העסקה פוגענית
"מה מניע את מני נפתלי?", שאלה-האשימה כותרת גדולה שנדפסה אתמול בראש שער "ישראל היום". מתחתיה נדפס תצלום של נפתלי בבית-המשפט, בתבנית השמורה לחשודים ועבריינים, והבטחה שלפיה הכתבה המלאה תתפרסם היום, במהדורת סוף השבוע.
ההבטחה קוימה. ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של החינמון, נדפסת כתבת פרופיל על נפתלי מאת הגרזן החדש בארסנל, עקיבא ביגמן, שגויס לאחרונה מאתר "מידה" הפרו-נתניהואי. הכתבה של ביגמן, כתבת השחרה קלאסית (אם כי חלבית למדי בסיכומו של עניין), מאפיינת את הפיכתו של "ישראל היום" משוֹפר לא-מאוד-מתוחכם לשוֹפר המתחזה לעיתון עצמאי, אבל עדיין בשירותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
עילת ההתקפה היא הפיכתו של נפתלי לאחד ממובילי ההפגנות שנועדו ללחוץ על היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להאיץ את החלטותיו לגבי החקירות נגד ראש הממשלה. אתמול נחלו המוחים הצלחה חלקית (או כישלון חלקי) בבג"ץ: ההפגנות יוכלו להמשיך להתקיים בכיכר גורן שבפתח-תקווה, ללא רישיון, אך יוגבלו ל-500 מפגינים בלבד עד לקבלת החלטה עקרונית על-ידי השופטים. כל העיתונים מדווחים על ההחלטה בעמודי החדשות שלהם.
השאלה-האשמה משער "ישראל היום" של אתמול, "מה מניע את מני נפתלי?", היא גם כותרת הכתבה מהיום. גם התצלום מאולם בית-המשפט חוזר על עצמו, והפעם בגדול. "האם מדובר באדם שעבר שינוי של ממש, או שמא מי שנפל קורבן לכוחות גדולים ממנו, העושים בו שימוש פוליטי ציני?", מחדדת כותרת המשנה. הרוח הזו ממשיכה לכל אורך הכתבה, שנקראת ככזו שנועדה בעיקר להטיל ספק בנקיון כפיו של האיש אך לא מצליחה לספק את הסחורה.
בנימין ושרה נתניהו, דצמבר 2016 (צילום: אוהד צויגנברג)
בתוכן עצמו אין חידושים. מה שחדש, יחסית, הוא הניסיון לארוז מחדש פרטים ישנים כך שיתאימו לצרכים העכשוויים. כך למשל מציין ביגמן בקצרה כי נפתלי ניצח בתביעה שהגיש בעקבות פיטוריו ממעון ראש הממשלה, אך מוסיף כי "בפסק הדין, שניתן בפברואר 2016, נדחו רבות מטענותיו של נפתלי, ובהן הטענה המרכזית שהובילה אותו מתחילת הדרך: השופטים קבעו כי מעולם לא הובטחה לו משרה עם קביעות. המכה שהנחית עליו פסק הדין בסוגיה המרכזית מבחינתו היא כה קשה, עד שיש מי שרואה בכך פגיעה קשה באמינות טענותיו מיסודן".
מי בדיוק רואה בניצחון המשפטי של נפתלי פגיעה קשה באמינות טענותיו מיסודן? ומדוע, בעצם? ביגמן לא מציין, והפרקטיקה הזו חוזרת ונשנית: במקום עובדות – טענות. ובכל זאת, מה מניע את מני נפתלי? ביגמן נדרש לכתבה ששודרה בתוכנית "המקור" מוקדם יותר השנה, שבה חשף נפתלי בגילוי לב מה מניע אותו ומדוע החליט להפוך לאקטיביסט. "התחקיר שהכין ברוך קרא נועד לנקות את דמותו מהטענות שנטענו כלפיו ולמצב אותו כלוחם אמיץ בשחיתות", טוען ביגמן, ומונה "שורה של אנשים שרואים בו פוטנציאל למחאה שתחזיר את השמאל לשלטון" – שחלקם מתרועעים עם נפתלי, ואחרים תרמו לקמפיין מימון ההמונים שהוביל.
"סיפורו של נפתלי", מתריע ביגמן לקראת סוף הכתבה, "עשוי להזכיר את סיפורה של אקטיביסטית נשכחת אחרת, ויקי קנפו, שצעדה בשנת 2003 ממצפה-רמון לירושלים במחאה על מדיניותו הכלכלית של שר האוצר נתניהו. גם שם ארגוני השמאל והקרן החדשה תמכו והתקשורת ניפחה, אך כשהסתיים הקמפיין נותרה קנפו בודדה ופגועה".
אם כך, מה היה לנו? הטלת ספק כללית, בלי לקבוע מסמרות, במניעיו של האיש שמאיים על ראש הממשלה ועל סביבתו הקרובה וכבר הנחיל להם הפסד משפטי אחד וחשדות פליליים; קשירתו עם אנשי שמאל (עורכת-הדין של נפתלי, נעמי לנדאו, אפילו מתוארת כיושבת-ראש של אגודה ש"מקדמת מדיניות המזוהה עם השמאל הסוציאליסטי"), המאפשרת לתייגו כאיש שמאל בעצמו, כלומר אינטרסנט; ולסיום אזהרה שסופו של נפתלי עשוי להיות רע ומר, שכן השמאל והתקשורת עלולים לנטוש אותו ולהותירו פגוע ובודד.
כיאה לכתבה שנפתחת בסימן שאלה, ביגמן גם סוגר אותה ברצף של סימני שאלה. "האם נפתלי שולט באירועים ומסוגל לנהל את המשך דרכו או שכבר נפל קורבן לכוחות גדולים ממנו, העושים בו שימוש פוליטי וציני? מה יקרה כאשר המערכה הציבורית שהוא מוביל תקרוס ותיעלם כמו תנועות רבות אחרות בעבר? מה יקרה כשהאקטיביסטים ימשיכו הלאה, ונפתלי ומשפחתו ייזרקו בשולי הדרך?". במשפט הסיום מתברר שלכתב "ישראל היום" גם יש תשובה לשאלות הללו, והיא מזכירה את מה שעשתה לנפתלי אשה בשם שרה נתניהו: "כשחושבים על זה", כותב ביגמן, "גם זו עשויה להיות סוג של העסקה פוגענית". שמה של נתניהו, מסיבות ברורות, אינו מוזכר.
נוכחים ונעדרים
"נשארו לבד" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנדפסת לצד תמונותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול ותמונתו של האזרח הנעדר אברה מנגיסטו. "האחראי להשבת הנעדרים התפטר", מסבירה כותרת הגג, ובכותרת המשנה מוסבר כי "ליאור לוטן הודיע שיעזוב את תפקידו כמתאם לנושא השבויים והנעדרים – כי הוא חש שאינו מצליח להתקדם בנושא".
קיומם של שני הנעדרים הערבים שנעלמו ברצועת עזה – ג'ומעה אבו-גנימה והישאם א-סייד – מופיע רק בתוך העיתון, בידיעה עצמה. אחד מהם זוכה לתצלום, האחר רק לאזכור בטקסט הרץ. מערכת "ידיעות אחרונות" העדיפה להצניע את קיומם של שני ישראלים חיים, ובמקומם לשבץ בשער שתי תמונות של שני ישראלים מתים.
מה יש להוריהם של אבו-גנימה וא-סייד, או להוריו של מנגיסטו, להגיד על ההתפטרות של לוטן? ב"ידיעות אחרונות" לא טורחים לדווח על כך. הכתב החתום על הידיעה, איתמר אייכנר, מסתפק בתגובה מטעם בני משפחת גולדין ("מרגישים שננטשנו"), שממשיכים להשתמש ברטוריקת "להחזיר את הבנים", כלומר את אורון והדר, וכך לטשטש את העובדה שהבנים אינם ואף אחד כבר לא יוכל להחזירם. את אבו-גנימה, א-סייד ומנגיסטו, כידוע, עוד אפשר.
ב"ישראל היום" מקדישים את הכותרת הראשית למערכת החינוך בחברה הערבית בישראל ובשכונותיה הפלסטיניות של ירושלים. "מחנכים לטרור: 12 מורים ומנהלים הסיתו – ונענשו", נכתב בה, וכותרת המשנה מפרטת: "מורים ומנהלים ממזרח ירושלים וממקומות נוספים נתפסו מסיתים נגד המדינה וחיילי צה"ל". הקוראים מופנים לכפולת העמודים הפותחת.
הכתבה עצמה, שעליה חתום כתב החינוך נועם (דבול) דביר, דלה בפרטים. היא נושאת את ההכרזות "פרסום ראשון" וגם "בלעדי", ולפי תמונתו של שר החינוך נפתלי בנט, שמשובצת בה בקטן, ניתן להניח שפרטיה נמסרו מגורם כלשהו במשרד החינוך.
העיתונאי והמערכת שמאחוריו מקבלים את הגרסה של משרד החינוך כפשוטה, והמקרים מתוארים בכזו עמימות שהקורא אפילו אינו יכול לנסות להחליט בעצמו אם מדובר בהענשה צודקת של שוטפי מוח זדוניים ומחרחרי אלימות, או שמא בהפעלה של משטרת מחשבות שמבקשת להגביל את חופש הביטוי של מחנכים שמקדמים אג'נדה שאולי אינה מקובלת על השלטון, אך ראוי להעניק לה מקום במערכת החינוך.
שמותיהם של המחנכים, למשל, אינם נמסרים, וגם לא שמות בתי-הספר. תגובות מפיהם או מטעמם גם כן אינם מופיעות בכתבה. מקרה אחד, טוען דביר, אירע באום אל-פחם. "מורה לדת ואסלאם נתפס מסית את תלמידיו", כותב העיתונאי, אך לא מפרט כיצד. המשרד הממשלתי שלל את אישור העסקתו. מקרה אחר אירע בעיסאוויה, שם הושעה מנהל בית-ספר "לאחר שהסית", ומנהל אחר, מראס אל-עמוד, הושעה גם כן. בבית ספר ביישוב עילוט נאסר להעסיק מורה ש"נתפס מסית". גם כאן, כתב החינוך של החינמון אינו טורח לפרט מהי אותה הסתה שבגינה הוטלה הסנקציה החריפה.
12 אנשי חינוך "נתפסו מסיתים" על-ידי משרד החינוך, אך כתב "ישראל היום" מפרט רק לגבי מקרה אחד. גם אם מקבלים את התיאור כפי שהוא מובא בכתבה הפגומה שמוגשת היום לקוראים, ומניחים שהתיאור הזה אינו מוטה או מוקצן, יש לתהות על נחיצותה של הסנקציה החריפה שהוטלה על האחראים. הנה, כך נכתב בכתבה: "בבית-ספר בבית-חנינא פוטרו מנהלת בית-הספר ומורה נוספת, לאחר שהתלמידים בבית-הספר העלו הצגה שבה אחד התלמידים, שהתחפש לחייל ישראלי, גייס משת"פ וירה בתלמיד אחר, שהוא 'שאהיד'". האם המחזה מבית-חנינא התייחס לפעולות אלה בביקורתיות? האם קרא שלא לשתף פעולה עם כוחות הביטחון? ב"ישראל היום" לא מצאו לנכון לפרט. מבחינתם, המחזה בעייתי משום שבמשרד החינוך החליטו שהוא בעייתי.
גם ב"הארץ" מקדישים את הכותרת הראשית לחברה הערבית. "משרד הפנים שולל אזרחות ממאות בדואים תושבי הנגב בטענה שנרשמו כאזרחים בטעות", נכתב בה. "אני חי באזור הזה עשרות שנים וגם אבי היה פה לפני", אומר מחמוד אל-עזאזמה, אחד מכמה בדואים שמספרים לכתב ג'קי חורי על שלילת תעודות הזהות שלהם.
עוד שני חיילים
דרור פויר מקדיש את טורו השבועי במוסף "G" של "גלובס" לשתי תקריות אלימות שאירעו השבוע ונדחקו לשולי הסיקור התקשורתי: אחת היא פינוי אלים של הפגנת נכים, והשנייה, שלה הוא מקדיש את רוב הטור, היא תקיפתם של שני חיילים בחופשה. "שני חיילים בחופשת סוף שבוע ישבו בגינה ציבורית בפרדס-חנה, ולפתע הותקפו בידי חבורה של צעירים והוכו מכות רצח", הוא כותב. "למה? כי 'הם נראים כמו ערבים'.
"לפי הדיווחים, התוקפים לא שעו לצעקות החיילים, אחד מגולני ואחד מכפיר, ואף על-פי שהיו עדים לאירוע, איש מהם לא הזמין משטרה. אחרי שהתוקפים עזבו אותם שותתי דם, פינו החיילים את עצמם לבית החולים והתקשרו להוריהם, והם הזעיקו את המשטרה. המשטרה חוקרת וכבר ביצעה מעצרים.
"כשראיתי את הידיעה לראשונה הייתי בטוח שזה יהיה הסיפור הגדול של השבוע. איזה גדול ואיזה נעליים. הידיעה זכתה לכמה אזכורים קטנים, ודי. מי שבכל זאת דיווח על הידיעה והגיב עליה, שם במרכז את הטעות בזיהוי: איך יכול להיות שאפשר להתבלבל ככה בין חיילים, ועוד קרביים, לערבים – הרי זה לא יעלה על הדעת! [...] בקיצור, העניין הציק לי. עשיתי כמה טלפונים, חיפשתי כמה חיפושים, ביררתי כמה בירורים – שבסופם העניין הציק לי הרבה יותר.
"מדובר בעניין של קבע, סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב, ושוב ושוב זוכה לאזכורים קטנטנים אבל להתעלמות כמעט גורפת – חבורות של יהודים שמכות ערבים. בחופים, בקניונים, בגינות, בכבישים. [...] ההיקף של התופעה, אם אני מבין נכון, גדול ונפוץ בהרבה מכל מבצעי 'תג מחיר' – אבל היקף ההתייחסות, הגינויים וכו', קטן בהרבה. זה לא קורה בשטחים, זו לא נחלתן של התנחלויות מבודדות ושל נערים בפאות מסולסלות. זה קורה כל הזמן בערים גדולות בכל הארץ. התנגשויות אלימות עם נפגעים, לפעמים בנפש, לפעמים מול עדים שלא עושים דבר. וזה עובר לנו מתחת לרדאר".
המאייר הקבוע של פויר, תמיר שפר, צייר השבוע דמות עטוית ברדס בסגנון קו-קלוקס-קלאן, בידה לפיד במבוק מהסוג שנצפה בהפגנת הימין הקיצוני בשרלוטסוויל ועל צווארה תליון "חי".
ללא פופוליזם
"שרת המשפטים תאפשר לאי.די.בי לעקוף את חוק הריכוזיות", קוראת הכותרת הראשית של "גלובס", המפנה את הקוראים לידיעה מאת עמירם ברקת וחן מענית ועושה היסטוריה קטנה במחלקת החדשות של "גלובס". תחת שרביטו של סגן העורך לשעבר אלי ציפורי (והעורך הראשי חגי גולן) הונהג בעיתון הכלכלי קו סיקור שניסה להגחיך את הסכנות שמגלמת הריכוזיות המשקית, דחק את הסוגיה לשוליים ואף הצמיד את הסלוגן "פופוליזם הריכוזיות" לטענותיהם של כל מי שחולקים עליו, כחלק מתמשך מקמפיין נגד המתחרה "דה-מרקר".
הכותרת הראשית של "גלובס"
ציפורי הודח לאחרונה מתפקידו, והוגבל לכתיבת טורים. כעת, תחת העורכת החדשה נעמה סיקולר, יכולות להתפרסם ב"גלובס" כותרות ראשיות כאלה, שמבוססות על ההנחה שחוק הריכוזיות הוא חוק חשוב, ושעקיפתו (גם אם באמצעים חוקיים) היא תקלה הראויה להבלטה בעמוד השער. כאילו כדי להבהיר שהכותרת הראשית אינה מקרית, הריכוזיות צצה שוב בהפניה לראיון עם שר הכלכלה, אלי כהן. "בגלל הריכוזיות יש בארץ עסקים גדולים מאוד או קטנים מאוד", הוא מאשים, והעורכים משבצים את ההאשמה בעמוד השער.
כתבת השער עוסקת בתמרון האחרון של בעל ההון הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין, מי שהשליטה באי.די.בי עברה אליו מנוחי דנקנר, הסמל הישראלי לריכוזיות ופגעיה. "חוק הריכוזיות" מחייב את אלשטיין לשטח מעט את הפירמידה שבאמצעותה הוא שולט בחברת האחזקות אי.די.בי, כדי למנוע ממנו להפעיל את קבוצת החברות "בניגוד לאינטרסים הציבוריים" – כפי שמסכמים זאת ב"גלובס".
אי.די.בי עומדת בקומה העליונה של פירמידת האחזקות של אלשטיין בישראל. בקומה שמתחתיה נמצאות שתי חברות אחרות: כלל-ביטוח ודסק"ש. ברקת ומענית מסבירים כי הוראות חוק הריכוזיות מחייבות את אלשטיין למכור את המניות של אי.די.בי בחברת דסק"ש לחברה אחרת, שאינה חלק מהפירמידה. הטריק של אלשטיין הוא למכור את המניות הללו לחברה אחרת שנמצאת בשליטתו – מהלך שעשוי להתברר כחוקי, אך כזה הנוגד את רוח החוק.
"מדובר בפרצה בחוק שמאפשרת 'לקפל' קומה בפירמידה באמצעות מכירתה לחברה אחות של החברה השולטת בה", מרחיבים ברקת ומענית. רק לפני כחודש, הם מציינים, הוציאה שרת המשפטים הנחיה לסתימת הפרצה הזאת, בעקבות התרעה של "גורמים משפטיים במשרד המשפטים" שהזהירו כי מדובר ב"מהלך תקדימי, שיביא לעקיפת חוק הריכוזיות וכי לא ניתן יהיה למנוע מקבוצות עסקיות נוספות לבצע אותו בעתיד".
הכתבה של "גלובס" כוללת את כל העזרים שאפשר לצרף לסיקור של נושא חשוב אך מורכב: תרשים אינפוגרפי שמפשט את התמונה עבור הקוראים, תיבת ביאור לגבי מהותו ותכליתו של חוק הריכוזיות, ושני טורים נלווים – האחד פרשני (מענית), והאחר טור רקע (עומרי כהן). היא נדפסת בכפולה הפותחת, עד לפני כמה שבועות הנדל"ן המערכתי שבו נדפסו טוריו של ציפורי.
ב"גלובס" גם הפעילו את מאייר הבית, גיל ג'יבלי, שתרם דיוקנאות של שקד, של אלשטיין ושל פרח לרנר. "את המגעים מול המדינה ריכזה באי.די.בי פרח לרנר, שמונתה לאחרונה לתפקיד סמנכ"ל רגולציה עסקית בקבוצת אי.די.בי ונהנית מקשרים איתנים במערכת הפוליטית", נכתב בציטוט מובלט מתחת לדיוקנה של לרנר, אם כי בלי לציין שהודחה מתפקידה האחרון במערכת הפוליטית – יועצת בכירה לראש הממשלה נתניהו – וגם נקנסה והורחקה לחמש שנים מהשירות הציבורי לאחר שהודתה בביצוע עבירת מרמה והפרת אמונים.
בטור הפרשנות מותח כתב המשפט ביקורת על המהלך של שרת המשפטים. "הנימוק של רשות ניירות ערך ושל שרת המשפטים, איילת שקד, להחלטתן לאפשר ככלות הכל לאי.די.בי לנצל את הפרצה בחוק הריכוזיות, שמאפשרת לה לעקוף את דרישות החוק, הנו כי 'לעת הזו אין זה נכון לתקן את החוק ולסגור את הפרצה – בין היתר לאור החשיבות העליונה בשמירת היציבות הרגולטורית'. ובמלים אחרות, הרשות והשרה סבורות כי לא ראוי לשנות את כללי המשחק באמצע הדרך מבלי לתת התראה סבירה מראש לחברות", הוא כותב.
"עד פה טוב ויפה. אבל המשך התגובה שהעבירה היום שרת המשפטים ל'גלובס' מעורר את החשש שאי.די.בי תופלה לטובה ביחס לחברות אחרות – רק בזכות העובדה שהיא היתה הראשונה לזהות את הפרצה בחוק", מוסיף כתב המשפט, ומעיר: "אם משרד המשפטים היה נחוש קצת יותר למנוע מאי.די.בי את ניצול הפרצה בחוק, לא מדובר היה במשימה בלתי אפשרית. [...] כל חוק, גם חוק הריכוזיות, נועד למטרה מסוימת, והמדינה מחויבת לסתום את הפרצות שעלולות לפגוע בקידומה של אותה מטרה, גם אם הן מתגלות באיחור".
אחת ההפניות הקטנות על שער "גלובס" מוקדשת לטורו של ציפורי, "גילוי נאות", שנדפס השבוע בעמוד 6. כותרת הטור עצמו מתייחסת לנושא שעומד במרכזו (הזדקנותה של אוכלוסיית ישראל), אך אם מתאמצים אפשר גם לקרוא אותה כמסר ארס-פואטי: "תנו למבוגרים להמשיך לעבוד".
"ידיעות" נגד "כותרות העיתונים" (במימון מפעל הפיס)
בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מופיעה מודעה המבשרת על "שיתוף פעולה" חדש של העיתון, כלומר סדרה של פרסומות שיוגשו לקוראים בכסות של תוכן עיתונאי. את הסדרה החדשה, נכתב שם, יגיש חיים הכט, שיסייר ברחבי הארץ ויפגוש אנשים "מרתקים", "מרגשים" ו"מצחיקים" וישוחח איתם על החיים. מה הקץ'? "המפגשים האנושיים המקסימים הללו מתקיימים דווקא במקומות המוכרים לכולנו – במרכז הקהילתי של מפעל הפיס, בגן המשחקים הקהילתי, במגרש הספורט, בספרייה ועוד".
שבעה עמודים לפני זה, בראש עמוד 7, נדפס טור חגיגי מאת חיים הכט בצירוף תצלום שלו מחווה בידיו באופן המזוהה עמו. "על-פי כותרות העיתונים", כותב הכט בטור הפרסומי, "אנחנו חיים בסדום. אם החדשות בטלוויזיה הן המדד, ונצואלה, טורקיה ואנחנו על אותו מדף. אך האמת היא שישראל היא מדינה טובה לחיות בה. לא רק כווילה בג'ונגל שסובב אותנו, אלא גם בהשוואה לחלום האמריקאי. כל מבחן מדעי וסטטיסטי יבהיר: טוב כאן".
אז מדוע זה יש הגורסים אחרת? משום שמה שנפלא כל-כך בישראל הוא "האנשים היפים" שבה, והללו "לרוב לא מסוקרים בתקשורת. אין להם דוברים ויחצנים. הם חיים להם בצניעות בתוך קונכיות חייהם", כותב חיים, ומציין במפורש כי הוא "מתפרנס מזה" (כלומר מהפרויקט, לא מהאנשים היפים). כמתבקש, העורך או הפרסומאי שהתקינו את הטור לדפוס העניקו לו את הכותרת "הישראלים היפים". הפרויקט החדש, מובטח בבוקסה נלווית, יחשוף את "ישראל האחרת, היפה" ואת "האנשים המיוחדים שנמצאים במקומות המפתיעים, אלה שלא הכרתם".
טורו של חיים הכט, המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" במסגרת "שיתוף פעולה עם מפעל הפיס", היום (לחצו להגדלה)
ישראל היא מדינה יפה (אך לפרקים גם מכוערת), ויש בה אנשים נפלאים (לצד נבלים וחדלי אישים). מערכת של עיתון עצמאי אמורה לשקף את היופי הזה, אך בעיקר לחשוף ולהצביע על מי שמקלקלים אותו. המחשבה שהעיתון הנמכר בישראל מקבל כסף ממוסד ציבורי כדי לטפטף למוחם של קוראיו שהתקשורת מספקת סיקור מעוות ושבעצם נפלא פה הרבה יותר מאשר אומרים לנו היא מחשבה מטרידה, אם כי בהתחשב ברקורד המפוקפק של מערכת "ידיעות אחרונות" – היא כבר מזמן לא מפתיעה.
בניגוד למה שנכתב בצמוד לטורו של הכט, המגיש-פרזנטור של העיתון ושל חברת ההימורים הממשלתית, הצגתם של הישראלים היפים היא רק הפיתיון שבאמצעותו מבקש המפרסם (מפעל הפיס) לטפטף את המסר האמיתי של הקמפיין: השימוש שנעשה בכספי המהמרים כדי להקים מוסדות קהילתיים, הלוקיישנים שבהם מצולמים המפגשים. הישראלים היפים הם בסך הכל התפאורה לגרסה מיושנת של פרסום סמוי: פרודוקט פלייסמנט. כעת, במקום להציב את פחית המשקה בידו של השחקן, מציבים את השחקן בתוך פחית המשקה.
פרודוקט-פלייסמנט, מתוך הסרט "עולמו של ויין" (צילום מסך)
מקורבים למשפחה
בטורו הקבוע בעיתון "מעריב" מתייחס בן כספית לעתירה שהגיש (באמצעות עו"ד אלעד מן, שהוא גם יו"ר עמותת "העין השביעית") כדי לקבל מעיריית ירושלים פרטים על העסקתה של שרה נתניהו, פסיכולוגית בשירות הציבורי ורעיית ראש הממשלה.
השבוע הורה בית-המשפט לעירייה להעביר לכספית חלק מהמידע שביקש, וגם לשלם לו 7,500 עבור הוצאותיו המשפטיות. "בעקבות פסק הדין הפיצו 'מקורבים למשפחת נתניהו' (שם הקוד של ניר חפץ) כי אני מנהל 'מסע ציד ורדיפה נגד הגברת נתניהו זה 20 שנה, על מנת לפגוע בראש הממשלה ובמשפחתו בכל האמצעים...'. הם הוסיפו ציטוטים ממכתבים שכתב להם אבי לפני קרוב לשמונה שנים", כותב כספית, אך נמנע מלחלוק עם הקוראים את הציטוטים.
ניר חפץ, בשולי דיון בתביעה שהגישו בני הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה. בית-משפט השלום בתל-אביב, 14.3.17 (צילום: גדעון מרקוביץ)
"אפילו אביו של בן כספית, יצחק, כתב פעמיים בעבר לראש הממשלה את הדברים הבאים", טענו חפץ/הגורמים המקורבים בדיווחים על הפסיקה, וצירפו ציטוט מתוך מכתב שלדבריהם שלח כספית האב ב-28.1.10: "איך זה ייתכן שהגנים שלי, שבנו את תשתיתו של בכורי, כה מתבלבלים אצלו עד כדי כך... מאז בן-גוריון ובגין לא קם לנו מנהיג בשיעור קומתך... אודה לך אם תעביר דרישת שלום חמה מאוד לרעייתך, שהפכה למטרת מישנה כדי לפגוע בך. השכל הישר פשוט לא קונה תיאוריה שפסיכולוגית מיומנת ואשת ראש הממשלה תנהג לפי תיאורי ההשמצה הרכילותית הרודפת אחריה בהתמדה. בשיחה עמוקה שניהלתי איתה אני זוכר שהתרשמתי עמוקות מאישיותה החמה והאנושית". במכתב מאוחר יותר מכנה האב את פרסומי בנו "דברי בלע מופרזים".
"נדמה לי שהתבלבלו כאן היוצרות", כותב בן כספית בטורו מהיום. "התפקיד שלנו, העיתונאים, הוא לבקר, לחטט, לפשפש ולבדוק את מעשי השלטון בכל רגע נתון. אם מצאנו משהו, אנחנו צריכים לפרסם אותו. זה הכל. אנחנו לא משטרה ולא פרקליטות, ואת השירות אנחנו נותנים לזכותו של הציבור לדעת את האמת. זוהי מהותה של תקשורת במדינה דמוקרטית. כלי הנשק היחיד שבידינו הוא האמת.
"[...] ה'מקורבים למשפחת נתניהו' מנסים לצייר מצב שבו המשפחה האומללה הזו, שכל רצונה להושיע את ישראל, נרדפת עד חורמה בידי כנופיית בוגדים סמולנית שאינה יודעת רחם ומנסה להכרית את המפעל הציוני מעל פני האדמה. לא פחות. זוהי מציאות אלטרנטיבית נוסח דונלד טראמפ. כי בשטח, המצב הפוך לגמרי. במציאות האמיתית, מנהלת המשפחה הזו מסע רדיפה וציד נגד קומץ עיתונאים שהעזו להכניס ידם אל האש. כלומר לעסוק בענייניה של הגברת".
לדברי כספית, בשנת 2009, עם מינויו של נתניהו לתפקיד ראש הממשלה, "החל מסע לחצים אדיר על כל שרי החינוך לדורותיהם להביא לפיטורי מהטלוויזיה החינוכית. אין תעלול מלוכלך שלא הופעל במהלך המסע הזה, על מנת לפגוע בי ובפרנסתי". כספית מוסיף כי "הכל מתועד", אם כי לא עושה את הדבר המתבקש מעיתונאי ומפרסם את התיעוד הזה.
בראש השנה, מציין כספית, יראה אור ספרו על ראש הממשלה נתניהו, זה שאחת מטיוטותיו הוחרמה בעת הפשיטה המשטרתית על משרדי ידיעות-ספרים. על השימוש במכתבי אביו כותב כספית את הדברים הבאים: "חבל שלאור מצבו הרפואי של אבי, שיחגוג בעוד כמה ימים 91, הוא לא יכול להגיב לדברים".
סימנייה
"כ-50 בני אדם עובדים במתחם, ורובם גם גרים בו. הם מאיישים משמרות סביב השעון, ומקבלים רק ארבעה ימי חופשה בחודש. רעש המכונות מחריש אוזניים, אבל מסביב דממה של ערבות מונגוליה, חום כבד של אוגוסט ושיחי קנאביס" (מתוך כתבתה של ויקי אוסלנדר מ"מוסף כלכליסט", שביקרה במכרה ביטקוין שהוקם ב"עיר הרפאים המפורסמת ביותר בסין").
קיץ ישראלי
"מדוע הילד 'נרקב' מול הטלוויזיה בחופש הגדול: לא בגלל מה שהוא רואה, אלא בגלל מה שהוא נמנע מלראות", כותב אלון עידן בטורו הקבוע ב"מוסף הארץ". "הוא נמנע מלראות ילדים אחרים שמעולם לא ביקש לראות, אבל מתוקף היותו 'תלמיד' נאלץ לראות. הוא נמנע מהצורך לחיות עם ילדים שהוא לא אוהב, אבל מתוקף 'חוק חינוך חובה' נאלץ להסתדר איתם.
"'להסתדר איתם', כלומר: לסבול את האופי שלהם, את המניירות שלהם, את השגיונות שלהם, את האגואיזם שלהם, את ההתנשאות שלהם, את הנחיתות שלהם, את האלימות שלהם. יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה.
ישראלים, תיירים ומכשירים עם מסכים בטיילת הנמל בתל-אביב, קיץ 2017 (צילום: נתי שוחט)
"הילד 'נרקב' מול המסך כי המסך לא מאיים עליו. המסך לא יכול להחרים אותו, המסך לא יכול לצחוק עליו, המסך לא יכול להתנשא עליו, המסך לא יכול להתעלל בו, המסך לא יכול לארגן מפגש חברים בלי להזמין דווקא אותו. המסך הוא אי של ביטחון. אתה מביט בו, והוא לא מביט בך. התמונות מתחלפות כל הזמן, אבל תמיד אומרות אותו דבר: אין לנו בעיה איתך. אתה בסדר. הכל בסדר".
מודעה
"ישראל היום", מודעה (לחצו להגדלה)
ענייני תקשורת
אלט-רייט. "'ברייטברט' הינו כלי התקשורת הפרו-ישראלי ביותר בתקשורת הלא-יהודית בארה"ב, ועורכיו ומנהליו הם יהודים פרו-ישראלים", טוענת קרולין גליק בטורה הקבוע ב"מעריב". האם אפשר להיות יהודי ופרו-ישראלי ובה בעת לקרוץ לקורא האנטישמי? רוברט מקי, בטור שפורסם בשנה שעברה באתר The Intercept, סבור שהתשובה חיובית.
ברנע. "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" שוב לא נפתח בטורו הקבוע של בכיר כותבי העיתון, נחום ברנע. כפי שקרה כבר פעם אחת בחודש שעבר, הטור של ברנע נדחק אחורנית ותופס רק עמוד אחד, במקום שניים או שלושה בשבועות רגילים. הפעם, במקום סימה קדמון, מקדים אותו טור מאת סבר פלוצקר, שבדרך כלל כותב במוסף הכלכלה.
דרוקר. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון שקיים יהודה נוריאל עם רביב דרוקר, מי שספג מאותו מוסף לפני כעשור כתבת חיסול ("חפיף דרוקר") מאת השליח למשימות מיוחדות רז שכניק. נוריאל מזכיר את התקרית, ומציין שדרוקר גם הגיש נגד "ידיעות אחרונות" תביעת דיבה ש"הסתיימה בסוף בפשרה שלפיה העיתון אינו מטיל דופי ביושרה האישית והמקצועית שלו".
רביב דרוקר על שער "7 לילות", היום
כתבת השער של היום ממשיכה את תהליך יישור ההדורים, ומשדרגת את אי הטלת הדופי לכדי יחס הראוי לכוכב. בניגוד לנהוג במוסף התרבות והבידור של "ידיעות אחרונות", עילת קיומו אינה קידום של מוצר או פרויקט חדש, אלא עצם היותו של דרוקר "אחד הבולטים בעיתונאי ישראל" וממובילי החשיפות בפרשות נתניהו. הכותרת בשער מכנה אותו "שומר הסף". הראיון עצמו ארוך, מעניין ומתפרש על פני נושאים רבים – אם כי המעורבות העמוקה של "ידיעות אחרונות" והמו"ל נוני מוזס באחת הפרשיות שנחקרות כעת מוזכרת רק בחטף, ובהקשר העושה עמם חסד ("תיק נוני מוזס להערכתי ייגמר בלי כתב אישום").
העורכים אינם מתאפקים ומשבצים את רגע השיא של הראיון בכותרת, שבנויה מציטוט מפי דרוקר: "צביקה יחזקאלי הגיע להרצאה בבר-אילן. בא אליו מישהו ואמר, 'שמע, צריך להוריד את רביב דרוקר'. צביקה אמר, 'מה זאת אומרת, מטאפורית?'. והבחור אמר: לא, לא מטאפורית. צריך להוריד את דרוקר".
בעקבות האיום הזה, אומר דרוקר, הוצמד לו מאבטח למשך שבוע. "ניסינו להסתיר את קיומו מהילדים, אבל הם גילו וממש חיבבו את הרעיון. יש לי אבא חשוב! וזהו, ירדנו מזה", הוא מספר, ומעריך שהמאבטח כלל לא נשא נשק. נוריאל, בתגובה, מנדב סיפור שאינו זוכה להרחבה או ביאור: "ראיתי במו עיני איך דמות חשובה בתקשורת מקבלת מכתב איום מפורש על הילדים, ונאלצת להתקרר בטיפול בנושאים שונים".
"בכל מקרה, ברור לך שכל צעד שלך מנוטר ומואזן", אומר נוריאל בהמשך, ודרוקר משיב: "לא. אני לא יוצא מנקודת הנחה שאני מואזן, או שעוקבים אחרי. ראיתי את נטיית העוסקים בתחום לפרנויה, והחלטתי לעבוד חזק כדי לא להיות כזה. ברור שיש דברים שאני שומר עליהם, יש לי גם אמצעי הגנה. אבל לא בהיסטריה. כי זה משבש לך את החיים".
"תשמע", אומר לו נוריאל, "יכול להיות שגוזרים פה קופונים על צוללות במיליארדים, הצמרת הבטחונית ואולי הפוליטית של ישראל מסובכת עד צוואר. אז כמו שכל בנאדם משחק בצעצועים שיש לו, לאנשים כאלה יש וואחד צעצועים. ואנחנו מדברים על ישראל, מדינה לא מאוד תמימה בנוגע לריגול ולאמצעים טכנולוגיים".
"אז ככה", משיב דרוקר, "יש לי הרבה אמצעי זהירות. ואני לא מאמין שיכולות שלטוניות ינוצלו למעקב אחרי. ואולי אני תמים. אין ספק שאם מישהו עם יכולות שלטוניות ירצה לפרוץ לי למחשב. הוא יצליח. ומעקב של גורמים פרטיים? זה אני יודע שכן. עוד בעבר התקשרו אלי חוקרים פרטיים ואמרו, 'ביקשו מאיתנו לעשות עבודה עליך. סירבנו, אנחנו רק רוצים שתדע'.
"ענת [גורן, אשתו של דרוקר] תהרוג אותי, אבל בוא אקרא לך סמס שהגיע אלי. זה הגיע ממקורות משטרתיים דווקא. ככה: 'מישהו סיפר שבמשטרה עוקבים אחריך, בשאיפה לגלות כל דבר, שיאפשר לשבור את התדמית הנקייה שלך. הוא סיפר על תחביבי בילוי מיניים, של ענת ושלך, כדוגמה למידע שאספו, שלא עוזר להם. רק שתדע, מתוך הערכה גדולה לעבודה שלך וחיבה לשניכם'. (מחייך) אז מה יש לי לעשות עם זה?".