פרשת המגנומטרים עשתה גלים בכלי התקשורת בשפה הרוסית בישראל. היא התקבלה לרוב ככישלון חרוץ וחד-משמעי של ממשלת נתניהו. עיתונאים רבים הגדירו את החזרה מההחלטה להציב את המכשירים בכניסה להר הבית ככניעה של ישראל ללחץ הערבי. ערוץ 9 אף תהה: "כיצד הגענו למצב שבו לערבים מותר לרצוח בהר הבית – וליהודים אסור להתפלל?".
בראיון לערוץ "עיתון טי.וי" הכריז ראש ארגון נתיב לשעבר, יעקב קדמי, שהטיפול הכושל בפרשת הר הבית ובפרשת הירי של המאבטח הישראלי בעמאן הוא תוצאה של האיוולת המוחלטת של ההנהגה הישראלית. האתר "מיגניוז" הדגיש דווקא את תחושת הניצחון של המוסלמים, ופרסם בעמוד הראשי שלושה אלבומי צילומים: "ניצחון אל-אקצא – הפגנת ענק באיסטנבול", "הניצחון: העולם הערבי לועג לישראל" ו"הפלסטינים חוגגים את הניצחון על ישראל".
תסכול אחרי תבוסה, תחושה של פגיעה בכבוד – כל אלו איפיינו את תגובת התקשורת ה"רוסית" לפרשת הר הבית. אמנם, ד"ר זאב חנין, שהתארח באולפן ערוץ 9, הניח שממר ייצא מתוק והביע הערכה שלפיה הממשלה תנצל את המצב כדי למנף את החלת הריבונות הישראלית על מעלה-אדומים, גבעת-זאב ומערב גוש-עציון. "ואז ישראל היא שתהיה מנצחת?", שאלה מנחת התוכנית "משבת עד שבת", נטלי גורוביץ'. "ישראל תהיה מנצחת בכל מקרה", הרגיע אותה חנין.
גם אלכסנדר גולצקר, מנחה התוכנית "הביטחון הלאומי" באותו ערוץ, החליט לדבר על ניצחון ועל מנצחים. כך הוא פתח את המהדורה: "אנחנו לא יודעים להתנהג כמנצחים. לא זוכרים איך עושים את זה. במהלך אלפי שנות גלות שכחנו מהי תחושת ניצחון, ובמהלך עשרות שנות קיום במדינה משלנו לא הצלחנו להתרגל אליה, למרות שניצחנו. ניצחנו כנגד כל הסיכויים, אבל מעולם לא ידענו ליהנות מהניצחון".
אלכסנדר גולצקר, מנחה "הביטחון הלאומי" בערוץ 9 (צילום מסך)
המהדורה שנפתחה במלים האלה היתה קצבית ומעניינת. השתתפו בה הפרשן הצבאי אנדריי קוז'ינוב והמזרחן ד"ר רז צימט. הדיון באולפן היה ענייני, רווי פרטים על היחסים בין הפלגים הפלסטינים השונים ועל המעורבות של איראן בהתרחשויות באזור. הדוברים כלל לא נגעו בסוגיות מופשטות כמו תחושות של ניצחון ותבוסה.
גולצקר הותיר רושם טוב בתור מנחה – סמכותי וקשוב, עם חיוך כמעט ביישני, לא אופייני כל-כך לאנשי טלוויזיה. אז מה אם הפתיח לא כל-כך קשור לתוכן העניינים? למחרת התברר שמדובר בחלק ממאמר של גולצקר שזכה לתפוצה רחבה: הוא פורסם בו זמנית בשלושה אתרים – של ערוץ 9, של העיתון "וסטי" ובאתר data24.co.il, אשר על-פי הרישום המקוון נמצא בבעלותו של גולצקר עצמו. שם המאמר: "גלות בהר הבית. איך החוק על חגיגת 9 במאי קשור לאירועים בעיר העתיקה".
לכאורה המסר כאן שקוף: ישראל חייבת להתנהג בכל הארץ, כולל הר הבית, כריבונית בלעדית – אבל היא לא עושה זאת בגלל דפוס התנהגות גלותי ואימוץ נרטיב בכייני ומתנצל. החוק המקבע באופן רשמי את 9 במאי, יום חגיגת הניצחון הרוסי על גרמניה הנאצית, אמור לחולל את המהפכה התודעתית בחברה הישראלית: הישראלים חייבים לאמץ את דפוס ההתנהגות של המנצחים.
כל המלל הזה, שנשמע כמו התעמולה המפלגתית הרגילה, באמת קיים במאמר (שמקדם את היוזמות האחרונות של ישראל-ביתנו ואביגדור ליברמן, כמו חוק 9 במאי – שנחקק בכלל ב-2000 ורק קיבל כעת עדכון – וסיכול הבנייה בקלקיליה). אבל יש במאמר גם כמה תובנות מעניינות. כי גולצקר מנסה לכתוב בכנות, בנימה אישית, וכך מצליח לחשוף כמה דברים חשובים המאפיינים רבים מהישראלים שהגיעו ארצה במסגרת "העלייה הגדולה" של תחילת שנות ה-90.
הנרטיב של "העלייה הגדולה"
"שני סבים שלי נלחמו בחזית נגד גרמניה הנאצית, ואני זוכר טוב מאוד את 9 במאי בברית-המועצות", מספר גולצקר, "תמיד אותו וטרן מוזמן. תמיד אותו סיפור מגוהץ היטב על חיי החזית. הווטרן הזה היה 'מאושר' [על-ידי המפלגה]. הוא היה מנצח עם אישור. לסבים שלי לא היה אישור כזה. הם היו סתם מנצחים". אבל שניהם לא ממש הרגישו ככה. סבא אחד "שכל את כולם בזמן המלחמה ולכן כנראה לא הרגיש כמנצח. הוא כאילו התבייש במה שקרה. כאילו הרגיש אשם. הבנתי את זה כשביקרתי בעיירה הקטנה באוקראינה שבה נולד. שם אף אחד לא שרד. הוציאו להורג את כולם. גם אני במקומו הייתי מרגיש אשם. בכל מקרה, לא הייתי גאה בניצחון".
הסיפור הזה לא יוצא מן הכלל. כפי שכותב גולצקר באותו המאמר, "בזמן המלחמה יהודים יכלו לשרוד רק בחזית או אם פינו אותם מזרחה". בשטח ברית-המועצות בזמן הכיבוש הנאצי נרצחו כמעט שלושה מיליוני יהודים. ברור למה סבא של גולצקר לא היה גאה בניצחון הזה. לא ברור מדוע אחרי חקיקת החוק על חגיגות 9 במאי נלמד אנחנו להתגאות בו.
מה גם שהסבא השני של גולצקר חווה גם הוא באופן שלילי את חגיגות ימי הניצחון. לא בברית-המועצות, אלא בישראל. "זה היה טקס מוזר של לבישת הז'קט עם הצל"שים ויציאה חגיגית לחצר. הוא גם היה המנצח. האמיתי. אבל הוא הרגיש נטע זר בחגיגה הזאת ששמה 'יום הניצחון בישראל', עם שורות של וטרנים מחופשים ופוליטיקאים מקומיים שהצטרפו אליהם".
חגיגות 9 במאי, אשדוד 2016 (צילום: קורינה קרן)
אז מה ישתנה אחרי קבלת החוק המצווה לחגוג את 9 במאי ב"דרג ממלכתי"? הווטרנים המחופשים והמאושרים יוכלו להגיע לטקס חגיגי בכנסת? ישתתפו בחגיגות לא רק עסקנים מקומיים, אלא גם שרים וסגניהם? זה מה שיגרום לנו להרגיש כמנצחים ולהתנהג בהתאם בכל מקום, כולל הר הבית (גולצקר: יש לחזק שם את הריבונות הישראלית) ורצועת עזה (גולצקר: ישראל צריכה לשלוט שם במקום חמאס)?
גולצקר סבור שכן. למרות כל מה שכתב על החוויות שלו ושל סביו (אמנם, מעניין שבניגוד לעמדת רבים, להתנהג כמו מנצח מבחינת גולצקר פירושו לא רק ללחוץ ולמחוץ, אלא גם לתת למנוצח לחיות. הוא טוען ש"הדרך הארוכה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתחילה ממגרש הכדורגל ומתקן ההתפלה").
גולצקר לא נכנס לפולמוס המתנהל סביב שאלות רגישות כמו האם ישראל צריכה לאמץ את החג הסובייטי, או למי שייך התפקיד המכריע במאבק נגד גרמניה הנאצית – אבל הוא משוכנע שישראל חייבת לחגוג את הניצחון ב-9 במאי. גם בשל המשמעות של היום הזה לעם ישראל, וגם כי לדעתו הניצחון הוא מוטיב נעדר בנרטיב היהודי. "כל החכמים שלנו", טוען גולצקר, "עוד בימים עברו, כלל לא העלו על דעתם את האפשרות של ניצחון ליהודים".
בתלונה שלו על הנרטיב היהודי, גולצקר מבטא את הנרטיב של "העלייה הגדולה" החילונית, השייכת ברובה לימין ה"שפוי". הרי לוח השנה העברי משובץ בימי ניצחון למיניהם. חנוכה – מרדנו נגד השלטון הזר בארצנו וניצחנו. פורים – התקוממנו נגד אויבינו בגולה ושוב ניצחנו. פסח – ניצחנו את המצרים. וכמובן, יום העצמאות – יום ניצחון מודרני. השתחררנו מהשלטון הבריטי וניצחנו את הצבאות הערביים.
כל ילד ממוצע שגדל בארץ מודע לכך. אבל מה עם העולה החילוני הממוצע, שהגיע לארץ בגיל בוגר בשנות ה-90? מבחינתו, כל מועדי ישראל הם "חגים של דתיים". יום העצמאות – חג של מנגל. כל מה שהוא חווה באופן אישי הן נסיגות של ישראל: עזה ויריחו תחילה, יציאת צה"ל מהערים הפלסטיניות, פעימה ראשונה, פעימה שנייה, נסיגה מדרום לבנון, תוכנית ההתנתקות – והמון "תמונות ניצחון" של אחרים – מעזה, מרמאללה, מביירות. בנרטיב של "העלייה הגדולה" כמעט ולא קיים מושג "הניצחון שלנו" כחוויה אישית.
כנראה מפה באה האובססיה הזאת לחגיגות הניצחון. למרות שהניסיון, כפי שמעיד גולצקר, לא ממש מביא סיפוק למנצחים ולצאצאיהם.
פערים בתרגום
גם תקרית הירי בירדן, שהתרחשה סמוך לפרשת המגנומטרים, עוררה את אותה האובססיה ב"וסטי", שנתקף דחף להציג את המאבטח הישראלי זיו מויאל כמנצח בקרב עם הטרור. כך, בעוד שבאתר ynet נכתב כי "עוד לפני שהותרה לפרסום זהותו של זיו מויאל, שירה למוות בשני ירדנים, עזבה משפחתו את הבית שבו התגוררה", באתר "וסטי" (השייך גם הוא ל"ידיעות אחרונות"), תורגם המשפט כך: "משפחתו של המאבטח זיו מויאל, שהרג את המחבל בירדן, עזבה את ביתה". בהמשך הכתבה של אילנה קוריאל ב-ynet מוגדר האירוע כ"תקרית ליד שגרירות ישראל בעמאן". התרגום ב"וסטי" כבר קובע כי מדובר ב"פיגוע בעמאן שבמהלכו המאבטח, תוך כדי הגנה עצמית, הרג שני ירדנים".
או למשל ידיעה אחרת באותו הנושא, שעסקה בכוונתם של הירדנים לבחון אופציות דיפלומטיות כדי להפעיל לחץ על ישראל: אותו פער נשמר בין שתי הגרסאות, ב-ynet וב"וסטי". "גורמים ממשלתיים בירדן אמרו כי הממלכה בוחנת את האופציות הדיפלומטיות לטיפול בפרשת התקרית בשגרירות ישראל בעמאן", הודיע ynet. "ירדן מאיימת בעיצומים דיפלומטיים נגד ישראל אם השלטונות לא יחקרו כראוי את המאבטח זיו מויאל, שהרג בעמאן את המחבל שתקף אותו ועוד בן אדם אחד", הסביר "וסטי".
מעניין לציין כי בהתנהלות הזו, "וסטי" נוהג באותו אופן מוטה שבו נוהגים להאשים את התקשורת ה"שמאלנית" כשהיא מדווחת על מעשי אלימות של יהודים נגד ערבים.