אביב בבוסטון. בשעת בוקר מוקדמת יוצא הבלוגר המתכנה joeybudafuco אל מרכז עיר מגוריו וקוטף מידיה של דיילת טרוטת עיניים את מהדורת הבוקר של החינמון המקומי שלו, "BostonNow", ובו טור חדש פרי עטו, שהועתק מן הבלוג אל העיתון ושוכתב קלות על־ידי העורכים. בדרך אל מרכז החלוקה עשוי joeybudafuco לחלוף על פני העורך שלו, אך רוב הסיכויים שהשניים לא יזהו זה את פרצופו של זה. עד כמה שהדבר תלוי בעורך, כותב הטורים שלו עשוי בכלל לגור בקצהו השני של העולם ויכול להיות שהוא בכלל אשה, ילד, פוליטיקאי זעיר המתמודד על כיסא באחד המוסדות העירוניים, איש יחסי־ציבור או ניסוי פורץ דרך בתחום הבּינה המלאכותית. בדומה לעשרות הבלוגרים האנונימים האחרים שטוריהם מתפרסמים ב"BostonNow", מערכת סינדיקציית הבלוגים של החינמון דרשה ממנו רק דבר אחד בטרם יתפרסמו כתביו ברבים - כתובת דואר אלקטרוני פעילה.

על שכר סופרים, כמעט מיותר לציין, אין מה לדבר. "נניח שאתה מעוניין לכתוב על ספורט", מצטט כתב ה"ניו־יורק טיימס" את ג'ון וילפרס, העורך הראשי של "BostonNow". "מה תעדיף - לקבל על הכתבה שלך 25 דולר, או כרטיס כניסה למשחק של ה'רד סוקס'? או שתעדיף אישור כניסה אל מאחורי הקלעים כדי לשבת עם הלהקה שתמיד רצית לראיין?".

ג'ון וילפרס והפובליציסטים האנונימים שלו הם, ככל הנראה, תוצר קיצוני במיוחד של ההיגיון הכלכלי המניע את עיתוני החינם, שמאז 1995 מסתמנים כזרוע הצומחת, המתפשטת והפופולרית של העיתונות המודפסת. בשנה שעברה הודיע ענק החינמונים השבדי "מטרו", המוציא לאור כשבעים עיתונים יומיים בעשרים מדינות ברחבי העולם, כי לאחר 11 שנים של פעילות גרעונית הגיע סוף־סוף לרווחיות שוטפת. בהתחשב במצוקתה הנוכחית של העיתונות המסורתית, נדמה נתון זה כהישג מרשים, אך האם אכן ניתן להקביל את מצבם הבעייתי של העיתונים הוותיקים להצלחתו הכלכלית של דגם עיתונאי הנסמך על הנוסחה הפשוטה של תפוצה מקסימלית בעלוּת מינימלית? וכיצד ה"עלות מינימלית" משפיעה על פעילותם המערכתית של החינמונים?

מנתונים של התאחדות העיתונים העולמית (WAN - World Association of Newspapers), שהובאו אשתקד ב"הראלד טריביון", עולה כי בעוד שהעיתונים המסורתיים נוהגים להשקיע 20-40 אחוז מתקציביהם בפעילות המערכתית, המודל הכלכלי של החינמונים מתבסס על השקעה של פחות מעשרה אחוזים בתוכן - גישה המחייבת הסתמכות על מערכות קטנות המתוקצבות במשורה, שימוש נרחב בתכנים מן המוכן (סוכנויות, הודעות לעיתונות, סיכום עיקרי החדשות מכלי תקשורת אחרים) ומהדורות קצרות ובעלות אופי מבזקי (שמשמעותן עלויות נייר נמוכות). שילובם של מרכיבים אלה עם חלוקה המונית במרכזי אוכלוסין יוצר פלטפורמה נוחה למפרסמים - מממניו היחידים של החינמון - שמחפשים דרך להגיע אל הדור הצעיר, ה"צרכני", שעל־פי הקונספציה צורך פחות ופחות עיתונות מודפסת.

עשור לאחר פרוץ מהפכת החינמונים העולמית, נראה כי המגמה תופסת תאוצה גם בארץ. בפברואר 2006, מעט לאחר השקת חינמון הרכבת "ישראלי", הסביר המו"ל, שלמה בן־צבי, לכתבת "דה מרקר" את הסיבות שהביאו אותו להקים עיתון המחולק חינם: "המפרסם מעוניין פחות ופחות ברוכשי 'ידיעות' ו'מעריב'. הדור החדש לא נכנס למעגל קוראי העיתונים. לפתוח עיתון יומי במודל הישן זה פשוט לא עובד, זה כמו לפתוח היום חנות דיסקים".

מלבד "ישראלי", שרואה אור מדי יום חול כבר קרוב לשנה וחצי, מתעתדים לקום בארץ בתקופה הקרובה לפחות שני חינמונים נוספים: "ישראל היום" של שלדון אדלסון, שותפו לשעבר של בן־צבי (שמנהל עמו סכסוך משפטי מתוקשר - ראו מסגרת), ו"חינמון" של אנשי העסקים אלי עזור (בעלי ה"ג'רוזלם פוסט" והיומון ברוסית "נובוסטי נידלי") ודודי ויסמן, המחזיקים יחדיו בשבועון "אנשים" ובחלק ממניות "רדיו ללא הפסקה", ומתכננים להפיץ את עיתונם ברשתות השיווק שבשליטתו של ויסמן - "הריבוע הכחול", "דור אלון" ו־AM:PM. אדלסון גם נמצא בימים אלו במגעים לרכישתו של "מעריב", במטרה להשתמש בו כמקור מידע לחינמון "ישראל היום", או להופכו לחינמון בעצמו. לפי פרסומי "גלובס" ו"דה מרקר", היו אמורים לצאת שני החינמונים בתחילת חודש יוני. בנוגע לתוכניותיהם של ויסמן ועזור טען גורם בכיר במיזם בפני "העין השביעית" כי הערכת הזמן שהופיעה בעיתונות היתה שגויה. עמוס רגב, בעבר עורך "ישראלי" וכיום חבר בצוות ההקמה של אדלסון, סירב להתראיין לכתבה זו. כך או כך, שתי היוזמות הללו מצטרפות ליוזמותיהם הגנוזות - לעת עתה - של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס, שבעבר שקל להוציא חינמון ובו תכנים מאתר "ynet", ולזו של תמי מוזס־בורוביץ', שב־2004 ניסתה להקים חינמון בשיתוף עם עופר נמרודי (בראיון למוסף "הארץ" ב־2005 הכחישה מוזס־בורוביץ' את קיומו של ניסיון כזה).

ניתן להבדיל בין שני סוגים עיקריים של חינמונים: האחד, עצמאי לחלוטין, אמור להפיק את כל תכניו בעצמו בעלויות נמוכות; השני, לווייני באופיו, נשלט על־ידי מו"ל ותיק ומתבסס על פרסום מבחר ערוך של תכנים שנכתבו מראש לגוף־אם כלשהו. בגרמניה, למשל, קמו עיתוני החינם הראשונים כמהלך הגנתי של המו"לים דומונט־שאוברג (המחזיקים ב־25 אחוזים מקבוצת "הארץ") ואקסל שפרינגר (מו"ל ה"בילד"), שעם הנץ השמועות על כניסת רשת "20 דקות" הנורבגית לארצם מיהרו להקים חינמונים משל עצמם.

"ישראלי" החל את דרכו כחינמון מן הסוג השני, אך שינה את אופן עבודתו לאחר פחות משנה של פעילות. הבעלים, שלמה בן־צבי, שרכש בשנים האחרונות את העיתונים בעלי האוריינטציה הימנית־דתית "מקור ראשון", "הצופה" ו"נקודה", ביקש להפוך את חברת התקשורת שלו, "הירש מדיה", למערכת־על שתשאב את חומריה מאותם כתבים ותערוך אותם לפי צרכיו של כל אחד מהעיתונים שברשותו. בשנה הראשונה לפעילותו אכן התקיים שיתוף פעולה בין "ישראלי" ל"מקור ראשון", בעיקר במדורי הספורט והכלכלה, אולם בנובמבר 2006, בעקבות הסכסוך המשפטי עם אדלסון, הופרדו המערכות.

ברק סרי, העורך הראשי והעורך בפועל של "ישראלי", מסביר כיצד בנוי גיליון טיפוסי של העיתון: "ידיעות קצרות, מאה־מאתיים מלה, חמישה־שישה עמודי חדשות, עמוד כלכלה, תרבות, לייף סטייל, תשחצים, תשבצים, סודוקו, ספורט כמובן, טלוויזיה, עמוד רכילות־חברה, והכל תמציתי, מהודק, אינטרנטי וקריא - בסך־הכל 24 עמודים, לפעמים 32".

עורכים ועיתונאים ב"ישראלי" מעידים כי זעירותה של המערכת - חמישה כתבי חדשות, חמישה עורכי מדורים, שלושה־ארבעה עורכי חדשות למהדורה, אפס צלמי מערכת - מניבה חלוקת תפקידים מעניינת. כך, למשל, ממלא אמיר שוורץ את תפקיד עורך מדור התרבות היומי, מבקר המוסיקה, כתב חדשות התרבות ורכז הכתבים, ולאחרונה אף החליף את עורכת מדור הטלוויזיה היומי, רננית פרשני, שנפצעה בתאונת דרכים (שוורץ מעיד כי הוא אף מוצא פנאי לכתוב ל"מקור ראשון" כפרילנסר); הכתב בצפון, דני ברנר, מעיד כי הוא ממלא תפקיד שביומונים הגדולים ממלאים ארבעה כתבים, ואף מצלם בעצמו רבות מהתמונות המלוות את כתבותיו ("אין לי משרדים, אין לי מערכת, אני מה שנקרא זאב בודד"); והכתב אלכסנדר כץ, למשל, מסקר חדשות מוניציפליות מאזור המרכז, פלילים, חינוך, רווחה ובריאות, ולאחרונה אף החליף את ברנר בסיקור הצפון בעת שזה יצא לחופשה.

חרף הניסיון הברור לחסוך בהוצאות המערכת, כל אנשי "ישראלי" שהתראיינו לכתבה זו העידו כי משכורותיהם סבירות בהחלט ומשתוות למשכורות ביומונים הגדולים. עם זאת, היה מי שהוטרד ממבנה המערכת, שלעתים פוגם באיכות העבודה העיתונאית: "הקטע של מעט כתבים שמסקרים הרבה תחומים בהחלט פוגע באפשרות להתמקצע בתחומי הסיקור", מעיד גורם בעיתון, "ובקטע של ריכוז הכתבים, העיתון עובד בבלגן אחד גדול ואין כל־כך הכוונה של הכתבים". למרות דברי הביקורת מצהיר הגורם כי בסופו של יום הוא מרוצה מאיכות עבודתו האישית ומרמתו הכללית של "ישראלי". העורך הראשי סרי חושב אחרת: "כוח האדם שיש לנו כיום בהחלט עונה על הצרכים שלנו", הוא אומר. "אנחנו מערכת יחסית קטנה, קומפקטית. אני קורא לה סיירת מטכ"ל".

לא תמיד היתה מערכת "ישראלי" כה קטנה וקומפקטית. בחודש פברואר האחרון, לקראת תום הסכסוך המשפטי בין בן־צבי לאדלסון, פתחו כשלושים מתוך חמישים עובדי "ישראלי" בשביתה במחאה על הלנת שכרם במשך חודשים ארוכים. גורם בעיתון מספר כי לקראת השביתה, שארכה כחצי יום, התגבש בעיתון מעין ועד עובדים ספונטני, שהתפזר לאחר מכן. "היו איומים מההנהלה שמי שישבות - כאילו התפטר", אומר הגורם, "ואחרי השביתה באמת היתה מעין עריפת ראשים קלה לאנשי הוועד. אם אני לא טועה, היו ארבעה אנשים בוועד, ומתוכם נשארו בעיתון שניים. לאחר מכן נאמר לנו שאין יותר דבר כזה ועד עובדים, שהעיתון לא יסבול את זה". לאחר השביתה פוטרו כ־25 מעובדי "ישראלי", מתוכם כעשרה עיתונאים. גורמים ב"ישראלי" טוענים כי העובדים פוטרו בשל חלקם בשביתה. הנהלת "הירש מדיה" טענה בזמנו כי מדובר בחלק מהארגון מחדש וצמצום השורות בעקבות הפרדת מערכות "ישראלי" ו"מקור ראשון".

על רקע הקיצוצים ודחיקתם של כתבי ועורכי "ישראלי" למלא כמה תפקידים במקביל, ישנן משרות שעליהן ויתרו ב"הירש מדיה" כליל: דרג העריכה העליון, זה שתפקידו להתעסק לאו דווקא בכתיבה ובעריכה בפועל, אלא בהתוויית הדרך ותכנון לטווח ארוך, נעדר כליל ממערכת העיתון. סרי מעיד כי למעט שני ערבים בשבוע, הוא עורך במו ידיו את מהדורות הבוקר והערב של העיתון, ועוסק גם בחלוקת משימות לכתבים. לדבריו, אופי התפקיד אינו מותיר לו פנאי לעסוק בתכנון לטווח ארוך. "בגדול אנחנו חיים מיום ליום", הוא אומר. "אני לא עובד כמו עורך עיתון 'הארץ' או 'ידיעות' או 'מעריב'. העבודה שלי אחרת, ומכיוון שיש פחות אנשים אני גם לוקח על עצמי מטלות נוספות שעורך בעיתונים הנמכרים לא לוקח על עצמו. אין היערכויות לטווח ארוך - לקראת חגים אנחנו דואגים שעמודי התרבות יכילו כמה שיותר אינפורמציה על אירועים עתידיים".

אמיר שוורץ, לעומתו, מאמין כי זעירותה של המערכת עשויה לסייע לא רק לשורת הרווח של העיתון, אלא גם לעבודה העיתונאית: "ברגע שאתה עובד במערכת קטנה, התפקידים יותר מוגדרים", אומר שוורץ. "אין כל מיני עורכי־על כאלה, שלפעמים אפילו מתוך שעמום מתחילים להפוך מדורים או מגזינים סתם בשביל להראות שהם בסביבה. לי, למשל, חשוב באופן אישי להביא דברים שהם לא רק המיינסטרים, להתייחס גם לתרבות יותר גבוהה או לתרבות שוליים, ולא רק לצטט את מה שגיא פינס אמר ערב קודם, ועד היום לא התערבו לי בזה יותר מדי. זה מנדט שאני מאוד שמח שיש פה, שיש חופש, ערוצי הידברות. כל אחד עושה את העבודה שלו, וכל עוד הוא עושה אותה טוב, לא מתערבים לו".

"מבחינת החלק החדשותי, המטרה שלי כעורך 'ישראלי'", מסביר סרי, "היא במינימום מלים לספר את כל סיפור המעשה של מה שקרה היום, להתרכז בדברים העיקריים, להתעלם מהטפלים, ובאמת לתת לקורא את התמצית. בסופו של דבר אנחנו נבחנים במוצר, ואני חושב שהמוצר טוב".

חרף הסיפוק שמפגינים אנשי "ישראלי" מאיכות עבודתם, מעל דפי העיתון צצות מדי יום אנומליות שונות העשויות להעיד על הנעשה מאחורי הקלעים. דפדוף יומיומי בעיתון מעלה כי רבות מהכתבות ב"ישראלי" מופיעות ללא קרדיט, או עם קרדיט עלום בסגנון "הסוכנויות" או "כתב 'ישראלי'". בעוד שניתן להבין את העדר הקרדיט בכתבות חדשות החוץ (סרי: "גם ב'הארץ' לוקחים כתבות מעיתונים בחו"ל ומסוכנויות, אני לא חושב שזה מוריד מהערך"), לעתים קורה שגם הכתבות המרכזיות מופיעות ללא קרדיט. כך, לדוגמה, כתבה שהופיעה בעמוד השני ב־1 במאי, יום לאחר הגשת דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, שהביאה ציטוטים מפי "בכירים במפלגת קדימה" שהמליצו לאולמרט להתפטר - לכאורה, מידע פנימי שכל כתב היה שמח לחתום עליו. על כך אמר גורם בעיתון כי "יש לי תשובה על זה, אבל אני מעדיף לא לתת לך". לצד הכתבות הבלתי חתומות, חלק אחר של העיתון ניחן דווקא בקרדיטציית־יתר: מדור הפנאי, שמוגש בחסות חברת תשבצים, מכון ללימודי פסיכומטרי ובית־ספר לאנגלית.

תחום הגילויים הבלעדיים ב"ישראלי" נתון גם הוא בבעיה. "יש דברים שאנחנו מביאים בבלעדיות, אבל זה לא הטופ סטוריז", אומר שוורץ. "בתקופה האחרונה באמת לא הבאנו שום סקופ או משהו כזה". גם יתר המרואיינים התקשו להיזכר בגילויים משמעותיים. כתב העיתון בצפון, דני ברנר, שעבד ב"מעריב" במשך כעשרים שנה בטרם הצטרף ל"ישראלי", טוען כי הסיבה למיעוט הסקופים אינה בהכרח גודל המערכת: "זה גם וגם. גם משום שהעיתון בנוי במחסור של כוח־אדם, אבל גם משום שמדובר בעיתון חדש. 'ישראלי' עדיין לא מקושר כמו העיתונים האחרים, הוא לא מקבל מידע וסיפורים על מגש של כסף, וזה דורש הרבה מאוד עבודה עצמאית, ולכן גם הרבה אחריות. בסופו של דבר נעשה פה דבר חדש, ודבר חיובי מאוד - זה יאפשר יותר פלורליזם".

אך האם באמת מסוגל כלי תקשורת בעל שאיפות עיתונאיות מינוריות, המתבסס על תכנים קנויים ומשאבים מערכתיים מצומצמים, לתרום תרומה של ממש לריבוי דעות בחברה? עד כמה יכול צוות חדשות בן עשרה אנשים לספק מידע חדש ודעות שונות כשמוטל עליו, פעמיים ביום, להרכיב תמונה מלאה ואמינה של האירועים שעל סדר־היום? ועד כמה ניתן להציג תמונה מורכבת של המציאות בידיעות שאורכן לרוב אינו עולה על 300 מלה? "מי שמחפש עומק ומאמרי מערכת, אנחנו כרגע לא יכולים לתת לו את כל התמונה", מודה שוורץ. "אם היינו עיתון שעולה עשרים שקלים ליום ומתעסק רק במאמרים גבוהי מצח, אז הייתי אומר לך שהייתי מת שנצליח, אבל אני די סקפטי. אבל היות שאתה בסופו של דבר מביא לאנשים את מה שהם מצפים לקבל, וזה אפילו לא עולה להם - הם רק צריכים להושיט את היד ולקחת - אני מאמין שזה מוצר שלא רק ישרוד, אלא גם יצליח".

נהוג לומר שסוס המתקבל במתנה אין בודקים בשיניו, אך בין סוסים מוכי עששת ובין עיתונים מפריד עולם ומלואו. אם כך, מי צריך להתאמץ יותר כדי למצוא חן בעיני הקהל, עיתון שעליו לשכנע את קוראיו לרוכשו, או כזה שהקורא מקבל לידיו בחינם? ניתן להניח בנקל כי כל עוד יש לחינמון כ"ישראלי" מונופול על שטחי חלוקה נרחבים, הוא עשוי להרשות לעצמו לאמץ אופי שונה מזה של העיתונים הוותיקים. ואכן, עיון ב"ישראלי" משכנע כי בעיתון נעשים מאמצים כנים לנכש רבות מההטיות הפוליטיות והעריכה הצעקנית המאפיינות את "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ואף להטעין את המדורים ומאמרי הדעה בקורטוב ביקורתיות, בד בבד עם הקפדה לא להתרחק מהזרם המרכזי. נוכח נטייתם הרווחת של גופי תקשורת הפועלים באוריינטציית רווח להאביס קהל שבוי בתכנים שאיכותם שנויה במחלוקת, וחרף כל הבעיות שתוארו לעיל, ניתן לומר כי מדובר בסוג של הישג.

דני ברנר שם את הדברים בפרופורציה: "מבחינת הקונספט, 'ישראלי' לחלוטין לא מתחרה לא ב'מעריב' ולא ב'ידיעות', והם גם לא מתחרים איתו. הוא מוכר מוצר אחר, הייעוד שלו הוא למלא נישה". האין זה מה שנאמר בעבר על האינטרנט?

גיליון 68, יוני 2007