בימים הקרובים יפרוש אהרון ברנע מתפקיד מגיש מהדורת החדשות של יום שישי בערוץ 2. את מקומו על כיסא "אולפן שישי" יתפוס יאיר לפיד. לברנע (63), דוקטור במדעי המזרח ובלשנות מאוניברסיטת ברקלי, עבר עיתונאי עשיר: הוא ערך והגיש את "יומן השבוע" בקול־ישראל, היה כתב ופרשן לענייני ערבים בקול־ישראל ובעיתון "חדשות", עם הקמתו של ערוץ 2 הנסיוני הגיש את מהדורת החדשות "שמונה בערב" והצטרף לחברת החדשות של הערוץ עם הקמתה ב־1993. הוא גם מזוהה עם הרגע שבו עקפה המהדורה את זו הוותיקה של הערוץ הראשון, עת ב־4 בנובמבר 1994 דיווח משערי בית־החולים שאליו הובא ראש הממשלה יצחק רבין לאחר שנורה בידי יגאל עמיר. "אהרן ברנע בכה, ועשה את ערוץ 2 לערוץ המוביל במדינה", תיאר זאת שנים אחר־כך נחום ברנע. ואכן, מנקודת זמן זו נטלו חדשות ערוץ 2 את ההובלה מחדשות הערוץ הראשון, דבר שנראה בלתי אפשרי רק כשנתיים קודם לכן. ברנע המשיך בעבודתו כפרשן וכתב לענייני ערבים, ואחר־כך ככתב, עורך ומגיש "אולפן שישי". עכשיו הוא עובר לדווח מוושינגטון.

פניו של לפיד (44), בנו של העיתונאי והפוליטיקאי יוסף לפיד, מוכרות היטב לצופים מהגשת תוכנית האירוח המצליחה הנקראת על שמו. כעיתונאי הוא כותב טור הגיגים אישי המתפרסם בעמוד הפותח של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", לפני כעשרים שנה ערך מקומון תל־אביבי, ואת שירותו הצבאי עשה בגלי־צה"ל וב"במחנה". הוא סופר שחיבר מספר ספרי מתח מצליחים, מחזאי, תסריטאי, פזמונאי, ומ־2003 משמש גם כשחקן בפרסומות ומככב במסעות הפרסום של בנק הפועלים. "22 שנה אני עוסק בעיתונות, ומעולם לא נגעתי בבנקאות. ברור לכל, שברגע שאני עושה פרסומת לבנק, אני גוזר על עצמי לפחות עוד 22 שנים כאלה", הגיב אז לפיד לביקורת שנמתחה עליו. "הדיון על הופעתי בפרסומות הוא בסך־הכל קנאה פשוטה", אמר ל"העין השביעית".

עם היוודע דבר המינוי, התריעו כותבי מאמרים מפני סכנות ה"אינפוטיינמנט" (ראו בהמשך) וטענו שלפיד יתקשה להציג אייטמים שעניינם ביקורת על בנק הפועלים, או על ראש הממשלה ובעלי הון שהוא או אביו קשורים אליהם בקשרים חברתיים. לפיד הודיע כי בניגוד לדבריה של מנהלת השיווק של בנק הפועלים, הוא מתכוון לוותר על עבודתו בבנק. הסוגיות האתיות והמקצועיות, ובעיקר הסמליות שחילופי הגברי האלה טומנים בחובם, מסמנות את התחנה שחברת החדשות של ערוץ 2, ואיתה עיתונות הטלוויזיה כולה, הגיעה אליה במסלול שעליו החלה לנוע לפני 14 שנה.

אהרון ברנע (צילום: פלאש 90)

הערוץ החצוף

מהדורות החדשות בערוץ 2 באפריל 1994 הזכירו במשהו את מהדורת "מבט" של הערוץ הראשון. "אחרי 25 שנה שבהן חיים יבין והערוץ הראשון שלטו באופן בלעדי, היה עלינו ליצור אמינות יש מאין", אומר יעקב אילון, מגיש חדשות ערוץ 10 ומי שהיה המגיש הראשון של חדשות ערוץ 2. המהדורות נפתחו באות קצר שעוצב בצבעים חיוורים, ואחריו ברכה לקונית מפי מיקי חיימוביץ' ואילון שלוותה מיד בהקראת הכותרות. חברות טלפון עדיין לא קראו ללקוחות שלהם "משפחה", וצו השעה היה ממלכתיות, לא פמיליאריות. סדר־היום היה ברור: החדשות המדיניות והבטחוניות הועדפו תמיד על פני החדשות האזרחיות כדי לפתוח את המהדורה. כך, למשל, באחת המהדורות הראשונות נדחק אייטם שעסק בשר בנימין בן־אליעזר, שנחקר בחשד לדיווחים חלקיים למס הכנסה, לאמצע מהדורה, ושביתה באוניברסיטאות הוצבה אחרי הפסקת הפרסומות הקצרה והיחידה, לקראת סוף המהדורה.

אבל הפנים היו חדשות לגמרי, מחוסר ברירה או מרצון ("קבענו שלא להביא איש מהערוץ הראשון", טוען שלום קיטל שניהל את חברת החדשות של ערוץ 2 עד לאחרונה, אולם מודה כי "היו מגעים עם חיים יבין שלא הבשילו"), והמודל היו הרשתות האמריקאיות, ולא הבי.בי.סי: כתבות שלא ארכו יותר משישים שניות, וכתבים ששידרו מהשטח, לא מהאולפן. לדברי בועז סטמבלר, עורך המהדורה המרכזית שמונה באחרונה לעורך "אולפן שישי", "באמצע שנות התשעים עוד הוקדשה המהדורה לאינפורמציה בלבד. לא היו פרשנויות וסיט־אפים. ראיון באולפן, למשל - הס מלהזכיר".

גם קהל היעד השתנה: "הערוץ הראשון דיבר אל מקבלי ההחלטות - בגובה העיניים אל שרים וראשי ממשלות. אנחנו מראש קבענו שקהל היעד שלנו הוא הציבור", מספר קיטל. לדברי אילון, "הגדרת ה'ניוז' השתנתה בערוץ 2. המהדורות התייחסו לחיים האמיתיים של אנשים, לא רק מקבץ מחיי הכנסת והאינטריגות בממשלה. החדשות נפתחו לנושאים חברתיים, כלכליים, איכות סביבה. זה היה דומה יותר לעיתונים היומיים מאשר לערוץ הראשון".

הפנייה "לציבור" לא כללה רק שינוי בבחירת הנושאים, אלא גם באופי הדיווח עליהם: "דגש חשוב הושם על הקצב - ערוץ 2 החצוף, הצעיר, הרענן והקצבי", אומר סטמבלר. "בדצמבר 93' נהרג בעזה קצין צה"ל. נשלחתי לבית האלמנה, וזו היתה הפעם הראשונה ששלחו צוות טלוויזיה לדבר עם משפחה שכולה ביום ההודעה, מה שהיום הוא נוהל", מספר יוסי עין־דור, מראשוני חברת החדשות של הערוץ. "האלמנה גם אמרה דברים מפתיעים, על כך שגם בצד השני יש שכול ועל ההכרח להגיע לפתרון, ודבריה בטלוויזיה עוררו סערה. כל השבוע אחר־כך עסקו בכך ודנו בשאלה אם צריך ללכת למשפחות ואם זה צהוב או לא. ב־96' היו הרבה פיגועים, הראינו תמונות שאיש לא הראה עד אז - גופות, דם, עדויות מהשטח. אמנם עשינו המון טעויות - הראינו תקריבים מזעזעים - ולמדנו מהן כמובן, אבל כתפיסה, השתמשנו בשפה שלא היתה ידועה עד אז, כי הערוץ הראשון נקט את הרוח הבריטית, המאופקת והאסתטית".

באשר ליום המהפך שהביא לנצחונה המהיר של חברת החדשות על הערוץ הראשון, ה־4 בנובמבר 1995, מציין ברנע את העובדה שסיקור הרצח כלל גם ראיונות עם לאה רבין ועם נהגו האישי של רבין שהצביע על מחדלים בהעברת ראש הממשלה הפצוע לבית־החולים. לדברי קיטל, "חשבנו שמעבר לגינוי ולתיעוב צריך לעסוק גם בכשלים מבלי לזנוח את האבל והטיפול האמוציונלי".

הערוץ החצוף זכה בשנותיו הראשונות לביקורות רבות ואינספור דיונים התנהלו על צורות סיקור שהציבור בארץ לא הורגל בהן עד אז. "התהליך הזה קוטלג לעתים בטעות בידי חלק מהאנשים כהצהבה, כקל מדי", אומר אילון. מה שנראה אז קליל, נראה היום כחדשות מעמיקות. צפייה במהדורות ישנות מראה שהכתבות דווקא העמיקו, יחסית להיום, בבדיקת הלכי הרוח וביסודות של הסיפורים שסיקרו. תחומי הסיקור הורחבו והשיניים חודדו כדי לנגוס בפרות הקדושות שעדיין היו דשנות אז, אבל הנצו גם הניצנים של הקצב המהיר, השטחי, והצורך לרגש, לפעמים בכל מחיר.

החדשות הן העוגן

ככל שחדשות 2 הפכו למרכזיות יותר, השתנתה המהדורה והשתחררה עוד יותר מהמסורות העיתונאיות שליוו את עלייתה לאוויר. מהדורה מסוף ינואר 1999 כבר מזכירה את המהדורות המשודרות כיום. אות השידור השתנה והפך לקצבי וחודר יותר, והאייטם הראשון עסק בביקורת על הנשיא עזר וייצמן שהחליט לבוא לאירוע חגיגי בכנסת למרות שהיה תחת חקירה. הנושא אינו פוליטי מובהק אלא נוגע יותר לשלטון החוק ולקודים של התנהגות, והכתבות אינן נעדרות נימה של ביקורת.

ב־1999 הכתבות מכילות יותר קטעי ראיונות ("סינקים"), וגם יותר קטעי מעבר משעשעים וסיסמאות. גם הפוליטיקאים התרגלו לשחקן החדש בשטח ולמדו לדבר באורך הזמן של "סינק" בכתבת טלוויזיה. כך, למשל, יומה השמיני של שביתת מורים ניצב במקום בולט בעשר הדקות הראשונות של המהדורה; שיא גירושין בישראל ומצוקת עולים מאתיופיה, בסדר הזה, מובילים להפסקת פרסומות ראשונה כ־18 דקות לאחר תחילתה. תחזית מזג־האוויר, אמנם בסוף, אך בעלת נפח של אייטם, והחזאי היה לפיגורה.

כבר אז אפשר לראות את תחילתו של מה שייקרא בעתיד "סיט־אפ" - שיחה של המגיש עם הכתב הנמצא באולפן ולא "בשטח", במקום ההתרחשות. אותו כלי טלוויזיוני שחדשות ערוץ 2 נמנעו ממנו כדי לבדל את עצמם מהערוץ הממלכתי, הופך אט־אט למרכזי. אמנם באותה שעה רק כתבים בכירים מופיעים באולפן ומרחיבים מעט את המידע. יעברו שנתיים נוספות, "עם המעבר של אמנון אברמוביץ' למהדורה", נוקב ברנע בתאריך, עד להוספת פינות פרשנות וגילוי דעת וקביעתם של פאנלים של כתבים־פרשנים.

ב־2002, ובמקביל להארכת מהדורת "חדשות 10", הוארכה מהדורת החדשות של ערוץ 2 לשלושת־רבעי שעה, ואחר־כך לשעה שלמה. "קיבלנו עוד רבע שעה, ואז נכנסו נושאים נוספים", אומר סטמבלר. "אם ב־98' העוני עלה לכותרות אחת לשנה בדו"ח העוני, אז פתאום עובדים בלא שכר והמאבק על סל הבריאות עלו לכותרות ואף פתחו מהדורות". לדברי אילון, מהדורת "חדשות 10" הוארכה בשל קשיים כלכליים של הערוץ והפופולריות שהמהדורה זכתה לה. בערוץ טענו גם שהארכת המהדורות אצלם הביאה להארכת המהדורה המתחרה בערוץ 2. לדברי קיטל, העיתוי היה מקרי: תקופת האינתיפאדה השנייה חייבה מהדורה ארוכה יותר "כדי להספיק להתייחס לעוד נושאים". אבל גם הוא וגם ברנע מסכימים שהיה כאן גם שיקול מסחרי: "יש ביקוש לתוכניות חדשות - הן מובילות בכל ערוץ", אומר קיטל. "חדשות הן בעלות רייטינג גבוה ומשמשות עוגן", מוסיף ברנע ומסביר כי הארכת מהדורה בחצי שעה זולה הרבה יותר מהפקת תוכנית חדשה למילוי חצי שעה. "קורה גם שתוכנית חדשותית עולה רק בגלל צורך של הזכייניות למלא זמן, ובזכות הזמינות של כתבי החדשות", הוא אומר.

זליגת הבידור

הארכת המהדורות אולי פינתה מקום לעיסוק בנושאים חברתיים, אבל גם לאייטמים שערכם העיתונאי מפוקפק. ברוח הזמן, השיקולים המסחריים בעריכת המהדורות מקבלים עידוד עם השימוש התוכף והולך בסקרי דעת־קהל וקבוצות מיקוד ככלי־עזר בהחלטה על מינוי מגישים ובחירת נושאים. נדמה שבערוץ 2 של 1999 לא היו משדרים ידיעה על מופע זיקוקים של חברת סלולר ללקוחותיה, או מקדישים זמן אוויר יקר למתווך דירות מזמר שנכשל באודישנים לתוכנית הבידור "כוכב נולד". "שיטת החדש־חשוב־מעניין שעורכים לפיה חדשות קיימת עדיין", טוען עין־דור, "אבל גבולות ה'מעניין' הורחבו מאוד".

לא רק המהדורה התארכה, גם הפרסומות: בתחילת הדרך היתה הפסקת פרסומות אחת בת שלוש דקות; היום, חמישית מהמהדורה - 12 דקות - מוקדשת לפרומואים ופרסומות. אולם המפרסמים והפרסומאים אינם מסתפקים בנתח הנכבד הזה, ומשתדלים, כך נראה, לחדור גם אל המהדורה עצמה. אמנם חברת החדשות הוקמה מלכתחילה כך שלזכייניות המסחריות לא תהיה עליה שליטה מוחלטת, ולרשות השנייה, נציגת הציבור, נקבעו נציגים בדירקטוריון. הסערה שהתחוללה השנה בעקבות דבריו של יו"ר דירקטוריון חברת החדשות יצחק לבני, שטען כי בעלי ההון השולטים בזכייניות ניסו להשפיע על בחירת רפי גינת כמועמד מטעמם לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות, היא דוגמה לכך שנסיונות חדירה כאלה אינם דמיונות קונספירטיביים. כך גם התערבותו של מוזי ורטהיים בשידור "ישראייר" והלחץ למנות את נסים משעל למנכ"ל חברת החדשות.

אין צורך להרחיק עד לבחישות סביב מינוי המנכ"ל; טשטוש הגבולות בין עיתונות לפרסומת ובין חדשות לבידור הוא טריוויאלי הרבה יותר. הופעתם של כוכבים ותוכניות של הזכייניות כאייטמים חדשותיים הלכה ונעשתה שכיחה בשנים האחרונות, וכוכבי "ארץ נהדרת" ו"כוכב נולד" הופיעו לא פעם במהדורות החדשות. לדברי אהרון ברנע, "הטלוויזיה היא שואו־ביזנס, ותהיה זליגה של בידור לחדשות בגלל המדיום, אבל זה נעשה במידה ומבלי לפגוע בתדמית העיתונאית. הנה, בעבר, כאשר השיחות בין 'לימור' ל'אהרל'ה' בסוף 'אולפן שישי', לפני שידור 'רק בישראל', הפכו לבידוריות מדי, הרגשתי שזה חוצה גבולות ועצרתי את זה". יש המסבירים את זליגת התוכניות והכוכבים בערוץ 2 למהדורות החדשות ב"התאמה חדשותית". "הזכייניות לא משפיעות על הליין־אפ ואנחנו לא מנסים לקדם תוכניות", אומר סטמבלר. "אם ל'כלבוטק' יש סיפור חדשותי, נדווח עליו מהפן החדשותי". האם כתבה על תוכניתו החדשה של אלי יצפאן היא בעלת ערך חדשותי? "אלי יצפאן הוא מותג, זה לא מתוך רצון לקדם את תוכניתו". לעומת סטמבלר, מספר עין־דור כי "ישנם בחדשות אייטמים שמקדמים תוכניות באותו ערוץ", אבל "ההתערבות של הזכייניות אלגנטית, לא בוטה". מצד שני, הוא לא חושב שמנכ"ל ימנע מהזכייניות להתערב "בעוד הן קובעות הרבה מעתידו".

ריח חד־משמעי

היחסים בין תוכניות הבידור למהדורות החדשות אינם חד־צדדיים. מי שהיו פעם עיתונאים הם היום כוכבים, או "טאלנטים" בלשון כתבי הבידור. "יש עיתונאים טובים שהברנז'ה עלתה להם לראש", אומר קיטל, "השתתפות של עיתונאים בתוכניות בידור, למשל, חייבת להיות מוגבלת. במינון מסוים זה בלתי נמנע, אך היו מקומות שזה היה מוגזם. לא אסרתי זאת כי ראיתי עצמי עורך ראשי ומדריך מקצועי ולא רציתי להגביל את חופש הביטוי. במקומות קיצוניים אמרתי לא, אך לרוב חשבתי שהנזק בהטלת וטו גדול מהנזק בהופעה של העיתונאי. באופן לא מקרי, לאנשים כמו אהוד יערי ואילנה דיין אין סוכן, ומה שקידם אותם זה הרקורד המקצועי". קשה להצביע על הנקודה שבה נמזגו עיתונאי החדשות אל תוכניות הבידור, בין השאר מכיוון שכיום זו תופעה כמעט טריוויאלית. "בתחילת הדרך ביקשו ממני וממיקי חיימוביץ' לביים דיווח חדשותי בתוכנית בידור. פרצנו לשידור ולמחרת קיבלנו ביקורות חריפות כי אנשים פשוט נבהלו - זוהינו עם אירוע משברי, וההופעה שלנו בתוכנית בידור היתה מאוד לא טבעית", מספר עין־דור. כיום גימיק כזה אינו מרים גבה אצל אף צופה.

"ערוץ 2 בלי ספק קידם את התופעה הזו", אומר קיטל, "אבל למיטב ידיעתי לחלק ממובילי ערוץ 1 היה סוכן עוד לפני שערוץ 2 הפך זאת לתרבות". "טאלנט - זה נשמע כמו קללה", אומר אילון ומאשים את הציבור. "רוב אנשי החדשות שאני מכיר, ובזה אני כולל את עצמי, אינם רואים עצמם ככוכבי בידור. אבל הטלוויזיה הפכה לבית מקדש של סלבריטיז וזה חלק מתהליך כללי בחברה הישראלית".

יכול להיות שהציבור אשם. יכול להיות שקצב האירועים מכתיב את קצב הדיווח, שהערצת הכוכבים גוררת איתה טאלנטיזציה ושהרדידות התרבותית מביאה איתה דרמטיזציה. קשה לקבוע מי כאן הביצה ומי התרנגולת, אבל מה שמונח על המחבת מדיף ריח חד־משמעי.

באחרונה נתנה הרשות השנייה גושפנקה לחשד כי לא רק תוכניות טלוויזיה וכוכבי בידור מקודמים במסגרת אייטמים חדשותיים, כשהודיעה כי היא בודקת אם כתבה ארוכה ששודרה ב"אולפן שישי" היתה למעשה פרסומת לחברת בגדים. כתבים, לא רק הבכירים שבהם, מופיעים כדבר שבשגרה ב"סיט־אפים" באולפן, אולי כדי להוסיף אמינות ועומק לדברים, אולי כדי להעצים את תפיסת עיתונאי הטלוויזיה ככוכבים. ה"פרומואים", תשדירי הפרסום, שחברת החדשות משדרת כדי לפרסם את עצמה במסגרת התחרות עם ערוץ 10, משקפים היטב את הפנים החדשות של החדשות. "לא מביאים רשימת סקופים בלעדיים, אלא טאלנטים שמספרים את החוויות שלהם מהאירועים", מאבחן עין־דור. "פעם היו מתהדרים בהישגים עיתונאיים; היום כתבי החדשות הם חלק מהסיפור. פעם הרפורטר היה נשמת אפה של העיתונות; היום זה הפך לדבר שאף אחד לא רוצה להיות. מעדיפים לשבת באולפן - להיחשף יותר ולהזיע פחות".

אינפוטיינמנט: לא רק בישראל

שוקי טאוסיג

המונח "Infotainment", חיבור של "Information" (מידע) ו"Entertainment" (בידור), נטבע, כנראה, בתחילת שנות השמונים על ידי קבוצה של חוקרי תקשורת בריטים, והוא אחד המונחים המרכזיים והקולעים המשמשים לתיאור התהליכים העכשוויים שעוברת עיתונות-החדשות, במיוחד זו הטלוויזיונית. "דיווח-בידוח" היתה הצעתו של נחום ברנע, בטור שכתב ב"העין השביעית", לתרגום המושג. "חדשעשועות", הציע אביב לביא ב"מקור ראשון" (ואולי היה זה אהוד יערי?). טווח התוכניות המתוארות על ידי המונח רחב: מתוכנית חדשות כמו זו של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, בה המנחים יכולים לרקוד על השולחן מיד לאחר שקיימו ראיון פוליטי בנושא אקטואלי, ועד ל"Naked News", מהדורת חדשות אינטרנטית בה קרייניות טובות מראה פושטות את בגדיהן תוך כדי הקראה מהטלפרומטר. על קצוות הקשת הזו אפשר למקם את ההגדרות המילוניות שמציעים מילון קיימברידג' ואוקספורד (בהתאמה): מזו הפושרת של "חומר משודר שנועד גם לבדר וגם ליידע", ועד זו הביקורתית של "הדיווח על חדשות ועובדות באופן בידורי ומשעשע במקום לספק מידע אמיתי". "בעיקר בשימוש שלילי", מתריע מילון אוקספורד, שאף מספק דוגמא לשימוש במונח במשפט: "זה לא היה סרט דוקומנטרי אמיתי - זה היה יותר מה שאתה קורא אינפוטיימנט".

הסבר יובשני פחות ניתן למצוא באלבום "אינפוטיימנט" של להקת המטאל הפוליטית "פיצ'-שיפטר": "כלי תקשורת המפרסמים רק סיפורים שהם מאמינים שיכניסו להם כסף". ואכן, השימוש הביקורתי במונח מצביע על כך שמוקד העשייה של כלי התקשורת עבר מעיתונות לשיווק, ובעוד שמטרת עיתונאי החדשות אולי היתה תמיד לרתק, הרי שהמטרות של ליידע ולהשכיל התחלפו בלבדר ולמכור. הקונפליקט בין המטרות הללו בא לידי ביטוי גם בניגודי אינטרסים של ממש: הקריטריון של "מה שטוב לעסקים" יכול למצוא עצמו בקלות רבה מתנגש בקריטריונים מיושנים כגון "שליחות חברתית" ו"חשיפת שחיתויות". הדברים הגיעו לכך שמחקר ארוך שנעשה בארצות הברית בשנה שעברה מצא כי עשרות אחוזים מהאייטמים ששודרו בעשרות מהדורות חדשות מקומיות הופקו מתחילה ועד כלה על ידי גורמים מסחריים או פוליטיים.

טקטיקה בולטת של "חדשעשועות" היא מה שבעברית של ימי הביניים קרוי "שיתוף השם", דהיינו, כינוי של שני דברים שונים בשם זהה, היוצר בלבול ומביא אנשים לזהות את האחד עם השני. כך למשל ה"סקרים" המתפרסמים מדי יום באתרי האינטרנט השונים. "סקרים" - דהיינו, מחקרי דעת קהל סטטיסטיים - בעייתיים או מוטים ככל שיהיו, הם עדיין מתודות מדעיות הנשענות על מחקר וביקורת. תחת אותו שם, "סקר", מציגים אתרי האינטרנט ("ידיעות אחרונות" אימץ גם הוא את המנהג לתקופה מסוימת) נתונים שאין שום דרך לבדוק את אמיתותם והנסמכים על מספר קטן מאוד של אנשים. אספקט אחר של האינפוטיינמט הוא השינוי בדמותו של העיתונאי. הדגש עובר מן השטח אל האולפן, קריינים הופכים לכוכבים ועיתונאים נולדים מחדש כסלבריטאים בעולם החדש שהאינפוטיימנט בורא בצלמו: עולם שבו קריטריון הערך הופך, בלעדית, לזה של הדולר המהיר.

לא כולם חושבים שזו מגמה רעה. העולם הוא מגוון, הם אומרים, ואינפוטיימנט מביא אל המסך את כלל חלקיו, מציף זהויות מיניות חבויות, תחומי עניין מודחקים וכל מה שהטביע הזרם המרכזי של מה שנכון וראוי. כעת, הם טוענים, יש לצרכן התקשורת מבחר גדול יותר לבחור ממנו, ובכלל, מי הכתיר את אנשי הטלוויזיה למחנכים. הבעיה היא שככל שמגמה זו מתגברת, אותו חלק של עיתונות רצינית, עמלנית, הכופפת את עצמה מרצון לכללים של מותר ואסור, גבוה ונמוך - נושר לאיטו מן הפסיפס הגדול: הדבק שנועד להחזיקו בתמונה יקר, יקר מאוד. את החלל אפשר למלא תמיד בחרוזי פלסטיק צבעוניים.

גיליון 70, ינואר 2008