"עד לפני כמה שנים", אומר צחר רותם, "חלמתי להיות נחום ברנע. בשלב מסוים החלטתי להחליף את החלום. היום אני חולם להיות מאושר". לאחר שפוטר מ"הארץ", שם שימש ראש דסק אתר האינטרנט של העיתון וכתב באזור המרכז, החליט רותם ש-15 שנה בעיתונות הן די והותר מבחינתו ושהגיעה העת לצאת לדרך חדשה. רותם הפך לעצמאי והקים את חברת "3points", המספקת שירותי תוכן ושיווק באינטרנט ללקוחות כמו בזק ובנק המזרחי-טפחות.
"בתחילת הדרך ראיתי את עצמי עוסק בעיתונות כל החיים", הוא מספר. "כבר בסוף התיכון הלכתי לעבוד במקומון 'השקמה'. בגיל 21 עבדתי במקומון של ידיעות-תקשורת בחולון–בת-ים, ותמורת 2,100 שקל הייתי נשאר כל יום במערכת עד שלוש בלילה. אם לפני עשר שנים היית אומר לי שאני אכנס לעסקים ואעסוק בשיווק ומכירות, הייתי מתפוצץ מצחוק. מתישהו הבנתי שיש קשר בין הדברים, ושאם אתה יודע לכתוב ולהציג את הכתבות שלך בדרך מסוימת – אז אתה טוב גם בשיווק. מאז שאני מחוץ לעיתונות אני אדם הרבה יותר מאושר".
התופעה של עיתונאים שהחליטו לחצות את הקווים לטובת דוברות ויחצנות מוכרת מאוד (ואיתה השאלות האתיות שהיא מעלה), אולם בשנים האחרונות עיתונאים "ממציאים את עצמם מחדש" ונוטשים את המקצוע לטובת תפקידים שונים ומגוונים שאינם בהכרח משיקים לעיסוקם הקודם – בעמותות, בשירות הציבורי, בעולם העסקים ובפוליטיקה.
נוסף למקרים המוכרים של שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ ודניאל בן-סימון, שהפכו לחברי-כנסת, ניתן למנות, בין השאר, את שחר אילן, לשעבר הפרשן לענייני חרדים, עורך חלק ב' של "הארץ" ובתפקידו האחרון הכתב הפרלמנטרי של העיתון, שפוטר לפני כמה חודשים והתמנה לסמנכ"ל מחקר והסברה בעמותת חדו"ש (לחופש דת ושוויון). גם יואב שטרן, עד לאחרונה כתב "הארץ" לענייני ערביי ישראל, פרש והוא היום מנהל מחלקת כלכלה ועסקים במרכז פרס לשלום.
ענת סרגוסטי, שעבדה כעיתונאית מ-1980 ושימשה כתבת בחברת החדשות של ערוץ 2 מיום הקמתה, פרשה בשנה שעברה לטובת משרת מנכ"לית ארגון אג'נדה; רועי מלצר, שהיה סגן עורך המוסף "שוק ההון" של "גלובס", בחר לעזוב את העיתון בשנה שעברה לטובת משרה כאנליסט בקונצרן אי.די.בי ועוזרו האישי של בעל השליטה, נוחי דנקנר; משה פרל, העורך הכלכלי של "מעריב", משמש בשנים האחרונות מנכ"ל איגוד הבנקים; אפי לנדאו, לשעבר כתב התקשורת של "גלובס", הקים חברת קואוצ'ינג לאנשי עסקים ומנהלים בכירים; הרשימה רק הולכת ומתארכת.
שלושה צעירים במחיר מבוגר אחד
הסיבות לבריחת המוחות הזו מגוונות. בין הפורשים ניתן למצוא עיתונאים שלא הצליחו כפי שקיוו, אולם גם כאלו שהגיעו לעמדות בכירות ולשכר גבוה יחסית. כמה מהם פוטרו, אחרים התפטרו. הצעירים יותר נמשכים פחות ל"רומנטיקה" המפורסמת של המקצוע כשהם מגיעים לשלב בחיים שבו הם נדרשים לפרנס משפחה וילדים. עיתונאים ותיקים נוטשים לא פעם על רקע תחושות עלבון וקושי להשתלב במערכת ההולכת ומצעירה. נראה שהתוצאה בטווח הארוך, בכל אופן, תהיה קושי גדל והולך למצוא עיתונאים שיישארו פעילים במקצוע עד הפרישה לפנסיה.
"מאוד קשה לעיתונאים בארץ להתבגר במערכות התקשורת", אומרת ענת סרגוסטי כשהיא נשאלת מדוע עזבה את ערוץ 2. "יש עיתונאים שבשלב מסוים המצב שלהם הופך לפתטי, ולא רציתי להגיע למצב הזה. יש מעט נחום ברנע. נוסף לכך, לנשים יותר קשה מגברים, ובטלוויזיה קשה יותר מאשר בעיתונות המודפסת או ברדיו. כשאתה מסתכל על הטלוויזיה האמריקאית, למשל, אתה רואה שהמסך הרבה יותר בוגר. המסך של ערוץ 2 מאוד הצעיר בשנים האחרונות. יש את רוני דניאל, אמנון אברמוביץ', אהוד יערי, רינה מצליח – אבל בסך-הכל נשארו מעט מהמייסדים שהתחילו שם את הדרך".
לדבריה, "אני עזבתי למרות שהיה לי שם מעמד מאוד טוב, כי עם כל אהבתי למקצוע הרגשתי שמיציתי והגעתי לנקודת רוויה. אבל בגדול, בארץ אנחנו לא יודעים לכבד את המבוגרים שבינינו. תראה כמה אנשים מעל גיל 45 שנפלטו ממקום עבודה מתקשים למצוא מקום עבודה חדש, תראה איך מתייחסים לפנסיונרים.
"בעיתונות שכבת העורכים הולכת ונעשית צעירה יותר, ויש ביניהם כבר כאלה שלא יודעים להעריך עבודה עיתונאית קלאסית. העיתונות במידה מסוימת אכזרית כלפי המבוגרים שבה, והיו לא מעט עיתונאים, גם כוכבים בתחומם, שבשלב מסוים העיתון פלט אותם כי בא צעיר מגניב עם שפה חדשה, או שהיה אפשר להעסיק שלושה צעירים באותו מחיר. בעיתונות יש הרבה היצע זול, בתי-הספר לתקשורת מאוד פופולריים והצעירים שיוצאים משם מוכנים לעבוד בכלום כסף. לעיתונים לא משתלם להחזיק כתב יקר, אפילו אם יש לו שם".
דינוזאור בגיל 47
את אחד מווידויי הפרישה גלויי הלב והמסקרנים השמיע לפני כחצי שנה שחר אילן, שפירסם בבלוג שלו פוסט תחת הכותרת "הקץ לשמועות: ראיון בלעדי עם עצמי". "הוסבר לי שלמרות שביעות הרצון מעבודתי, עלותי יקרה מדי", תיאר אילן את נסיבות פיטוריו, וציין כי לא בחן אופציה, כפי שעשו קולגות, להישאר בעיתון במשכורת מקוצצת: "העדפתי לעבור לעשייה שרובה במסגרת אחרת [...] התחושה שלי בשנים האחרונות היתה שהחיים בתקשורת הכתובה הם על זמן שאול, והגיע הזמן ללכת הלאה [...] הנכונות של העיתונים לשלם משכורות שמאפשרות לפרנס משפחה הולכת ופוחתת [...] זה עצוב שהסיכויים של עיתונאי בכיר לצאת לפנסיה במקצוע שלו כל-כך קלושים היום".
הדברים הישירים של אילן נגעו בעצב פתוח אצל עיתונאים אחרים שקראו את הראיון העצמי שלו (שרשם למעלה מ-12 אלף כניסות). אחד הקולגות, מספר אילן, אפילו בישר לו שהפוסט הנ"ל היה הגורם שהניע אותו לפרוש גם הוא מהמקצוע. "לא עזבתי בהתלהבות", מודה אילן, "הגעתי למסקנה שברגע זה נכון לצאת לדרך חדשה, אבל בסופו של דבר אני קצת כמו מהגר – כי באישיותי אני עיתונאי, ונורא קשה לי להיות משהו אחר. למרות שיש לי עכשיו עבודה טובה ותפקיד מעניין ומאתגר, אני עדיין סובל מקשיי גמילה. הדבר הנכון לי הוא לקום בבוקר, לטפל בסיפורים, להעביר כתבות ולפרסם אותן. ככה הייתי שלושים שנה".
לא מזמן התראיין אילן לאתר האינטרנט של מרכז התרבות הירושלמי בית אבי חי. המראיין כתב על "דינוזאורים כמו שחר אילן", מה ששיעשע עד מאוד את המרואיין. "אני בטוח שהוא כתב את זה בכוונה טובה", הוא אומר, "אבל אני בסך-הכל בן 47. פעם זה היה אמצע הקריירה של עיתונאי. אמרתי לצבי בראל [הפרשן הוותיק של "הארץ" לענייני ערבים] שאני די מקנא בדור שלו ושל עוזי בנזימן, עקיבא אלדר – אנשים שהחלו ומסיימים את הקריירה שלהם באותו עיתון, באותו מקצוע. עבור הדור שלנו זו בכלל לא אופציה. העיתונות היום פשוט לא רוצה לשלם עבור דעות, פרשנות וניסיון. יש לזה השלכות דרמטיות על איכות העיתונות. העיתונות תהפוך למקצוע אך ורק של צעירים, שיעבדו בו רווקים ורווקות עד גיל 35".
מס על התהילה
ההחלטה לפרוש מהעיתונות, אומר רותם, "התגבשה עם ההפיכה שלי לבעל משפחה. אחרי שהייתי ילד רע ולא הסכמתי לכל מיני קיצוצים הראו לי ב'הארץ' את הדלת. בהתחלה היה לי נורא לא נעים, אבל אז אמרתי לעצמי, 'זהו, אני עם המקומות האלה סיימתי'. כעיתונאי אתה באיזשהו מקום משלם כדי לקום בבוקר ולראות את השם שלך בעיתון. יש מעין מס על התהילה, אם בכלל יש בזה תהילה".
בניגוד לאחרים, שמתמקדים בבעייתיות של המקצוע מבחינת התנאים הכספיים, רותם מדגיש שבעיניו, "המחיר שאתה משלם כדי לראות את השם שלך בעיתון הוא לא רק כלכלי, אלא גם מחיר נפשי".
למה הכוונה?
"היום כשאני מנהל עסק אני יודע כמה חשוב שמקום עבודה יתחשב גם בצד הפסיכולוגי, ייתן לעובדים תחושה נעימה, תחושה שהם שווים. בעיתון היו ימים שלא קיבלנו אפילו שי לחג, ואני לא מדבר על תלושים של 500 שקל, אלא על בקבוק יין, נניח. שלחו איזה מכתב וזהו, אפילו לא צירפו אליו איזה שוקולד. נוסף לזה, היום אין לי את הסטרס, המתח התמידי שיש למי שעובד בעיתונות. יש לי דאגות, אבל אין את הלחץ של מתי יתקשרו מהמערכת כדי להקפיץ אותך לאיזה תאונה איפשהו, או מתי הביפר יצפצף ומתי שוב יפרו לי את המנוחה של יום שישי. זה תחום שלא נותן לך שקט".
היום אתה מנהל עסק – אחראי על עובדים, לא מקבל משכורת קבועה. זה פחות מלחיץ מלהיות עיתונאי שכיר?
"בהחלט. אנשים שהדרייב שלהם – ואני הייתי כזה – זה לראות את הכתבה עם הקרדיט שלהם בעיתון, סובלים ממתח מאוד רציני. כל הזמן אתה חושב איפה יראו את הכתבה, באיזה עמוד ישימו אותה. אתה חי מיום ליום, התעסקות אינסופית ב'שינו לי את הכותרת או לא', מה יהיה מחר, ההוא אמר ככה. לפעמים הייתי קם ממש מוקדם בבוקר, מקדים את השליח של 'הארץ', כדי לראות איך הכתבה שלי יצאה".
לפני שהקים עסק עצמאי, עבד רותם כמנהל תוכן בחברה לפיתוח אתרי אינטרנט. "אני זוכר שכשהגעתי לשם מהעיתון, הופתעתי מאוד מהאנשים. זה היה מוזר לפגוש פתאום אנשים רגילים, לא עיתונאים. בעיתונות יש סוג של רעל שהוא מובנה, תחרות שהופכת למלחמת אגואים שלא עושה דברים טובים. האווירה במערכות לא עושה טוב לנפש האדם".
עובדים קשה יותר
מי שהחליף באופן מובהק את סוג האנרגיות בעבודה הוא אפי לנדאו, שעזב את המקצוע לאחר 25 שנים לטובת הקמת חברת קואוצ'ינג המגדירה עצמה כ"חברת אימון לשמחת חיים ואהבה בארגונים".
"עזבתי את העיתונות בגלל הרצון להיות מאושר יותר בחיים שלי", אומר לנדאו. "התחלתי לעשות תהליכי התבוננות פנימית, וראיתי שחלק גדול ואפילו מכריע מהאנרגיות שאני משקיע בעבודה כעיתונאי מופנות כדי להוכיח לכל האנשים סביבי שאני עיתונאי ישר. זה אבסורד, כי בתפיסת חיי האישיים זה מובן מאליו – אבל במציאות העיתונאית זה לא מובן מאליו, וזה עצוב מאוד. חשתי שאנשים שפוגשים אותי הם בגישה שברירת המחדל היא שאם אני עיתונאי, אני לא ישר".
המתח והשחיקה שבמקצוע מקשים על ביצוע העבודה לאורך שנים, בוודאי ברמת השקעה עקבית. שלל אמצעי התקשורת החדשים אינם הופכים את העסק לפשוט יותר: "אני מתרשמת שהעיתונאים היום עובדים מאוד קשה, הרבה יותר מבעבר", אומרת סרגוסטי. "היום עיתונאי מתחיל בטלוויזיה נדרש לספק תוכן גם לאתר האינטרנט שכל הזמן רעב, ואחר-כך לתוכניות החדשותיות השונות שמתחילות בשעות הערב המוקדמות ונגמרות בלילה, ולפעמים גם לתחנת הרדיו או לאיזה תוכנית בידור שקשורה עם המערכת. זה מצב שלא מאפשר עבודה עיתונאית נורמלית, אין להם זמן לבדוק, לחפש סיפורים, להצליב מקורות, לצאת לשטח. זה גורם להתרחבות התופעה של כתבות שהן 'קופי פייסט' על הודעות של יועצי תקשורת, ולתחלופה הרבה יותר גבוהה של עיתונאים".
אילן, אפרופו, מספר שהיום הוא משמש לא פעם מקור עבור עיתונאים. באחת הפעמים שהציע סיפור לעיתונאי, "הוא אמר לי, 'אני קצת עסוק. תכתוב את הכתבה ותעביר לי'. עשיתי את זה".
תחקירים כבר לא רצויים
הדרישות להספקים גבוהים והדגש על כמות במקום איכות הבריחו מהמקצוע גם עיתונאים חוקרים שבעבר קיבלו מנדט לפרסם מספר מועט יחסית של כתבות, כדי שיוכלו להעמיק בתחקיר. הם גילו שלהעמקה הזו יש פחות ופחות ביקוש במערכת.
"היו שנים שפירסמתי 12 סיפורים בשנה, ולפעמים אפילו פחות", אומר שלמה אברמוביץ', שעזב את "ידיעות אחרונות" בתחילת המילניום ומאז הקים חברת הוצאה-לאור של ביוגרפיות ועסק בייעוץ תקשורת. "לקראת שנת 2000 היתה תחושה אמורפית באוויר, שאיש לא דיבר עליה ולא שם אותה שחור על גבי לבן, שצורת העבודה הזו לא ממש רצויה". הקיצוץ במשאבים שבעבר הוקצו לתחקירים (נסיעות רבות לחו"ל, חוקרים פרטיים, ציוד אלקטרוני) הקשה על ביצוע עבודה רצינית, לדבריו.
"הלכתי לעיתונות חוקרת מתוך תחושת שליחות", הוא אומר. "האמנתי מאוד במעקב על סיפורים, למשל, כי בעיני החוכמה בעיתונות היא לא לתקוע נוד, להסריח את הסביבה ולהמשיך הלאה – אלא לעורר תשומת לב לנושא חשוב ואז להמשיך לעקוב אחרי מה שקורה. בשלב מסוים הרגשתי שהמערכת לא היתה סובלנית לעניין הזה. אף אחד לא אמר לי 'תעזוב', עזבתי מרצוני כשהייתי בכיר ומצליח, אבל יש דברים שהם באוויר, ברוח".
חוץ מהבעיות העקרוניות, נשאלת השאלה אם עיתונאות, כמקצוע השואב אנרגיה רבה מאוד, בכלל מתאימה לגילים מתקדמים. "זה ממש לא מקצוע להיות בו עד הפנסיה", אומר אברמוביץ', "עבדתי מסביב לשעון. עשרים שנה טיפלתי בנושאים קשים, עם הרבה מתחים, סכנות, תביעות משפטיות על הרבה מיליונים, שגם אם ניצחנו בכולן, נעשו במטרה להתיש. זו לא היתה עבודה של פקסים ומיילים, אלא עבודת רגליים, דברים שאני לא רואה שיש היום. היום אני בן 53, וכשאני חושב על דברים שעשיתי בשביל סיפורים, אני לא בטוח שהייתי משחזר את זה".
כך למשל כשהכין כתבה על פעילותו של אחד הבעלים לשעבר של עלית ברומניה, שיחד קצין רומני כדי שיאפשר לו להיכנס ולצלם בבסיס צבאי תוך שהוא מתחזה לאיש עסקים בתחום הקפה. "אלה דברים שאתה עושה בהתלהבות כשאתה יותר צעיר", הוא אומר.
עם זאת, הוא מודה שהאדרנלין שבמקצוע "מאוד חסר לי", וכך גם היכולת להשפיע: "עיתונאי חוקר מהסוג שאני הייתי מבצע שינויים בחברה. התחקירים שעשיתי על ישראל פרי והפנסיות הגרמניות השפיעו על אלפי בתי אב. תחקירים אחרים גרמו לבכירים במאפיה הרוסית לעזוב את ישראל. זה חסר לי – התחושה שאתה יכול לעשות משהו שיביא לתוצאה".
גם שחר אילן מתגעגע "למיידיות של הפרסום ולאפקטיביות שלו". לדבריו, "אני לא מוכן לשחק את המשחק של 'הכל דבש'. לא רע לי, אבל יש הרבה דברים שחסרים לי. אני עובד היום באחלה מקום, אבל עדיין, לא רציתי להפסיק להיות עיתונאי. זו מין מציאות שנכפתה על הדור שלי, היא לא טובה לנו, וכנראה שגם לא לעיתונות. גל הפיטורים שהיה ב'הארץ', למשל, לא עשה טוב לעיתון. ברמה האישית זה פשוט בטבע שלי לשמוע סיפור, להפיק ממנו את המקסימום ולדאוג שהוא יפורסם. אז או שאשתחרר מהטבע הזה ואלמד שיש גם דברים אחרים לעשות בעולם, או שיהיה לי קשה. אני לומד לחיות עם זה שהמקצוע שלי, במידה מסוימת, הולך ונעלם".