיד בכיר ב'קשת'. חיליק שריר, שהיה לראש אגף חדשות ולסגן עורך בטרם מלאו לו שלושים, הצטיין בתפקיד ומונה באחרונה לסמנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2. אורי רוזן, ראש מחלקת החדשות שקיבל הצעה דומה מ'ידיעות אחרונות', אך נשאר איתנו. נראה ש'קשת', ערוץ 2 ו'ידיעות אחרונות' לא מאמינים בקלישאה על אודות הצעירים הלא מנוסים וחסרי עמוד השדרה". דנקנר מציין שמות צעירים נוספים, כליסה פרץ, דרור גלוברמן ודנה אלעזר־הלוי, שמונו לתפקידים בכירים ולטענתו הצליחו מאוד. "נכון שלא הצלחתי במינויים לעורכי 'סופשבוע', גם זה קורה".

על הטענות בדבר אופי הפיטורים: "כשנכנסתי לתפקידי גיליתי טיפול פחדני בפיטורי עובדים, ושליחת מכתב בדואר הפנימי מאת הממונה על השכר בעיתון. חשבתי שזה נוהג לא אנושי והחלטתי כי המפוטרים יקבלו הודעה בשיחה בעל־פה איתי או עם ממלא מקומי וסגני אבי בטלהיים. אף הנהגנו שימוע שבו ניתנה האפשרות למפוטרים לטעון נגד הפיטורים. ההאשמה כי נהגתי בצורה לא אנושית ואף התרברבתי על בכיים ותחנוניהם של המפוטרים מנסה לצייר אותי באורח שונה באופן קיצוני מהתנהגותי במקרים כאלה. המקרה היחיד של תחנונים־שלא־בפני היה של עובד שפוטר והתלונן לחבריו על מצוקה כספית, ולא זו בלבד ששכנעתי את המו"ל לחזור בו מהפיטורים אלא שהוריתי להעביר ממשכורתי 5,000 שקל מדי חודש אל זו של העובד. עד היום הועברו בדרך זו 150 אלף שקל. לפיכך אני מתייחס בבוז להאשמה המופרכת בדבר חוסר אנושיות".

על השינויים בעיתון: "בשנים האחרונות ניסינו לספק עיתון מעודכן ומתאים לרוח הזמן. באופן חריג למקומותינו, השינויים שערכנו נבדקו באופן יסודי בכל האמצעים האפשריים שעמדו לרשותנו (כולל סקרים וקבוצות מיקוד), שהובילו לא פעם לשינוי במוצרים ולעתים אף לגניזת רעיונות. המחקרים שלנו מראים שתגובות הקוראים לרוב השינויים היו טובות מאוד".

על מצב העיתון: "אני חושב שלכל מי שקורא את שני העיתונים הגדולים ברור שהפער האיכותי ביניהם, אם קיים, קטן בהרבה מהפער המשתקף במכירות, זאת על סמך שורה של סקרי עומק, קבוצות מיקוד ועוד".
"תופעת החינמונים מסקרנת וכמו רוב תעשיית העיתונות העולמית, אנו דנים גם בתופעה זו. במקרה של החינמונים החדשים שיצאו בשבועות האחרונים, אני חושב שהתוצאה בשטח מראה שחלק גדול מהחששות בתעשייה היו מוגזמים".
"אני משוחח באופן שוטף עם עובדים בכל חלקי העיתון ואני חולק נחרצות על הטענה כאילו עובדינו חיים בחשש מתמיד מפיטורים, זה לא משקף את רוח המסדרונות. בכלל, בניגוד לפרסומים מגמתיים וטענות אינטרסנטיות, באחרונה לא בוצע גל קיצוצים בעיתון".

דנקנר ומו"ל "מעריב" עופר נמרודי שלחו גם תגובה משותפת על דבריו של אוריה שביט, שבה דחו את טענותיו על התערבות המו"ל בעבודת המערכת. בין השאר כותבים השניים על טענה זו של שביט: אנו מבקשים מהקורא האינטילגנטי (על הכותבת כבר ויתרנו) לשפוט מה ערכה של האשמה זו, כשהמקרה הקונקרטי שעליה היא נסמכת הוא בקשת המו"ל לסקר מיזם פילנתרופי שאליה נחשף מסיפור של ידיד. מכיוון שהמו"ל התפעם מהמיזם הוא ביקש מהעורך הראשי ליזום כתבה על אודותיו. אנו מודים באשמה הנוראה של חטא כלפי האנושות בכתיבה על מפעל צדקה אנושי מחמם לב. ההנחה, פרי דמיונו של שביט, שעל־פיה איל ההון היה מוכן לקנות מניות של העיתון תמורת פרסום, מחייבת את המבקשים להאמין לה להצטייד ברמה נמוכה במיוחד של תבונה.

"איננו מכירים את הדוגמה הנוספת של דחיית פרסום כתבה על משרד ממשלתי, אך אם היתה - אז מה? מדי יום מקבלים עורכים ראשיים ומו"לים פניות מגורמים שטוענים כי נגרם או עומד להיגרם להם עוול בפרסום, ובמקרה של אפשרות כזאת, תתבקש דחייה בפרסום כדי לבדוק את הטענות".

גיליון 69, ספטמבר 2007