בשעת בוקר מאוחרת בפארק בייחאי שבמרכז בייג'ינג, כמה עשרות פנסיונרים מצטופפים סביב לוחות מודעות כדי לקרוא את עיתוני היום: העמודים הרחבים של העיתונים המרכזיים בבירה הסינית נפרשים מדי בוקר על לוחות בתוך הפארק: אפשר לקנות אותם בסכומים מגוחכים בכל פינת רחוב, אבל בוגרי מהפכת התרבות רגילים לחוויית צריכת החדשות שלהם, ולא ממהרים לשנות הרגלים: הם מצטופפים יחד, קוראים את החדשות המצונזרות היטב, ומחליפים ביניהם הערות.

כמה מאות מטרים משם, בבית-קפה אופנתי, הילדים והנכדים של אותם פנסיונרים מתחברים לרשת אלחוטית על כוס קפה ומחפשים את החדשות שלהם בפורטלים המגה-פופולריים נטאיז, QQ או סינה. אלה שיודעים אנגלית יגלשו ל-CNN, והמתוחכמים טכנולוגית ימצאו דרכים לעקוף את "חומת האש" הסינית כדי להתעדכן בטוויטר.

ההבדלים האלה בהרגלי הצריכה של תקשורת מייצגים, אולי, הבדל עמוק יותר ביחס למדיה ולקבלת מידע, ובעיקר מייצגים שינוי עמוק – יש שיאמרו מהפכה שקטה – שעובר על שוק התקשורת בסין. התמסחרות מצד אחד וסטנדרטים עיתונאיים גבוהים יותר מצד שני מתנגשים לא רק זה בזה, אלא גם בחוקי הצנזורה הקשוחים של המדינה, שעדיין מוגדרת רשמית כרפובליקה קומוניסטית חד-מפלגתית.

כל האינטרסים הסותרים מתערבבים זה בזה במה שמהווה היום אולי את שוק התקשורת הדינמי והמרתק בעולם. "תקרית פוגונג", שהסעירה את המדינה במהלך ינואר 2010 (וכמעט לא דווחה בתקשורת הבינלאומית), הדגימה באופן מושלם את מצבה הנוכחי של העיתונות הסינית.

מסיבת עיתונאים

בחודש שעבר עסקו אתרי החדשות במדינה המאוכלסת בעולם באובססיביות בשערורייה התורנית, שבמרכזה סרטון שזכה למיליוני צפיות ולמאות אלפי תגובות. הסרטון לא הראה סלבריטאים במצבים אינטימיים או בכיר ממשלתי מקבל שוחד – הוא בסך-הכל תיעד מסיבת עיתונאים.

ב-12.1.10, בעיירה קטנה בשם פוגונג במחוז נידח בדרום סין, ירה שוטר למוות בשני כפריים. עוד לפני שנאספו ראיות כלשהן, המשטרה מיהרה להוציא הודעה שקבעה שנציג החוק פעל מתוך הגנה עצמית, וגם שילמה למשפחות ההרוגים סכום משוער של 700 אלף יואן (כ-380 אלף שקל, סכום עצום למשפחה כפרית ענייה), כדי להשתיק את הפרשה מהר וביעילות, כמו שהמשטרה הסינית רגילה לעשות במקרים התכופים מאוד שבהם היא נתפסת בקלקלתה.

אבל במקרה הזה משהו לא עבד: תמונות קשות מזירת האירוע דלפו כמעט מיד לרשת, והתקרית המקומית הפכה לסנסציה לאומית שעוררה קול זעקה ותביעה לחקירות.

בניגוד לעבר הלא רחוק, הרשויות בסין מוצאות עצמן היום נאלצות להיענות לתביעות כאלו, ולפחות להעמיד פנים שהן פועלות בשקיפות ונתונות לפיקוח מטעם הציבור. פעם היה כל בדל ביקורת כזה מושתק באגרסיביות, ועיתונים היו מפרסמים במדויק את גרסאות השלטון להתרחשויות. קרוב ל-400 מיליון גולשי אינטרנט סינים ומידע שזולג לכל עבר באינספור זרזיפים במקום לזרום בתעלות הצרות המאושרות על-ידי מיניסטריון האמת הופכים את דרך הפעולה הזאת לבלתי אפשרית.

אשר על כן השלטונות מנסים, במקביל להמשך הצנזורה, "לכוון את דעת הקהל" באופן פוזיטיבי. כלומר, לספק תשובות מתקבלות על הדעת, לשדר פתיחות, אחריות ונכונות לקבל ביקורת, ובכך להרגיע את ההמון. במסיבת העיתונאים שהתקיימה בפוגונג שבוע אחרי ששני הכפריים נהרגו, נסיון הכוונה מהסוג הזה ביצע תפנית קומית כמעט, ומיליונים נוכחו בתוך שעות כיצד נראה שלטון סגור ומסתגר כשהוא מנסה להפגין "פתיחות". חשוב יותר, מיליוני אזרחים אלה קיבלו תזכורת נחוצה מאוד לנחיצותה של עיתונות חוקרת, חטטנית ומתסיסה.

בקטע הווידיאו הקצר, ארבע דקות אורכו, נראו ראש העיר וקצין בכיר ממשטרת המחוז מנסים נואשות להגן על פעולותיהם מול מטח שאלות מדויקות: במה מתמקדת החקירה? האם יוגשו אישומים פליליים? למה נחתם הסכם פיצויים עם משפחות ההרוגים והאם המטרה היתה להשתיק אותן? כמה כדורים נורו? האם אחד ההרוגים נורה בראשו מטווח קרוב אחרי שכבר שכב פצוע? איך קרה שפירסמתם מסקנות עוד לפני שהחקירה הסתיימה?

גם למי שאינו דובר סינית, פרצופו המבולבל וגמגומו הכבד של קצין המשטרה שנאלץ – לראשונה בחייו ככל הנראה – לתת דין-וחשבון לציבור, מספר את הסיפור כולו. מסיבת העיתונאים נקטעה בטרם עת ובצורה מבוהלת, לא לפני שכתב העיתון "צ'ונצ'ינג רישין" שלח עוד שאלה עוקצנית לעבר ראש העירייה: "שילמתם 700 אלף יואן למשפחות של אנשים שאתם טוענים שתקפו שוטר. האם אתם מעודדים אנשים לפתוח בגל של תקיפות שוטרים"? (הבלוג "מזרח-דרום-מערב-צפון" תירגם לאנגלית רבים מדיווחי התקשורת המקומית על האירוע, ומציג גם תמליל מלא של מסיבת העיתונאים).

עיתונות כזאת, תוקפנית, תובענית ומעזה פנים כלפי בעלי הסמכות, היא כנראה בדיוק מה שסין צריכה היום. אבל התפתחות התקשורת במדינה נתקלת במחסומים רבים, שהצנזורה השלטונית היא רק אחד מהם.

הפרטות, חקירות, מעטפות אדומות

לפני קצת יותר מעשר שנים, רוב העיתונים בסין היו בשליטה ממשלתית מלאה, ושימשו באופן בלעדי להפצת תעמולה ממשלתית. כותרות העמוד הראשון בעיתונים, אפילו בתחילת העשור הקודם, דיברו כמעט תמיד על מעשיהם היומיומיים של מנהיגי המדינה: איפה ביקרו ומה עשו.

שטחי טור יקרי ערך הוקדשו לציטוטים ארוכים מנאומים משמימים או ל"חינוך הציבור". במהלך שנות התשעים, וביתר עוצמה בעשור האחרון, עברו גופי התקשורת, שרובם עדיין מסונפים לממשל המרכזי או לממשלות מקומיות בסין, את התהליך שעבר על תעשיות רבות אחרות: הם אולצו להפוך לרווחיים, וכתוצאה מכך החלו לחפש דרכים להפקת עיתונים שאנשים ירצו לקרוא ושמפרסמים יהיו מעוניינים לעבוד איתם.

תוצאה אחת של תהליך זה דומה למתרחש במקומות אחרים בעולם: החדשות הופכות לבידור. הדפים האפרוריים לשעבר התמלאו בתמונות צבע ובטורי רכילות עד שכיום אפילו ה"צ'יינה דיילי", השופר הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, שעדיין מצטט בהרחבה וללא שמץ ביקורת את דברי המנהיגים, לא בוחל בכתבות פרופיל על בראנג'לינה ובתמונות של כוכבים מהונג-קונג.

ההתמסחרות גרמה גם לתופעה עגומה ונפוצה מאוד של עיתונאים שמקבלים "מעטפות אדומות", המכילות כסף מזומן, בתמורה לסיקור חיובי של חברות מסחריות, או להתעלמות ממידע שלילי עליהן. המנהג של קבלת שוחד עלה לכותרות בנובמבר 2009, כשכמה עיתונאים הועמדו לדין בטענה שהשתתפו בטיוח חקירת תאונה במכרה פחם שגרמה למותם של 35 בני-אדם.

העמדת עיתונאים לדין עוררה ויכוח פנימי בין אקדמאים ואנשי תקשורת בסין, כשכמה מהם טוענים שמקרים כאלה צריכים להיות מטופלים על-ידי התקשורת עצמה, ומביעים חשש שטענות ללקיחת שוחד עלולות לשמש תירוץ לשלטון לעצור עיתונאים ולהצר את צעדיהם. כך או כך, אין ספק שמקרים שבהם דווח על עיתונאים שנגועים בעצמם בשחיתות פגעו מאוד באמון הציבור הסיני ביכולת – המוגבלת מלכתחילה – של התקשורת לשמש כלב שמירה מפני שחיתויות ושימוש לרעה בכוח.

אך במקביל להצהבה של העיתונות המגויסת-לשעבר, במקביל להמשך הצנזורה, לרדיפה שלטונית ולסטנדרטים עיתונאיים נמוכים עד מחפירים, העשור האחרון ראה ניצנים של עיתונות חוקרת אמיתית. גם זה קורה לפי דרישת הציבור: מאות המיליונים שהם מעמד הבינוני הסיני יודעים קרוא וכתוב (נשמע בסיסי, אבל ההורים שלהם, לפחות רובם, לא ידעו), נהנים מהכנסה פנויה מסוימת, ורוצים את העיתונות שלהם מעניינת ואיכותית. חשוב יותר, הם מתחילים לראות בתקשורת כלי ביקורת על הממשל ואמצעי לחשיפת שחיתויות, בניגוד גמור לתפקיד הקודם שלה כמכשיר תעמולה.

השינוי רק בתחילתו, מה שמביא לתמהיל מוזר בעיתוני סין: ז'רגון מפלגתי-קומוניסטי מופיע בהם באופן שגרתי לצד ידיעות בידור, מעט תחקירים, מאמרים ביקורתיים שמנוסחים בדרך כלל בזהירות, והמון רכילות ובידור. העיתונאים החוקרים בסין רוצים להרחיב את גבולות חופש הביטוי וחופש העיתונות, אבל רובם רחוקים מלהיות מזן העיתונאים המטפס על מתרסים או נלחם מלחמות אמיצות ופומביות בטחנות רוח.

במקום זאת, התהליך מתקדם בצעדים קטנים, מהוססים, כאשר אחדים מכלי התקשורת הליברליים ועיתונאים אחוזי תחושת שליחות למעלה מהרגיל בודקים את הגבולות ומנסים לדחוף אותם כל פעם מעט יותר רחוק. עוד דונם ועוד עז, או כמו שאומרים בסין: למשש את האבנים ולחצות את הנהר. צעד אחד בכל פעם.

המרחב המוגבל של המותר

ביקורת ישירה על מנהיגי המדינה למשל, ובעיקר על תשעת חברי הוועדה המתמדת של הפוליטבירו, נמצאת רחוק מעבר לגבול, ואין סיכוי שתופיע בעיתון כלשהו. גם בני משפחותיהם של ראשי השלטון נמצאים מחוץ לתחום: דיווחים בחודשים האחרונים על עסקאות מפוקפקות משהו שבהן היו מעורבים בנו של נשיא סין, חו ג'ינטאו, ובנו של וון ג'יה-באו, ראש הממשלה, צונזרו לחלוטין בתקשורת המקומית.

בלוגים ופורומים באינטרנט אוהבים לשלח רמזים עבים הנוגעים לאשתו של ראש הממשלה וון, שמנהלת חברת יהלומים גדולה. התקשורת הממוסדת מתעלמת מקיומה, ומנהלי פורטלים כמו סינה, נטאיז ו-QQ, שבהם מתנהל חלק ניכר מהדיון הציבורי ברפובליקה העממית, מפעילים צנזורה עצמית ומוחקים התייחסויות מפורשות מדי.

גם עצמאות טיבט, עצמאות טייוואן וגורל המחוז המוסלמי שינג'יאנג הם נושאים שמחוץ לתחום (אם כי דיון ער למדי מתנהל בשאלת היחס למיעוטים והטעויות שסין עשתה בהתנהלות מול הטיבטים והמוסלמים). מעל לכל ניצב הפיל שבחדר: עצם העובדה שמונחים כמו "הוועדה המתמדת של הפוליטבירו" עדיין נמצאים בשימוש, ושהחברה המתקדמת, המתעשרת במהירות, התוססת והמודרנית שהיא סין של היום מונהגת על-ידי מערכת ביורוקרטית מאובנת ואוטוקרטית שמוכנה לתקן פגמים מסוימים, אבל מסרבת אפילו לדון ברפורמות פוליטיות מהותיות.

הכותב ופעיל הדמוקרטיה ליו שיאובו, אחד מאחרוני המנהיגים של מחאת טיאנאנמן 89' שעדיין חיים ופועלים בסין, נידון לאחרונה ללא פחות מ-11 שנות מאסר על שפירסם מסמך שקרא לרפורמות דמוקרטיות ולסיום השלטון החד-מפלגתי. העיתונאים יודעים היטב היכן עובר הגבול, ורובם ככולם אינם ששים ללכת בעקבותיו של ליו אל תא המאסר.

על מה, אם כן, אפשר לכתוב? המרחב המוגבל של חופש הביטוי כולל הערות על מהלכים כלכליים, על מערכת החינוך, הצעות לתיקון מערכת הבריאות, ביקורת על גורמי ממשל מקומיים וחשיפת שחיתויות ברמה המקומית, כפי שנעשה בפוגונג.

זה לא מעט. לפי סקרים רבים, השחיתות השלטונית נתפסת בעיני רוב הסינים כבעיה החמורה ביותר במדינה, ורובם נתקלים בה ברמה המקומית: ראש עיר שממנה מקורבים, ראש מינהל חינוך מקומי שמהמר בכספי ציבור, שוטרים שעושים יד אחת עם חברות נדל"ן לפנות תושבים בכוח מחלקת אדמה יקרה, אלימות משטרתית ואלימות בבתי-הסוהר, שוחד. כל אלה משפיעים על האזרח הקטן כנראה יותר מההחלטות הגדולות שמתקבלות בג'ונגנאנחאי, "הבית הלבן" של סין.

מסיבת העיתונאים בפוגונג (צילומים: מתוך הסרטון)

הממשל המרכזי אינו מפגין התנגדות רבה מדי לדיווח על מקרי שחיתות מקומיים ואף מעודד את התקשורת לעסוק בנושאים כאלה: המשך שלטונה של המפלגה תלוי במידה רבה במתן הרגשה לציבור שהשלטון יכול להשתנות ולהיות טוב יותר, ושהאחראים בבייג'ינג יודעים לטפל בפקידים המושחתים בדרגים הנמוכים כשמקרים של שחיתות ושימוש לרעה בכוח מובאים לידיעתם. בייג'ינג, לכן, מעודדת דיווחים תקשורתיים על שחיתות, כל עוד לא מדובר בשחיתות שלה עצמה.

כך צצו בשבע השנים האחרונות שלל תחקירים שתקפו מפקדי משטרה, ראשי עירייה ואף מושלי מחוזות. תחקיר חשוב אחד חשף מערכת בתי-מעצר לא חוקית, ה"שואורונג", והביא לביטולה ב-2004. תחקיר נוסף מן השנה שעברה עסק ב"בתי-הכלא השחורים", שבהם מוחזקים עותרים שמגיעים לשטוח את טענותיהם בפני השלטונות – וגם אלה עשויים להיסגר בקרוב.

עיתונאים חשפו מחנות "גמילה מאינטרנט" שבהם התגלתה אלימות קשה. "פרשת החלב המורעל", שנחשפה ב-2008 על-ידי כמה עיתונאים כלכליים, הביאה לפיטוריו של ראש מינהל המזון, להידוק מרשים בפיקוח על מוצרים, לפירוק אחת מחברות המזון הגדולות במדינה שהיתה אחראית למחדל, ולהוצאתם להורג של שניים מהאחראים. בהתחשב במגבלות הקשות שמוטלות על העיתונות הסינית, רשימת ההישגים שלה, חייבים להודות, מעוררת השתאות.

הדף שביקשת לא נמצא

אחת מהעומדים בחוד החנית של המאבק השקט והמתמיד הזה היא חו שו-לי, העורכת הראשית של המגזין הכלכלי "סין שיג'יה ג'ואו" ("מאה חדשה") שהושק בתחילת השנה, ומי שמכונה בפי מעריצים ומתנגדים כאחד "האשה הכי מפחידה בסין".

המגזין החדש יצא לאחר שרבים כבר הספידו את הקריירה של חו שו-לי, ואת עתיד העיתונות בסין בכלל. חו שו-לי הקימה את המגזין "צאיג'ינג" לפני כעשור, והוא הפך תחת הנהגתה להצלחה כלכלית, לעיתון מוביל בחשיפות ותחקירים, ולכלי תקשורת שאפילו נגיד הבנק המרכזי של סין הודה בראיון כי יש לו השפעה על קבלת החלטות בדרגים הבכירים.

חו שו-לי נתמכת ככל הנראה, כלכלית ופוליטית, על-ידי בכירים מתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה, שמנסים לדחוף לרפורמות בדרכי עקיפין. השילוב הנדיר של מחויבות לעיתונות חוקרת ויכולת תמרון פוליטית הצליח להשאיר את חו שו-לי ואת הצוות שלה מחוץ לכלא, שאליו נשלחו עיתונאים אחרים, ואיפשר להם לדחוף את הגבולות אולי יותר מכל כלי תקשורת אחר.

מאז תחילת 2009, הצנזורה בסין הולכת ומחמירה וההתערבות הגוברת הורגשה גם ב"צאיג'ינג". דיווחים על עימותים בין חו שו-לי ובין המו"לים של העיתון ועל צנזורה עצמית התרבו במשך השנה עד שהגיעה ההודעה על פרישתה של העורכת המיתולוגית, שלקחה עימה צוות של כמה עשרות כתבים ועורכים.

למשך כחודשיים היה נראה שחו שו-לי תסתפק בהוראת תקשורת באוניברסיטה, עד שהתברר שהגברת הראשונה של העיתונות עדיין לא התעייפה, וטרם ביזבזה את ההון הפוליטי שלה: חו שו-לי ותומכיה הצליחו להגיע להסכם עם מגזין אלמוני שהחזיק בנכס החשוב מכולם – רישיון להוצאת עיתון, תעודה שהשלטונות מחלקים בקמצנות.

"סין שיג'יה ג'ואו" הושק בינואר 2010 יחד עם אתר אינטרנט תומך במתכונת דומה לזה של "צאיג'ינג". עד כה, המגזין החדש מראה בהחלט כוונות להמשיך לחשוף שיניים ולנשוך כשצריך. הצהרת הכוונות נראתה בבירור במאמר הראשי שנבחר לגליון הבכורה: בטור "הדף שביקשת לא נמצא" תוקף מומחה האינטרנט סיה וון כמעט בגלוי את הצנזורה ואת האינטרסים הצרים של חברות ממשלתיות שמעכבים, לדבריו, את התפתחות תעשיית האינטרנט הסינית. בינתיים, "צאיג'ינג" עצמו ממשיך לפעול תחת עורך חדש ומנסה להישאר רלבנטי מול המתחרה החדש, וגם לרצות את השלטונות.

ריצוי השלטונות, למרות הד עצום שיוצרים חלוצים כמו חו שו-לי, הוא עדיין המשימה העיקרית של כלי תקשורת רבים בסין. באותו שבוע שבו פורסמה קלטת מסיבת העיתונאים בפוגונג ויצא גליון הבכורה של "סין שיג'יה", מאמר מערכת בעיתון אחר הראה ממה מורכב עדיין הזרם המרכזי של התקשורת הסינית.

"יומון צ'ינגיואן" אינו עיתון מרכזי או חשוב במיוחד, סתם עיתון בשירות המפלגה בעיר לא מאוד גדולה. יש מאות כמוהו ברחבי סין, ונראה כי אלמלא הברכה לקוראים שהחליט העיתון לפרסם בשבוע הראשון של 2010, אף אחד מחוץ לעיר שבה הוא מתפרסם לא היה שומע עליו.

בברכה, שעליה נשפכו קיתונות של לעג מצד עיתונאים, בלוגרים וגולשים, הצהיר העיתון שהוא "עובד קשה כדי לזכות בתשבחות מצד הקוראים". "עיתון טוב הוא עיתון שיש בו הרבה מודעות", המשיך המאמר, שנחתם בהצהרה: "העורך הראשי של עיתון זה קובע: עיתון טוב הוא עיתון שלא גורם צרות". העיתונאים מחרחרי המהומה מפוגונג וחו שו-לי, שמאחוריה קריירה מפוארת של קריאת תיגר על השלטון, כנראה גיחכו לעצמם, או אולי נאנחו בתסכול על שזו עדיין דעה מקובלת כל-כך.

רחל בית-אריה היא עיתונאית המתגוררת בבייג'ינג