לקראת סוף אוגוסט וימי ספטמבר מקדישים ארגוני החדשות זמן ומשאבים לעיון מעמיק במעמד המורה ובמצב מערכת החינוך. רכיב קבוע בשיח על מערכת החינוך הוא הגעגוע הנוסטלגי למורים של פעם. המחקר החינוכי מאשר כי לאיכות המורים יש השפעה ישירה על תלמידיהם. כך למשל קיים מחקר סטטיסטי שמדגים כיצד כל שנת השכלה של מורה מניבה עלייה תואמת בציוני התלמיד.

אך ההשפעה של מורים על תלמידיהם עשויה להיות עמוקה הרבה יותר. מורה יכול לשמש מודל אינטלקטואלי כמו שהיה טאלקוט פרסונס לרוברט מרטון או הרולד איניס למרשל מקלוהן. השפעה עוד יותר עמוקה היא כשמורה מעמיד בפני התלמיד מודל מנטלי, מערכת של ערכים ואמונות על אודות העולם וכיצד הוא צריך להיות.

לרגל פתיחת שנת הלימודים תשע"ח אני מבקשת להציג שתי נשות חינוך שלימדו את המורים שלנו, דן כספי ז"ל ודפנה למיש, תיבדל לחיים ארוכים. שני חוקרים בני אותו הדור, שכתביהם מופיעים ברבים מן הסילבוסים של קורסי היסוד במחלקות לתקשורת. דן כספי התמחה בתחום המוסדי של מפת התקשורת, קשרי בעלות ושלטון ותקשורת מגזרית. דפנה למיש חקרה את התחומים ה"רכים": מחקרי ייצוגים, זהות מגדרית, ילדים ותרבות הפנאי.

שניהם בני אותו דור שהתחנך על ברכי אליהוא כ"ץ והמכון לקומוניקציה בהר הצופים. שניהם ראו לעצמם מחויבות לכתוב גם בעברית, מתוך התכוונות ומחויבות לקהילה בישראל, גם אם הרווח האקדמי מפרסומים כאלו הינו מוגבל. כספי העמיד לנו מדף ספרי לימוד בתקשורת שהניח את התשתית להוראת המקצוע. למיש כתבה ספרות דידקטית לאנשי חינוך המלמדים את המקצוע בבתי-ספר. בשנותיה כחברת סגל באוניברסיטת תל-אביב הביאה תריסר תלמידי ותלמידות דוקטורט לקו הסיום, והרי זה מספר מרשים.

פועה מנצ'ל – המורה של דן כספי

דן עלה לארץ כנער צעיר, וחרף שיתוק המוחין שבו לקה השתלב בבית-ספר רגיל בבאר-שבע. תמיד כשהציג את קורות חייו הקפיד לציין כי סיים תיכון בהנהלתה של ד"ר פועה מנצ'ל. הקשר ביניהם נשמר ונמשך לאורך חייהם, פועה מנתה אותו בסל הישגיה ודן נהג לבקרה בבית-האבות שבו שהתה בערוב ימיה.

דן כספי כתלמיד תיכון בבאר-שבע עם אמו פנינה (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

אשת חינוך זו, אשר פגשה את דן כספי כנער בן 14 שעלה זה עתה מרומניה, היתה, בניסוחה של דליה כספי, רעייתו של דן, "האדם הנכון במקום הנכון". בספרה "חיים ומעש" סיפרה מנצ'ל כי השיגה לדן מכונת כתיבה בעברית שעליה כתב בין השאר את עלון בית-הספר.

פועה מנצ'ל היתה "טיפוס". בנעוריה נסעה בגפה לפראג כדי ללמוד מתימטיקה, התחברה עם קפקא והקנתה לו ידיעת קרוא וכתוב בעברית. ישנה טענה כי הסיפור האחרון שכתב, "יוזפינה הזמרת או עם העכברים", התבסס על דמותה. בגיל 50 התאלמנה וקיבלה לידיה את ניהול התיכון המקיף בבאר-שבע, אשר קלט נוער עולה מן המעברה. אשה חזקה המציבה לעצמה מטרות ומשכילה לתמרן בין היעדר תקציבים ומוסכמות חינוכיות.

פועה מנצ'ל חלמה על בית-ספר שיהיו בו מגמות רבות, עיוניות ומעשיות, ובכלל זה חינוך לאמנות. מוסד חינוכי שבו כל תלמיד/ה תזכה להגשים את עצמה על-פי נטיות לבה וכשרונה. מתוך מחשבה זו הקימה לצד מגמת הציור גם מגמת מוזיקה וצילום אמנותי. בסוף שנות השישים, בעיירת הפיתוח באר-שבע, הרעיון נתפס כחסר פשר. בית-הספר שקיבלה לידיה לא נפל בקטגוריה של "הכנה לבגרות", השער לאקדמיה. לכן הדפיסה בעצמה, יש מאין, "תעודת גמר כללית" ונאבקה על זכות תלמידיה ללימודים גבוהים.

פועה מנצ'ל (מימין) עם הוריו של דן כספי (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

דליה כספי הצביעה על דמיון בין פועה לבין אמו של דן, בנחישות ובעוצמת מהלכיה. בנוסף לדמויות אלו, שהיו משמעותיות בהתוויית דרכו, יש לציין את פרופ' ברוך קימרלינג, מודל לחיקוי והצלחה, שאף הוא עולה מרומניה, לקה בשיתוק מוחין והגיע להישגים אקדמיים ניכרים.

את ההשראה של כל אלו ניתן לזהות במוטו מפי צ'רצ'יל שליווה את האתר האישי של דן ונחקק על מצבתו: "Never, never give up". עיקשות זו לוותה באמונה בחשיבות ההשכלה כמפתח להצלחה בחיים. דן התנדב עם בעלי צרכים מיוחדים, נלחם לשילוב תרגום לשפת סימנים עבור כבדי שמיעה והקים קרן מלגות לסטודנטים נכים.

ונדה רוטנברג – המורה של דפנה למיש

המחנכת של דפנה למיש בבית-הספר היסודי נולדה כבלה אלסטר בוורשה של 1924, אך אימצה את שמה המחתרתי מתקופת המאבק בנאצים, ונדה, לוחמת וחברת אי"ל. בראיון לשולמית קיסרי עבור ביטאון הסתדרות המורים סיפרה כי נעצרה לא אחת עם חבריה על-ידי הגרמנים, שלרוב ביקשו לשחררה על רקע חזותה הסלאבית, אך היא התעקשה להישאר עם חבריה. באחת הפעמים נעצרה והועברה לאומשלגפלאץ, תחנת השילוח של היהודים לטרבלינקה, אך בתושייה רבה ובאמצעות מסורית שהוברחה אל הצריף שבו היו אסורים הצליחה לנסר קרש ולברוח.

בזכות עיני התכלת והשיער הבהיר שימשה כקשרית בין הגטו לבין הצד הארי, התחזתה לפולנייה והבריחה נשק, מזון, כסף ותעודות אל הגטו ומחוצה לו. קשר קבוע קיימה עם ד"ר עמנואל רינגלבלום, מקים ארכיון הגטו, וטיפלה בהעברת מכתבים וחומרים תיעודיים שאסף אל אנשי אמונו. בסיכון יומיומי ובנדיבות לב טיפלה בילדי רחוב עזובים שקיבצו נדבות ברחובות ורשה (לא רק ילדים יהודים), תרה אחר מקום לינה עבורם, מפצירה במשפחות פולניות להלין את הצעירים שבהם.

על ונדה שמעתי מפי פרופ' דפנה למיש, שעבודת המחקר שלי בהנחייתה עסקה בייצוגים של מורים. באחת משיחותינו דפנה העירה כי היתה לה מורה מיוחדת, שהותירה עליה רושם עמוק – ונדה עם הצמה הכרוכה סביב ראשה.

אחרי עלייתה לארץ עבדה ונדה כמחנכת ומורה להיסטוריה, גיאוגרפיה ועברית לאורך 37 שנים בבית-הספר היסודי גבעת-השלום בקריית-שלום. היא עמדה בראש ארגון יוצאי ורשה, היתה בין מייסדי אגודת קורצ'אק בישראל ופעלה לשימור זכרון השואה במסגרות חינוכיות. תפיסתה את השואה היתה חריגה לזמנה, היא תיווכה את הזיכרון ההיסטורי באמצעות סיפורים על בני אדם, אירועים שהבליטו את היכולת לגלות אנושיות גם בתוך התופת.

תחת תיאורי קרבות וגיבורי מלחמה ביכרה להביא בפני ילדים סיפור פרטי של ילד מסוים, כך שהקהל הצעיר יוכל להזדהות. דפנה למדה בכיתתה בשנה שבה נערך משפט אייכמן. ונדה הביאה לכיתה מקלט רדיו והכיתה האזינה לקטעים מתוך השידור החי. בשנת 1961 היה זה אמצעי המחשה להוראה נדיר מאוד, והוא יותיר חותם עמוק על תלמידתה.

ונדה רוטנברג התגוררה בשכונה שבה לימדה, שכונה שהיתה בה קהילה רב-תרבותית, מגובשת וחמה. היא ראתה את תלמידיה ומשפחותיהם גם מחוץ לשעות הלימודים. אסיפות הורים היו מתקיימות בסלון ביתה, דירת שיכון צנועה. נחי רוטנברג, בנה של ונדה, העיד כי המחזור של דפנה למיש היה יוצא דופן בחיבור העמוק שלו לאמו, המחנכת. עוד סיפר שאי-אפשר היה לצאת איתה לקניות, כל אנשי השכונה היו נעצרים לשוחח עמה. התלמידים ביקרו בביתה לעתים קרובות, אוכלים קליפות תפוזים מסוכרות מעשה ידיה, משתפים בחוויות מחיי היומיום ומשחקים עם נחי. לאחר פרישתה מהוראה ניהלה עוד כמה שנים את ספריית בית-הספר.

מה בעיניה היתה הצלחה חינוכית? "אמא חשבה שההצלחה שלה בחינוך היא ביכולת שלה לעורר בילדים סקרנות ואמונה ביכולת שלהם. כששאלתי אותה, לא פעם, 'איך את מצליחה בכך?', היא ענתה: 'באהבה ובמבט אל תוך עיניהם'".

בתיכון למדה למיש גיאוגרפיה אצל פרופ' אבי דגני, היום ראש מכון סקרים. לא בכדי השלימה את התואר הראשון בחוגים גיאוגרפיה וחינוך. ניתן לזהות  במחקריה את ההקפדה המתודולוגית והאמפיריציזם לצד המחויבות לתיקון עולם, חותם דגני לצד מורשת ונדה. לפני שנים שאלתי אותה לפשר הפורמט החריג של אחד מספריה על ילדים וטלוויזיה. היא ענתה שבחרה בגודל של מכונת צילום, שיהיה הכי נוח למורים לצלם ממנו דפי עבודה ורעיונות לפעילות. בעידן של קניין רוחני שבו אי-אפשר לצלם בלי להסתכן בתביעה, יש בכך כדי להעיד על האוריינטציה החינוכית והנדיבות בפועלה.

למורים יש השפעה מעצבת, הם סוכני חיברות רבי השפעה. מורים מעניקים לתלמידיהם חזון ושאיפות וגם מתווים את האמצעים והדרך להשגתם. שירו של איינשטיין שואל: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, יכול להיות שזה נגמר?". כנראה שלא! גם היום יש מורים טובים, אלא שהם נבלעים בתמונה הכללית ובשיח המשבר בחינוך, ואנו נעדרים פרספקטיבה שתאפשר לזהות אותם. ואף שהמבט אל העבר בעצמו מעורפל בנוסטלגיה מתרפקת, הרי שהיו שם כמה מורות בדור הנפילים שראוי לספר את סיפורן.

ד"ר ארנת טורין היא ראש החוג להוראת תקשורת באקדמית גורדון, מכללה לחינוך