התוכנית ה-105 במספר של "קול העין", הפעם בהנחיית איתמר ב"ז, חן ליטבק ואריאל בן-דב, נפתחת בשיחה על נסיונותיה של ממשלת ישראל לסגור את הסניף המקומי של רשת הטלוויזיה הקטארית אל-ג'זירה. היוזמה הממשלתית, שמקודמת על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר לבטחון הפנים וההסברה גלעד ארדן ושר התקשורת איוב קרא, מתקדמת במקביל ליוזמה סעודית לדחיקת רגליה של אל-ג'זירה ממדינות שונות שבהן היא פועלת.

המרואיין שעמו משוחחים המנחים על הסוגיה הוא הישאם נפאע, חבר מערכת היומון "אל-איתיחאד" – שבעצמו נסגר על-ידי ממשלת ישראל ב-1953 במסגרת פרשת "קול העם" (ונפתח מחדש בעקבות פסיקה היסטורית של בג"ץ). הטיעון המרכזי שבגינו מבקשת הממשלה לסגור את אל-ג'זירה הוא הפצת הסתה. ואולם, נפאע מספר כי עקב אחרי סיקור נסיונות הסגירה בתקשורת ולא מצא דוגמאות כלשהן להסתה. "לא היה כלום. פשוט כלום. איוב קרא לא אמר כלום, וגם נתניהו לא אמר כלום", הוא אומר.

הישאם נפאע (צילום: יוסי זמיר)

הישאם נפאע (צילום: יוסי זמיר)

נפאע מספר שהוא אינו מחבב את האג'נדה העיתונאית של אל-ג'זירה, שלדבריו סייעה בהצתת מאבקים אלימים בעולם הערבי. "עם זאת, אני לא תומך בסגירת אל-ג'זירה – כמו שלא אתמוך בסגירה של 'ישראל היום'", הוא אומר. "אם יש דוגמה מסוימת בנוגע לאל-ג'זירה או כל ערוץ אחר, אפשר לדון בזה קונקרטית. [...] האם ערוץ התקשורת הספציפי הזה, אל-ג'זירה, ממש הסית? בוודאי שלא. יכול להיות שהוא ריאיין מישהו שאמר אמירה קשה, חריגה, מסיתה אפילו – אבל לבוא ולהגיד 'בואו נסגור את הערוץ הזה'?".

"כערבי פלסטיני אזרח ישראל", הוא אומר בחלק אחר של התוכנית, "גם כשאני צופה בערוצים הישראליים המרכזיים אני שומע לפעמים דברים מקוממים – למשל, כשיש אירוע אלים או מלחמה, מה שנקרא בלקסיקון הישראלי הרשמי 'מבצע', או כשאזרח ערבי מואשם או חשוד במשהו ששמים תחת הכותרת של 'פגיעה בביטחון'. במקרים כאלה אני שומע המון פעמים דברי הסתה ממשיים. למשל, כשמגיע פוליטיקאי מרכזי ואומר 'תחרימו את כל הערבים' – אף פעם לא מתעכבים כדי לחשוב על העניין הזה".

"זה קורה עם ערוץ 2 וערוץ 10, כשיש אירוע מסוים ומשמיעים את כל התזמורת הזאת של 'מוות לערבים', 'להרוג את הערבים' ו'לגרש את הערבים'", הוא מוסיף. "מישהו חשב, אפילו לא לסגור, אלא למתוח על הדבר הזה ביקורת בטור עיתונאי? אף אחד, אולי חוץ מאחד-שניים מבקרים ומבקרות. וזה הרי קורה יום-יום בעיתונות הישראלית".

בשבוע שעבר כינס שר התקשורת איוב קרא מסיבת עיתונאים ובה הצהיר כי בכוונתו לבקש מגופים שונים להצר את צעדיה של אל-ג'זירה בישראל – למרות שאין לו סמכות לחייב אותם לעשות זאת. "זה מצחיק, זה מגוחך", מגדיר זאת נפאע. "איוב קרא מזכיר לי את השליטים האלה שרצו לסגור כל מיני ערוצים ולא ידעו שכל הצעירים וחלק רחב מאוד מהציבור משתמש ברשתות חברתיות ובאמצעי תקשורת אלטרנטיביים".

לדבריו, מדובר בהסחת דעת. "הניסיון הזה של קרא ונתניהו לא רק מגוחך", הוא אומר, "הם עשו את זה בתזמון מסוים – אחרי שהם עשו את כל הטעויות והפשלות בירושלים – ורצו לחפש אשמים. בדיוק כמו שקרה אחרי שהמשטרה באה ואמרה שראש הממשלה חשוד – והוא בתגובה תקף את התקשורת והשמאל. אני מתפלא שהאזרחים בישראל לא רואים את זה – הרי זה כל-כך פשוט, זה כל-כך צועק לשמים".

מורשת אלשיך

המרואיין הבא הוא העיתונאי יהושע (ג'וש) בריינר, עד לאחרונה סגן מערכת החדשות באתר "וואלה", שמדבר על אינפלציית צווי איסור הפרסום של השנים האחרונות. לטענתו, מאז כניסתו של המפכ"ל רוני אלשיך לתפקידו בסוף 2015 חלה עלייה ניכרת במספר צווי איסור הפרסום שמוציאים בתי-המשפט. "בכל פרשה גדולה, בעיקר עבירות קשות כמו רצח – מיד, תוך כמה דקות, מוציאים צו איסור פרסום", הוא אומר. "הדבר הזה ממש פוגע בעבודה העיתונאית, ובזמן האחרון אנחנו נתקלים במקרים שלא ראינו בעבר – למשל שופטים שחותמים על צווים אפילו בלי לקרוא את החומר והופכים לחותמת גומי".

יהושע בריינר (הצילום באדיבות המצולם)

יהושע בריינר (הצילום באדיבות המצולם)

זה דבר שלא הכרנו בעבר? זו מסורת במערכת המשפט שלנו.

"אנחנו רואים גם שהצווים ניתנים על דברים שאין כדוגמתם. למשל, בשנה האחרונה יש תופעה שבה נאסר לפרסם את שם הקורבן. בפיגוע שאירע בירושלים לפני פחות או יותר שנה נרצחו שני בני אדם, אחד מהם שוטר, והוצא צו איסור פרסום על שמות הקורבנות. הדבר הזה יצר מצב אבסורדי: בגלל הצו המשפחה אפילו לא היתה יכולה להוציא מודעת אבל. בסופו של דבר המשטרה בעצמה לא עמדה בדרישות הצו, ופרסמה את דבר מותו של השוטר. לא מזמן אירע רצח בקריית-מלאכי. החוקרים הגיעו לביתו של השופט בשבת בבוקר, והוא חותם על הצו וכותב: 'אני מודה, לא קראתי את החומר, לא הציגו בפני שום דבר' – ומוציא צו איסור פרסום. אלה מצבים אבסורדיים שממש פוגעים בחופש העיתונות. רק אתמול יצא צו איסור פרסום על סרטון של חיסול בגן-יבנה, שכבר רץ ברשת".

יתרה מכך, הסרטון הזה פורסם באתרי חדשות, אנשים צפו בו – ואחר-כך הוא נמחק. כך או כך, המידע כבר יצא החוצה. ברגע שזה ברשת, אין דרך להעלים את זה.

"נכון. אני קיבלתי את זה דרך קבוצת ווטסאפ. האם אנחנו יכולים עכשיו למנוע מהסרטון הזה לרוץ בקבוצות ווטסאפ? מטרת הצו היא למנוע שיבוש הליכי חקירה. מי שקשור לרצח הזה, הסרטון הזה בוודאי הגיע אליו – הוא כבר יודע שהמשטרה מחפשת אותו. המשטרה מנסה כאן לתפוס את הסוסים אחרי שכבר מזמן הם ברחו מהאורווה".

בריינר קושר בין ריבוי צווי איסור הפרסום ובין מהלכים אחרים שביצעה המשטרה תחת פיקודו של המפכ"ל הנוכחי. "זה מתחבר לאג'נדה של המשטרה מאז שאלשיך נכנס לתפקידו – ניסיון להצר את הצעדים של כלי התקשורת והעיתונאים מסיקור של פרשות גדולות ופרשיות רצח", הוא אומר. "אחר-כך זה מחלחל לדרגי השטח, ואנחנו רואים את הנסיונות למנוע סיקור על-ידי סגירת אזורים – ראינו את זה לאחרונה בירושלים, כשמנעו מעיתונאים לסקר. אני חושב שהיד הקלה על הצווים והריצה אל בתי-המשפט הן חלק מאותה אג'נדה".

דלתות אדירות

התוכנית נחתמת בשיחה על שקיפות שלטונית בעקבות פסיקת בית-המשפט העליון שחייבה את משרד ראש הממשלה למסור לרביב דרוקר ולחדשות ערוץ 10 רשימה של מועדי השיחות שקיים בנימין נתניהו עם שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", ועם העורך הקודם עמוס רגב. על כך משוחחים המנחים עם העיתונאי תומר אביטל ממיזם "100 ימים של שקיפות".

"זה פותח דלתות אדירות לחובבי שקיפות ומינהל תקין", אומר אביטל על פסק הדין שכתב השופט מני מזוז. "הפסיקה המצוינת הזאת של בית-המשפט העליון מראה שהזיקות של בעלי משרה בכירים לטייקונים ולמעצבי תודעה בהחלט נכללות בתחום הזה של מידע ציבורי ששייך לציבור".

תומר אביטל (צילום מסך)

תומר אביטל (צילום מסך)

אביטל עצמו הגיש בקשות חופש מידע רבות למשרד ראש הממשלה – כולל אחת מלפני שנתיים שטרם נענתה, שבה ביקש לקבל סרטון וידיאו שבו בירך נתניהו את אדלסון לרגל קבלת פרס. "הברכה הזאת הרי מצויה במחשבים של לשכת ראש הממשלה, היא צולמה מכספנו על חשבון זמנו הסופר-יקר של מקבל ההחלטות מספר אחת במדינת ישראל", הוא מסביר.

לדברי אביטל, גם בלי למסור את תוכן השיחות והפגישות שמקיימים בכירי הממשל עם גורמים חיצוניים – חשיפת עצם קיומן מאפשרת ללמוד על תהליכי קבלת החלטות. "סביב מתווה הגז למשל, זה מאפשר לבדוק האם ראש הממשלה נפגש רק עם נציגי חברות הגז – או שהוא שמע גם אקדמאים ופעילים חברתיים", הוא אומר. "ועוד נדבך חשוב – עצם זה שהנבחרים והפקידים יודעים שאלמנטים מרובים יהפכו לשקופים יכול לעצב את ההתנהלות שלהם בהווה".

יכול להיות שבמקום להסתיר קשרים מושחתים או מחשידים, פוליטיקאי פשוט לא יקיים את הקשרים האלה – או שזה נאיבי להניח כך?

"גם אם זה נאיבי, זה בדיוק מה שמניע אותי. רוב הפוליטיקאים לא רעים והם גם לא צדיקי הדור, הם פשוט אנשים שמה שמניע אותם זה התמריצים הרגילים. אם אין שקיפות שמראה את מי אתה משרת ולמה אתה מקדם נושאים מסוימים – יש יותר סיכוי שתפעל למען אינטרסים צרים. אני בטוח שגם חלקכם, כשאתם יודעים שאין מצלמות ואין תיעוד, יכול להיות שתבחרו באפשרות הפחות יפהפייה עבור הציבור הרחב. אני לגמרי חושב ששקיפות תשנה את זה – שקיפות היא תמריץ להיות אדם ישר יותר, הגון יותר, להראות שאתה עובד עבור הציבור הרחב".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.