בחודש שעבר ערך בית-הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל-אביב כנס בינלאומי תחת הכותרת "מזיכרון מקומי לשיתוף פעולה כלל-עולמי". במסגרת הכנס, שעסק בקשר בין שואת יהודי אירופה למקרים להשמדות המוניות עכשוויות, נקבע מושב שהתמקד ביחס התקשורת לג'נוסייד. באופן סמלי, באולם הסינמטק בתל-אביב, שם נערך המפגש, לא נכח ולו נציג אחד של כלי תקשורת מרכזי. ההתעלמות התקשורתית הגורפת מהכינוס מהדהדת את ההתעלמות הכללית של התקשורת בישראל, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, מרציחות המוניות המתרחשות הרחק ממקום מושבם של קוראי העיתונים וצופי מהדורות החדשות בטלוויזיה.
"התקשורת חלשה ביותר", הודה במסגרת המפגש אדם בשר, ממייסדי ארגון בני-דרפור ובעצמו פליט מדרפור שהיגר לישראל והשתלב בה בהצלחה מרשימה. עד שנת 2008 כמעט שלא דווח בתקשורת הישראלית על רצח העם בדרפור, אמר בשר. התקשורת עסקה, אם בכלל, במבקשי המקלט שהגיעו משם. מאז השתנה המצב במעט, אולם בשר מספר כי הוא עדיין נתקל פעמים רבות בחוסר מודעות משווע לנעשה במולדתו, וטוען כי ארגונים לא-ממשלתיים תורמים הרבה יותר מהתקשורת הישראלית להעלאת המודעות לנושא.
אדם בשר (צילום: "העין השביעית")
גם כשהתקשורת מדווחת על הנעשה בדרפור, טוען בשר, המידע לקוי. "החדשות שאני מקבל ישירות ממחנות הפליטים שונות מהחדשות שאני מקבל מהתקשורת", ציין, והוסיף כי האחריות מוטלת גם על כלי התקשורת בחו"ל: "אם היו רואים שהתקשורת בארצות-הברית מתייחסת לרצח העם בדרפור, התקשורת בישראל היתה מנסה לעקוב אחריה".
ואמנם, תת-הסיקור של הרציחות ההמוניות בדרפור אינו מאפיין את התקשורת הישראלית בלבד. ברונו סטיבנס, צלם עיתונות בלגי שדיווח גם על הנעשה בדרפור וגם צילם שם, הציג בפני באי הכנס כמה מתצלומיו מאזורי האסון בחבל, תוך שהוא מותח ביקורת על האופן שבו תקשורת מהזרם המרכזי מסקרת את הנעשה שם. "לאחרונה אדם אחד שמת קיבל יותר סיקור ביממה אחת מאשר כל הנושא של דרפור במשך שש שנים", אמר כשהוא רומז למותו המתוקשר של הזמר מייקל ג'קסון. "זה מצייר תמונה קודרת ביותר של התקשורת כיום. לתקשורת יש תפקיד, שכן במקרים של רצח עם, הכחשה והסתרה הן חלק מרכזי מהבעיה".
סטיבנס: "העורכים לא רוצים תצלומים של ילדים אפריקאים מתים"
בשיחה עם "העין השביעית" מביתו שבבריסל סיפר סטיבנס בהרחבה על הידרדרות הסיקור העיתונאי של אזורי מלחמה בכלל, ובמיוחד אלה שמתרחש בהם רצח עם. "המציאות שהתקשורת מתמודדת איתה השתנתה באופן דרמטי בעשור האחרון", אומר סטיבנס. "מאז ה-11 בספטמבר, כל אדם במדים הבין את כוח התקשורת הגלובלית והפך לפרנואיד. פעם עיתונאים התקבלו כניטרלים. היום, באופן שיטתי, עיתונאי מסומן כמטרה".
אבל הסיבות המכריעות לדחיקתם של נושאים כמו רצח העם בדרפור מסדר היום של התקשורת המרכזית אינן חיצוניות, אלא קשורות לתהליכים בתוך כלי התקשורת עצמם. "ההשפעה שלי כעיתונאי על דעת הקהל יורדת", קובע סטיבנס, "פשוט מפני שהעיתונות הבינלאומית אינה מפרסמת עוד מסות מצולמות (Photo essay) כפי שעשתה לפני כמה שנים".
לדברי סטיבנס, אחד התהליכים שהשפיעו לרעה על האיכות והעומק של סיקור עימותים הוא דווקא התפתחותה של טכנולוגיית הצילום הדיגיטלי. לדבריו, הזמינות העצומה של תצלומים מאזורי אסון, שמצולמים על-ידי צלמים מקומיים ונשלחים באמצעות סוכנויות הידיעות דקות אחדות לאחר התרחשות האירוע, שינתה את האופן שבו כלי התקשורת מדווחים על עימותים אלימים ואסונות טבע.
השימוש בתצלומים אלה, מדגיש סטיבנס, חוסך עלויות לכלי התקשורת, המשלמים לסוכנויות תעריף גלובלי. "משום כך", הוא מסביר, "כלי התקשורת תמיד ישתמשו בתצלום העדכני ביותר, שבדרך כלל יהיה תצלום אקשן. כמה מהתצלומים האלה טובים מאוד, אבל הם טובים מאוד במובן אחד – להראות את שיא האירוע, לעולם לא את המתח שלפני או אחרי".
קבוצת אנשי SLA נחים לאחר יום קרב. מערב סודן, 16.6.04 (צילום: ברונו סטיבנס)
סטיבנס טוען כי המעבר לשימוש כמעט בלעדי בתצלומי סוכנויות הידיעות משנה את האופן שבו הקהל במדינות המערב לומד על אירועים באזורי עימות. "במסה המצולמת הקלאסית", הוא מסביר, "היה מגיע צלם מבחוץ ומצלם אותו סיפור במשך שבוע, שבועיים או חודש, עם נקודת מבט מסוימת ודרך מסוימת לכתוב ולערוך. הסיפור היה מסופר לא רק באמצעות תצלומי האקשן, אלא גם דרך הצגת השתיקה, ההפסקות, אחורי הקלעים. היום אין כמעט כתבות כאלה. זה נעלם".
לדבריו, לזכותם של הצלמים המקומיים המשרתים את סוכנויות הידיעות נזקף אמנם יתרון הכרת השטח, אך הם תמיד יהיו מעורבים יותר באירוע. "רוב התצלומים שיצאו מעזה בזמן המלחמה האחרונה, למשל, צולמו על-ידי צלמים עזתים מקומיים. היה קל מאוד לישראל להגיד שזו נקודת המבט של הפלסטינים ושהיא מוטה, כי היתה רק נקודת מבט אחת. עיתונאי המגיע מבחוץ יספק דיווח מאוזן יותר", אומר סטיבנס.
סטיבנס עצמו שהה וצילם בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", לאחר שהצליח לחדור לרצועה דרך מצרים. נוסף לעזה צילם סטיבנס בעשור האחרון כמעט בכל אזור לחימה מרכזי. הוא מספר כי ב-1999 התלווה למורדים בצ'צ'ניה ("הרוסים הרבה יותר קשוחים מצה"ל. הם היו יורים בי בהזדמנות הראשונה שהיתה ניתנת להם"); שהה במלון פלסטין בבגדד באפריל 2003, כאשר טנק אמריקאי הפגיז את המבנה; תיעד, כאמור, את רצח העם בדרפור ב-2004, וב-2006 תיעד את המלחמה בדרום לבנון. בכל מקום, הוא אומר, ההתמקדות שלו אינה במהלכים הצבאיים, אלא בסבל שאלה מביאים על האוכלוסייה האזרחית.
ברונו סטיבנס (צילום: "העין השביעית")
לצד ההשתלטות של צלמי סוכנויות הידיעות על סיקור אזורי עימות, טוען סטיבנס, גם ההתמסחרות ותהליכי המיזוג הכבירים שעברו על רבים מכלי התקשורת בעולם המערבי פגעו בסיכוי לדיווח ראוי. "אלה זמנים קשים", הוא פוסק. "כיום, במקום עשרת אלפים קולות שונים, יש מאה קולות בלבד. אף על פי שמספר כלי התקשורת נותר זהה, הם שייכים כעת למספר קטן יותר של עורכים, כך שהקו הפוליטי מקביל פעמים רבות".
לדבריו, הבעיה מחמירה כשכלי התקשורת הופכים לזרוע קטנה בתאגיד שמרבית עסקיו אינם קשורים לעיתונות ונדרשת מהם שורת רווח מקסימלית, ללא התחשבות בערך מוסף. "במקרה כזה אתה לא רוצה להציג את המפרסם שלך באור שלילי", אומר סטיבנס. "לפני ארבע שנים, למשל, היתה בצורת בצפון-מזרח קניה. ניסיתי לשכנע את כל המגזינים הגדולים לתת לי לצלם ולכתוב על זה. העורכים אמרו לי שהם לא רוצים תצלומים של ילדים אפריקאים מתים".
אנגל: "אני זוכר ימים שבהם כשמשהו קרה בעולם, כולם היו דרוכים"
כתב "עובדה" איתי אנגל מכיר מקרוב את הקשיים שמתאר סטיבנס. הן את קשיי הקיום באזורים מוכי מלחמות, והן את הקושי להציג בתקשורת את סבלם של הנפגעים. אנגל, שביקר בשנים האחרונות במוקדי סכסוך שונים ברחבי העולם, מתאר תהליך של הידרדרות בנכונותם של כלי התקשורת להשקיע מאמצים בהבאת סיפור סבלם של זרים ומרוחקים אל סלון ביתם של הישראלים. תהליך זה נובע, לדעתו, מהאטימות הגוברת בציבור בישראל ומהקשיים הכלכליים המחריפים במערכות החדשות.
לדבריו, אם עד לפני כמה שנים התקשורת היתה יכולה להשפיע באופן ממשי על דעת הקהל ולשנות את המציאות באזורים שבהם מתרחשים פשעים נגד האנושות, היום גם לו היא היתה מקדישה מאמצים גדולים לכך, לא היה מתחולל שינוי.
"בקוסובו ובבוסניה", אומר אנגל, "המצב השתנה אך ורק בגלל התקשורת. היום, לדעתי, היא כבר לא יכולה לעשות את מה שעשתה שם".
מה השתנה?
"היום כבר מאוד קשה לעורר מודעות. כל שנה מידת הסבלנות והסובלנות יורדת, בטח בכל מה שנוגע לדברים שמתרחשים בעולם. ישראל הפכה להיות כל-כך לא אהובה, שיש לנו תגובת נגד – שיישרף העולם מבחינתנו, חס וחלילה שאנחנו נעזור להם. במקביל מתרחש התהליך של התמסחרות התקשורת, שהוא תהליך של פאניקה מוחלטת.
"התוצאה היא שבתקשורת תשמע פחות ופחות על ג'נוסייד, ובכלל על סכסוכים ועל סבל של אחרים. פעם היתה במערכת, בכל מערכת, תחושת מחויבות לדווח על אירועים כאלה, לשלוח לשם מישהו. אני זוכר ימים שבהם כשמשהו קרה בעולם, כולם היו דרוכים – האם מדווחים על זה נכון והאם מדווחים על זה מספיק. המחשבה שלא נשלח לשם כתב היתה משהו שלא יעלה על הדעת. היום זה כבר נשמע כאילו זה שייך לעולם אחר. היום אם יהיה אירוע כמו ג'נוסייד או סכסוך שמביא למוות ולסבל בלתי רגיל, עורכים יהיו מונחים על-ידי שאלה אחת בלבד – האם כתבה שנעשה על המקום הזה עלולה במקרה לדפוק את הרייטינג, ואם כן, אז נניח לזה".
מכינים לקבורה את גופתו של חאפיז מאליק יאיא, בן תשעה חודשים, שנפטר מתת-תזונה. צ'אד, 5.6.04 (צילום: ברונו סטיבנס)
לפני כשלוש שנים, כשנסע לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כדי לתעד את סבלם הנוראי של המקומיים כתוצאה מהמלחמה שפרצה במדינה, זכתה סדרת הכתבות שהכין ל"עובדה" לאחוזי צפייה ניכרים. עורכי "עובדה" שילבו את כתבתו על קונגו בפתחה של תוכנית שבה הוקרן תחקיר על עולם הדוגמנות, וכך מצאו את עצמם מאות אלפי ישראלים נחשפים, אולי בעל כורחם, לזוועות המתרחשות בקונגו. "אני זוכר שאחרי הכתבה על נשים נאנסות וילדים לוחמים בקונגו קיבלנו תגובות שמהן הבנו שקורה פה משהו אחר", אומר אנגל, "שאנשים באמת נעצרו לרגע. משהו שלדעתי ולצערי לא יקרה היום".
כי היום לא היו שולחים אותך?
"שולחים אותי וישלחו אותי, אבל הסבלנות והסובלנות פה באמת יורדת. גם של הציבור וגם של התקשורת. זה מאוד השתנה בשנתיים האחרונות. כבר לא מביטים רחוק-רחוק, בעיקר בערוצים הגדולים ובעיתונים הגדולים, כי זה לא משהו שימכור או יעורר עניין. אגב, זאת ההנחה, ואני לא בטוח שהיא נכונה. אני תמיד חושב שהרבה יותר מעניין יהיה לאנשים כתבה מעניינת מאפגניסטן או מעיראק על חשבון עוד כתבה על ועדת הכספים של הכנסת".
אתה רואה בתקשורת שותפה לאשמה בהתמשכות מעשי רצח המוניים ברחבי העולם?
"אני כבר לא יודע. לכאורה כן, אבל אם תגיד לי היום שבתחנות טלוויזיה בכל העולם יקדישו שעה בפריים-טיים למה שקורה בדרפור, אני לא חושב שלמחרת תהיה פעולה בדרפור או יהיה משהו שישנה את המצב. וזה נורא. זו מחשבה איומה".
מאז שובו מקונגו החל אנגל לפעול למען תושבי המדינה שלא באמצעות התקשורת. הוא גייס כספים ונעשה שותף לארגון משלחות של גינקולוגים המגיעים לאזורים נידחים במדינה, מטפלים בנשים שנאנסו ומעבירים שיעורים לאחים ואחיות מקומיים. הוא מקפיד להבהיר כי הוא אינו משלה את עצמו שיש במעשים אלה כדי לפתור את הבעיות באזור, אך יש בהם כדי לעזור לאדם אחד, לעשרה, או אפילו למאות.
גם בחלקת אלוהים הקטנה שלו בזירה התקשורתית מנסה אנגל להמשיך לקדם נושאים הקרובים ללבו. הוא מסרב לראות בחוסר התוחלת הגוברת של העבודה העיתונאית הכשר לאי-דיווח על סכסוכים קטלניים ברחבי העולם. "אתה חייב לדווח. גם מתוך עניין וגם כי בעיני זה יעזור לך להבין את עצמך בסוף. אנחנו לא היחידים שהמצאנו את המלחמה ואת הסכסוך, ויש מה ללמוד ממקומות אחרים בעולם. למה בצפון אירלנד הצליחו לפתור סכסוך? ולמה בבוסניה אין דוגמאות טובות? אפילו אם אתה אגואיסט וחושב רק על עצמך, כישראלי במרחב, תפתח את האנשים לעולם, תפתח את הראייה ואת המחשבה.
"היום אתה לא פותח אופקים, היום אתה ממש סוגר אותם. לכאורה יש לך הרבה יותר היצע תקשורתי, אינסוף אפשרויות, אבל קורה תהליך מדהים – במקום להיפתח, איכשהו הכל נעשה יותר צר. מהבחינה הזאת המצב הוא בהידרדרות".