נפגשנו בירושלים בבוקר יום שישי בין כותלי האבן היפים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. שני עיתונאים כלכליים שונים זה מזה כמעט בכל מובן אפשרי. מתן חודורוב, הכתב הכלכלי של גל"צ, צעיר (22) תל־אביבי, אנרגטי ונמרץ, ומוטי בסוק (63), כתב כלכלה ב"הארץ", ירושלמי ותיק ובעל רקורד של 28 שנים בעיתונות הכתובה. בסוק גם חבר "בתא הכי זקן בעיתון", כהגדרתו, תא כתבי המאקרו־כלכלה בירושלים. ואני, נציגת "העין השביעית".
הרעיון היה פשוט: לבדוק את השפעת ההתרחשויות בזירת הסיקור הכלכלי על דפוסי עבודתם של העיתונאים לענייני כלכלה. הרעננות וההתלהבות של חודורוב והמקצועיות והניסיון של בסוק הולידו דיאלוג פורה. והנה הפתעה: הם מאמינים באותם ערכים מקצועיים. הפער הבין־דורי בין שני העיתונאים כמעט לא הורגש. השקפותיהם קרובות למדי. כבר בהתחלה שרר קונסנזוס על כך שהעיתונות הכלכלית בישראל עברה מהפכה ב־12 השנים האחרונות. העיסוק בזירה הכלכלית הולך ומתרחב וזוכה לעדנה, ואופי הסיקור השתנה ללא הכר. חודורוב מנסה לעמוד על טיבו: "בעבר הלא רחוק, הסיקור הכלכלי עשה שימוש במונחים מקצועיים מדי, לעומת הניסיון הנוכחי לחבר בין כל מונח כלכלי לבין נקודות בחיי היומיום של כל אחד מאיתנו. היום בעיתונות הכלכלית יש הרבה יותר פנייה לכיס של כולנו. העיתונות הזו כבר לא מיועדת לקומץ מביני עניין בלבד".
בסוק מדבר על מהפכה בכמה מישורים: "מחצי עמוד כלכלה בעיתון למוסף כלכלי נפרד. אחר־כך בא עיתון כלכלי נפרד. את המהפכה השנייה עשה 'דה מרקר': עם הזמן הפכה החוברת של 'דה מרקר' לישות עצמאית גדולה מאוד. השלב הבא יהיה עיתון שיימכר בנפרד מהעיתון. עיתון כלכלי עם מוסף פוליטי. היום יש היזון חוזר. הקהל רוצה לדעת יותר, והעיתונות באה לקראתו. פעם הלחם והחמאה של העיתונות היה מה קורה בירושלים: באוצר, בבנק ישראל, בהחלטות הממשלה והכנסת. היום העיתונות עברה ממאקרו־כלכלה למיקרו־כלכלה. מידיעות שבאות מהממשלה עברו לכלכלה של הצרכן. כתבי מאקרו־כלכלה שישבו בירושלים איבדו חלק מכוחם, וחשיבותם של הכתבים של שוק ההון ושל ההייטק גברה. העיתונות הכלכלית היום קפיטליסטית יותר ונוצר הצורך בכתבים חברתיים. כיוון שהעיתון יודע שהוא מושך לכיוון קפיטליסטי קיצוני, הם עושים הפוך על הפוך. הכניסו את רותי סיני כדי לאזן את הכוחות".
חודורוב שותף להערכה הזאת ומפנה אצבע מאשימה כלפי התקשורת הכלכלית: "התקשורת הכלכלית בישראל מתאפיינת היום בקו קפיטליסטי בולט. העיתונות הכלכלית הכתובה נשלטת בידי אילי הון - ולכן היא גם מוטה ימינה, מעודדת השקעות, מעודדת שוק חופשי ומטיפה נגד מעורבות הממשלה בכלכלה. מול 'דה מרקר' הייתי מצפה שיקום מוסף כלכלי שתהיה לו אמירה אחרת. חסרים היום 'דבר' או 'על המשמר' שמוטי כל־כך מתגעגע אליהם. מול ההתעסקות הבלתי פוסקת בהפחתות מסים ו'משמעת תקציבית' חסר אותו קול שפוי: לא כתב רווחה המשמש עלה תאנה בלבד, אלא עיתון שיעסוק בשכבות החלשות מתוך תפיסת עולם. דווקא בתחום הזה הפלורליזם לא מתקיים".
מתן חודורוב ומוטי בסוק (צילום: רפי קוץ)
מהירות מופרזת
למרבה האירוניה, דווקא חודורוב, שעובד בתחנת רדיו צבאית, חש עצמו משוחרר מכבלים יותר מבסוק שמועסק בעיתון פרטי: "אני יכול לציין בסיפוק, שאין עלי מגבלה במרחב ההתבטאות שאני רשאי להשמיע. אצלנו אין 'רוח המפקד'. לי אין מו"ל שמכתיב לי אג'נדה כלכלית ניאו־ליברלית, סוציאל־דמוקרטית או קומוניסטית. באורח פרדוקסלי, דווקא התקשורת הציבורית היא המשוחררת ביותר בעניין הזה. שתי תחנות הרדיו והערוץ הראשון מיטיבים להרהר במדיניות הכלכלית, משום שאינם נשלטים על־ידי המרוויחים הגדולים ממנה. מפקד גלי־צה"ל, יצחק טוניק, קרא לי עם כניסתו לתפקיד ואמר לי: 'יש לך החופש לסקר את העיתונות הכלכלית כראות עיניך'".
בסוק מצדו מבהיר: "אף אחד לא מתערב בעבודתי. יש לי חופש מלא. 'דה מרקר' ו'גלובס' כותבים לאליטה הכלכלית והם מתאימים את עצמם לאליטה הכלכלית. ב'דה מרקר' יש המון עיתונאים ויש קו של עיתון. כל עיתונאי הוא אטוֹם. המולקולה כולה ענקית ומורכבת מעשרות רבות של עיתונאים ויש לה רוח מפקד עיתונאית".
שינויים חלו גם בהרגלי צריכת התקשורת של הציבור בישראל. "פעם כל הציבור היה קורא עיתונים. היום חלק גדול מהציבור מתעניין בכותרות בלבד", חושב מוטי בסוק. "פעם היו כותרות צנועות וכמעט לא היו תמונות. היום הכותרות ענקיות. העיתונאי יודע מה רוצים ממנו. הוא כותב יותר צהוב. אתה מתאים את עצמך. היום קוראים יותר אינטרנט ולא קוראים עיתונים". התחרות בעיתונות הכלכלית סוחפת את כולם. לדברי חודורוב אתרי האינטרנט נהנים מפריבילגיה מסוימת: "כתב אינטרנט יכול להוריד טקסט לאחר שכבר פורסם - ולכן האחריות שלו פחותה ביחס לכתב רדיו או כתב עיתון. יש כאן טכנולוגיה חדשה שמאפשרת למחוק מידע לאחר שהעין הציבורית כבר שזפה את הדברים. האינטרנט לוחץ על המדיה האלקטרונית ומשם גם על העיתונות הכתובה".
ובסוק מוסיף המחשה: "אתמול היתה פשיטה של אנשי מס הכנסה. צלצלו אלי בתשע בערב בהיסטריה ואמרו לי, 'זה סקסי. תתייחס לזה'. כיוון שזה הופיע באינטרנט, אני חייב להתייחס לזה". כך נפגעת אמינותם של חלק מהדיווחים. או פרשה מביכה אחרת: שני אתרי אינטרנט כלכליים פרסמו את נאומו של הנגיד סטנלי פישר בכנס שדרות, אלא שברגע האחרון פישר לא נשא אותו. לדעת חודורוב, זו הוכחה נוספת לחשיבות הנוכחות של הכתב בזירת האירועים עצמה: "אני נכחתי במקום, בכנס שדרות לחברה. היה שם נציג של 'ידיעות אחרונות' וכתב של הערוץ הראשון. מי שהיה בשטח לא פרסם נאום שלא ננאם. אם אתה כתב אינטרנט שעובד על מסרים מיידיים ולא נוכח בשטח, אתה עלול ליפול באמינות".
אלא שבשל זמינותה של התשתית הטכנולוגית, אמצעי התקשורת נבחנים לא רק באמינות אלא במהירות. חודורוב מתאר את דפוס הפעולה: "בשוק הזה התחרות לא נמדדת בחצאי שעות אלא בדקות ובשניות. הצורך הזה עלול לפגוע באמינות. במיוחד כשמדובר בתחום הכלכלי, שמסתובבים בו הרבה שמועות והרבה כסף. בגלל התחרות העזה בשוק האינטרנט, מזדרזים להעלות ידיעות בלי לאמת את כל המידע, מה שגורם לטעויות במידע לציבור. אתה חייב לאמת את המידע עם המקורות שלך". בסוק מזכיר טעויות שמקורן בתחרות הגדולה בין אתרי האינטרנט: "למשל, ידיעה שהתפרסמה באחד האתרים הגדולים, שרמי בלינקוב, מנכ"ל משרד הפנים, מועמד לראש אגף תקציבים. אלא שכבר חצי שנה הוא לא מנכ"ל משרד הפנים. ידיעות מסוג זה עולות בגלל התחרות. אלה ידיעות סקסיות, ואם הן יתבררו כנכונות, תיחשב לגאון. לכן כתבים מעבירים ידיעות ספקולטיביות. לפעמים במערכת מתחרה יודעים שמדובר בספקולציות, ומעלים גם הם ידיעה מקבילה, למשל, על מחליפים אפשריים לירון זליכה. אף אחת מהן לא היתה נכונה. גם אני חוטא בזה לפעמים בגלל התחרות. מה שהשתנה ב־12 השנים האחרונות היא האינטנסיביות. פעם היו שלוש מהדורות חדשות ביום. עכשיו יש אתרי אינטרנט שמעלים ידיעות כל דקה, ואני חייב להתייחס אליהן".
מה הסכנה בנוחות שמספקת הטכנולוגיה?
חודורוב חוזר לעניין הנוכחות בשטח: "אסור שההתפתחות הטכנולוגית תהיה קטליזטור לשבת בבית. לדוגמה, יום אחד הייתי הכתב הכלכלי היחיד שהגיע לישיבת ועדת הכספים בכנסת. אף אחד מחברי הוועדה לא הגיע לדיון בגלל היום הגשום, ויושב־הראש יעקב ליצמן ישב שם לבדו. הוא ניהל את הישיבה ואישר בעצמו סעיף אחר סעיף, 'פה אחד'. למיטב זכרוני היה מדובר בהעברות תקציביות רגישות ביותר. מובן ששידרתי מיד את ההקלטה בתוכניתו של רזי ברקאי. זה סיפור צבעוני שהושג רק בזכות העובדה שטרחתי והגעתי לוועדת הכספים בשלושה אוטובוסים ביום גשם".
מעבר חצייה
חודורוב ובסוק שותפים לדאגה מהתחלופה הגבוהה של עיתונאים בתחום הסיקור הכלכלי ונטישתם המהירה את המקצוע. חודורוב מוטרד ממה שהוא מכנה "זליגת עיתונאים לתחום העסקי בעבור חופן דולרים": "יש אנשים שרואים בעיתונות מקפצה למגזר הפרטי. כתבים כלכליים שפוגשים אנשים ששווים מיליוני דולרים מתפתים ויוצרים קשרים קרובים עם בעלי ההון, וכעבור תקופה קצרה הם חוצים את הקווים למגזר הפרטי. בשנים האחרונות המגזר העסקי הפרטי נפתח יותר ויותר בפני עיתונאים ומאמץ נורמות של שקיפות ושיתוף פעולה עם התקשורת. היום קל יותר לדבר עם ראשי המשק פנים מול פנים בשיחות רקע ואון־רקורד. זה לא היה קיים באותה מידה בעבר". לבסוק הסתייגות דומה: "היום יש פחות עיתונים ויותר אתרי אינטרנט. התחלופה באתרים עצומה. עד שאני מתחיל לשים עין על עיתונאי צעיר ומזהה שמדובר באדם מוכשר שיגיע רחוק, הוא נעלם. החבר'ה הצעירים באים לתקופה קצרה שתורמת להם ותורמת למערכת, ועוברים הלאה. עד גיל שלושים הם כבר לא שם".
חודורוב מתקשה להשלים עם המצב הנוכחי: "בעיני, העיתונות היא מקצוע, ולא סידור עבודה לחופש הגדול. התופעה של עיתונאים שחוברים לחברות לובי ויח"צנות מדאיגה. היא מביאה לזילות העיתונות". בסוק הוותיק מסכים: "עבורי להיות עיתונאי היה אידיאל ומקצוע. אולי היום גם אני הייתי הולך לעשות כסף. בדור שלי - עשיית הכסף לא עמדה במרכז". אך בסוק אינו חרד לגורל העיתונות הכלכלית: "אני לא רואה כאן בעיה. ל'דה מרקר' יש שיטה: כיוון שההיצע עצום, אם עוד ארבע שנים כתב שנכנס עכשיו לתחום יעזוב, ניקח מישהו חדש במקומו. ייתכן שהצעירים יעשו יותר מדי שגיאות ואז לא יהיה מנוס מלהעלות את הרמה ולשלם יותר כסף. מעניין מה יהיה אחרי הדור שלנו. אני מעריך שלא ישלמו יותר".
מתן חודורוב מאתגר את מוטי בסוק: "איך אתה משקיף על הדור שצומח בימים אלה? אתה מרגיש שהוא מעמיק פחות, חפיפניק יותר?".
"אני לא מסתכל על זה בצורה כזאת", מסביר בסוק. "אני בוחן כל כתב צעיר לגופו. יש מצוינים, יש טובים, ויש פחות טובים. בכל פעם שאני רואה מישהו מצוין חוצה את הקווים, נחמץ לבי. כמו ליאור כגן, עד שהבנתי שהוא כתב טוב, הוא קם ועזב והפך למנהל תיקים".
בסוק לא בא מהתחום הכלכלי אלא מתחום המדעים המדויקים, ומנסיונו האישי הוא יודע כמה זמן דרוש כדי להיכנס לעניינים: "כשהייתי בתחילת דרכי, שנתיים לא הבנתי כלום. כלכלה זה מכשיר מסובך ולוקח זמן עד שלומדים אותו היטב. למשל, בסכסוך בין החשב הכלכלי ירון זליכה לבין האוצר הבנתי את המתרחש מאחורי הקלעים. כתב חדש לא יודע מה היה בעבר. הוא לא מבין מה ההבדל בין הממונה על שוק ההון לבין החשב הכללי, ואיך המערכת עובדת. לניסיון המקצועי יש משקל רב בעבודה העיתונאית. לכתב מבוגר בעיתונות הכתובה יש כיום יותר קשרים. אני חלק מהרהיטים באוצר. חלק מהנוף. לכתב חדש יש רעב ורצון ללמוד, אבל חסר לו המון, ידע בסיסי כלכלי, היסטוריה כלכלית, הכרת המערכת והאנשים".
כשבסוק נתקל בטעויות של עמיתים, הוא משתדל להסב את תשומת לבם: "לפני שלושה חודשים נאם אולמרט בכנס ואמר, שהשנה ישראל נמצאת בעודף במאזן המסחרי. באתר 'דה מרקר' כתבו משהו בנוסח: שוב אולמרט טועה. הרמתי טלפון לכתב והסברתי לו שהוא טועה. הוא השתכנע ושאל אותי, 'מה לדעתך אני צריך לעשות, להוריד את הידיעה מהאתר?' עניתי לו שזה מתבקש. לצערי, למרות שיחתנו הידיעה נשארה עוד כמה שעות טובות באתר".
מסביב לשעון
המהפכה הטכנולוגית הביאה איתה גם בשורה, בעיקר בתנאי העבודה של העיתונאים. מתן חודורוב נדהם כשמוטי בסוק תיאר את התנאים הפרימיטיביים שבהם עבד: "הייתי כותב בכתב יד, נותן את הידיעה לטלפרינטאי, והוא היה מעביר את הידיעה לתל־אביב. לכל עיתון היה שליח שהביא בכל יום בחמש אחר־הצהריים את הודעות משרדי הממשלה לעיתון. לא היה פקס ולא ביפר. אחר־כך הגיעו הפקס והמחשב האישי. כששימשתי כיושב־ראש ועד העובדים, דרשנו העלאה בשכר על הכנסת המחשב. מבחינתנו זו היתה הרעה בתנאים - לא הורגלנו לכתוב במחשב. מדובר במהפכה טוטאלית. היום כשאני רוצה משהו, אני נכנס ל'גוגל'. פעם גזרתי בעצמי את קטעי העיתונות. היה לי ארכיון ענק בבית". מצד שני, באותה תקופה יכול היה בסוק לעבוד כמורה בשעות הבוקר במקביל לעבודתו העיתונאית. "כיוון שלא היה ביפר ולא טלפונים ניידים, יכולתי ללמד בשקט בשעות הבוקר. היום הזמינות של הכתב מוחלטת".
חודורוב יכול רק לפנטז על שיגרה רגועה כמו זו שנהנה ממנה בסוק בעבר: "היום אפשר לאתר אותך 24 שעות ביממה. אבל את עבודתך העיתונאית אתה יכול לעשות ביתר יעילות". שיגרת יומו של חודורוב תובענית במיוחד. הוא מתחיל לעבוד בחמש וחצי בבוקר ומסיים בשתים־עשרה בלילה. ביום שישי הוא עובד עד הצהריים ובשבת בערב.
בסוק מלא אמפתיה לעמיתו הצעיר: "שעות העבודה של מתן פשוט לא אנושיות. אם לוקחים את סך השעות ביממה שהוא עובד (19 שעות) ומחלקים במשכורת שלו, נראה לי שבחישוב לשעה הוא מרוויח פחות ממורה. תחום הרפורטריות תובעני מאוד. מי שאין לו החיידק, לא שורד בו".
תחום אחר שהושפע מהמהפכה הטכנולוגית הוא הקשר של העיתונאים עם מקורותיהם. חודורוב מצביע על מהפכה בקשר עם המקורות: "אחד הדברים המדהימים בעבודה הוא הס.מ.ס. לפעמים חברי דירקטוריון מדליפים לך מה קורה בישיבת דירקטוריון תוך כדי הישיבה. אתה שולח אליהם ס.מ.ס, ותוך זמן קצר אתה מקבל ארבע תשובות שונות. היום המידע זורם מהר. למשל, רוני בר־און זרק את זליכה מישיבה שנערכה במשרדו. פעם מידע כזה לא היה יוצא החוצה. היום עדים בתוך החדר מדליפים הכל החוצה. במקרה הזה גלי־צה"ל היה כלי התקשורת הראשון שפרסם את הסיפור. קיבלתי ס.מ.ס מאחד האנשים שישב בחדר, עשיתי הצלבה מול עורך־דינו של זליכה, ותוך עשר דקות יש לי ידיעה תפורה ביד. זה כוחה של תקשורת מיידית. נכון - זה הרבה פחות עמוק מהדברים שמוטי כותב, אבל זה לא פחות חשוב בעיני מכתבות העומק בעיתונים. זמינות המקורות והעיתונאים השתפרה לאין ערוך בשנים האחרונות. היום לכל פקיד מותקנת דיבורית ברכב. אתה יכול לנהל שיחות בזמן נסיעה. אבל למרות כל הטכנולוגיה, האמצעי המרכזי ליצירת קשרים עם מקורות היה ונשאר השטח". ובכלל, חודרוב אופטימי: "ריבוי כלי התקשורת מלחיץ את הכתבים אבל בסופו של דבר הוא מאפשר לצרכני התקשורת לקבל יותר נקודות מבט על כל אירוע חדשותי. בסופו של דבר, התרחבות הסיקור בתחום הכלכלי היטיבה עם הצרכן הממוצע".
גיליון 70, ינואר 2008