אחד הריטואלים המעניינים בעיתונות הישראלית הוא טקס הקבורה התקשורתי שמעניקים העיתונאים לדמויות בולטות בציבוריות הישראלית – ובראשם בכירי המדינאים. סיכום ומסגור חייהם של פוליטיקאים בתקשורת תורם במידה רבה לאופן שבו ייחקקו בזיכרון הקולקטיבי – לטוב ולרע. ברק בר-זוהר, דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, חוקר את הסוגיה במסגרת עבודת הדוקטורט שלו. בשבוע שעבר, לרגל השתתפותו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, שוחח על כך בתוכנית "קול העין" של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. להלן גרסה ערוכה של הראיון שקיימו עמו המנחים, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל.
"מה שהוביל אותי למחקר הזה הוא הניגוד שבין נוהג 'אחרי מות קדושים אמור', הנטייה להגיד שבחים על אדם לאחר מותו – ומנגד התפיסה האוטופית של העיתונות כמוסד ביקורתי", סיפר בר-זוהר. במסגרת מחקרו בדק כיצד סיקרה עיתונות הדפוס הישראלית את מותם של 11 מדינאים, מראשית המאה ה-20 ועד סופה: בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, חיים וייצמן, יצחק בן-צבי, לוי אשכול, דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, מנחם בגין, מאיר דיזנגוף, משה דיין ויצחק רבין. לצד זה בחן את סיקור מותם של אישי רוח.
ברק בר-זוהר (צילום: יוסי קרסו)
איזה עיתונים בדקת?
"מכל הסוגים: עיתונים מפלגתיים ומסחריים, עיתונים אליטיסטיים וכאלה שנחשבים 'צבעוניים' – החל מ'החבצלת', 'הצפירה', 'דבר', 'דואר היום' בעריכתו של איתמר בן-אב"י, עיתונים רוויזיוניסטיים כמו 'חרות' ו'המשקיף'. העיתונים שהכי עניינו אותי הם 'הצופה' ו'המודיע', שהציבו פרספקטיביות דתיות וחרדיות. הרבה אנשים קוראים 'ידיעות אחרונות' ומניחים שמה שמדווח שם זה מה שקרה ביממה האחרונה, ואני מדגים בעבודה שלי איך לכל עיתון יש פרספקטיבה מאוד שונה.
"בהקשר הדתי, אני מראה איך הזיקה הדתית של המנהיג הכתיבה את היחס שהם יתנו לו. לדוגמה, 'המודיע' תקף מאוד את בן-גוריון לאחר מותו בגלל שסלד מאורח החיים החילוני שלו, וגם את גולדה מאיר. בשונה מכך, העיתון הילל מאוד את מנחם בגין, ששמר על זיקה מסורתית, ואפילו ניסה להדביק זיקה דתית-מסורתית – מאולצת במידת מה – ללוי אשכול.
"העיתונים החרדיים היו באמת נקודת קיצון. הקיצוניות הגיעה לאחר רצח רבין והוויכוח הציבורי החילוני-דתי הסוער שבא אחריו, לאור העובדה שרוצחו של רבין, יגאל עמיר, חבש כיפה, ולאור ההסתה שנטען שקדמה לרצח. במקרה של רבין, כמו במקרה של ארלוזורוב – בשניהם האישיות של המנוח דווקא לא היתה מרכז הסיפור, אלא הרצח והוויכוח הציבורי שבא אחריו. ובמקרה של רבין הוויכוח הציבורי להט ויקד".
"שלושה-ארבעה ימים אחרי רצח רבין אפשר לראות מעין מטוטלת של האשמות. בהתחלה היו שני אשמים עיקריים – הימין בראשות הליכוד ונתניהו, והציונות הדתית – ולאט-לאט המטוטלת נעה בחזרה והימין התחיל לנקוט ברטוריקה מתגוננת"
איך סיקרו את רצח רבין ב"הצופה" של הציונות הדתית, שכבר אינו עמנו?
"ב'הצופה' כיבדו את רבין, כתבו עליו בצורה מאוד יפה ומכבדת, ואפילו מאדירה – אבל הזכירו פעם אחר פעם שהציבור הדתי לא אשם ושלא ניתן להכליל. דווקא 'המודיע' החרדי, שבמשך יומיים-שלושה האדיר את רבין – נכנס אחר-כך למגננה ולמתקפה נגד העליהום שהוא הרגיש שמתחולל.
"'המודיע' נקט ברטוריקה מאוד התקפית, והתחיל להביא סיפורים על דתיים שמותקפים ברחובות ועל הסתה נגד הימין. שלושה-ארבעה ימים אחרי הרצח אפשר לראות מעין מטוטלת של האשמות. בהתחלה היו שני אשמים עיקריים – הימין בראשות הליכוד ונתניהו, והציונות הדתית – ולאט-לאט המטוטלת נעה בחזרה והימין התחיל לנקוט ברטוריקה מתגוננת. זה דבר שאיפיין את הימין גם בשנות הארבעים והחמישים, הרטוריקה של 'אתם תקפתם אותנו קודם, אתם הסתתם קודם'".
איך דיווחו עיתוני השמאל על מוות של מדינאים מהימין?
"הדוגמה הידועה היא האופן שבו סיקר 'דבר' את מות ז'בוטינסקי. 'דבר' ועיתונים אחרים שזוהו עם השמאל נטו להאדיר את ותיקי מפא"י, ובמקרה של אישים מהימין טיפלו במוות לא בהכרח באופן ביקורתי – אלא באופן שאפשר לתאר באמצעות המושג 'אנטי אירוע מדיה'. זה לא שלא כתבו דברים יפים על המתים – אבל כתבו אותם באופן מצומצם: זה יופיע בעיתונים יום-יומיים, ואז יפנה את ראש סדר היום, בזמן שבעיתון אחר יכולים לדבר על אותה אישיות שמתה במשך חודש".
המוות של ז'בוטינסקי לא היה כותרת ראשית ב"דבר"?
"היתה כותרת ראשית, עם מה שאני מכנה 'תמונת פרופיל קלאסית' בקדמת העיתון – ולא רק זה, הסיקור ב'דבר' עורר סערה כי עורך העיתון זלמן שז"ר, באותה העת שמו היה זלמן רובשוב, הילל את ז'בוטינסקי, האדיר אותו והגדיר אותו כאחד הבנים החשובים של התנועה הציונית. בספרים שקראתי על 'דבר' נכתב שהסיקור הזה יצר סערה בישיבות המערכת של העיתון – ריבים, ואם אני לא טועה אפילו פיטורים. במקרה הזה, 'דבר' התעלה מעבר ליצרים הפוליטיים ולפוליטיקה הפנימית, והם מאוד החמיאו לו".
שער "דבר" למחרת מותו של זאב ז'בוטינסקי, 5.8.40
האישי הוא הלאומי
אחד הפורמטים העיתונאיים שחוזרים על עצמם לאחר מוות של מדינאים הוא מה שבר-זוהר מכנה "אלבום תמונות אישי-משפחתי": מקבץ של תצלומים אישיים הקושר בין מהלך חייו הפרטיים של המנוח והנרטיב הלאומי. את התופעה הזאת זיהה כבר בסיקור מותו של הרצל ב-1904 – והיא התקיימה גם במקרה המוות המאוחר ביותר שחקר, רצח רבין ב-1995. היא מתקיימת גם כיום, למעלה משני עשורים לאחר מכן.
שער העיתון "ידיעות אחרונות" למחרת מותו של שמעון פרס, 29.9.16 (לחצו להגדלה)
"כשמישהו קרוב לנו מת, נהוג להסתכל בתמונות שלו באלבום. בהקשר הציבורי, העיתונים תמיד פרסמו מעין אלבומים כאלה, עם תמונות של האיש מילדות ונערות ועד בגרות – כחייל, כאיכר, כדיפלומט צעיר", אמר בר-זוהר. "אני קורא לזה 'אישי-ציבורי' או 'אישי-לאומי', כי זה יוצר נרטיב של סיפור חייו כסיפורה של המדינה. גם היום, אם תפתחו עיתונים אחרי שמדינאי הולך לעולמו, תיתקלו ב'אלבום' הזה. אחרי המוות של שמעון פרס ראינו את זה באופן מובהק. אחרי שבגין הלך לעולמו, 'ידיעות אחרונות' הוציא גיליון מיוחד עם תמונות וקרא לזה 'מוסף זיכרון'. זה משהו שחזר על עצמו בעוד הרבה מקרים".
בסיקור של הלוויות, מוסיף בר-זוהר, ניתן להבחין באלמנטים רכילותיים – מבחינה טקסטואלית וגם צילומית. "אחרי מותה של גולדה מאיר, למשל, עיתון 'הארץ' יצא בכותרת 'מי ומי מהארץ ומהעולם בהלווייתה של גולדה מאיר', וצילם את קיסינג'ר ודיין, והתחככויות של הישראלים עם האמריקאים, הצרפתים והגרמנים – מי הגיע ומי לא הגיע, מה הם לבשו, מי בכה וניגב בממחטה".
אתה יכול לעמוד על ההבדלים בין הסיקור בעיתונים המפלגתיים או האידיאולוגיים מול הסיקור של העיתונים המסחריים, כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"? בעיתונים המסחריים יש יותר סיכוי לקרוא דברים מחוץ לגישת "אחרי מות קדושים אמור"?
"ההבדלים בין שני סוגי העיתונים האלה היו אחת הנקודות היותר פיקנטיות במחקר. קודם כל, 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' התאפיינו בשיח רב משתתפים, הם יותר פלורליסטיים. אני בחנתי את הידיעות שהתפרסמו בחודש שלאחר המוות – לפעמים מדובר במאות כתבות, שמתוכן נגיד שיש 200 אוהדות וארבע ביקורתיות. ברגע שהנפח של העיתון גדל, יש מקום לעוד ביקורת. בעיתונים המפלגתיים יראיינו בדרך כלל את חברי-הכנסת של המפלגה, ומנגד, ב'מעריב' וב'ידיעות' העיתונאים יתנו לדתיים לדבר וגם לחילונים, יתנו לליכוד וגם לעבודה".
תדמית עממית. ראש הממשלה מנחם בגין נושא דברים במצודת זאב בליל בחירות 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
עיתוני ההמון, אומר בר-זוהר, נטו גם להשמיע יותר את קולו של ההמון. "לאחר מותו של בגין, למשל, חלה תופעה שלא נצפתה לפני כן: בשביל להדגיש את הדימוי הצנוע והעממי שלו נשלחו כתבים לשוק מחנה-יהודה בירושלים ושמעו שם על 'המלך הבלתי מעורער של העמך', ו'אנחנו בכינו כשהוא מת'. אלו יציאות שלא תשמע מדיפלומטים ופוליטיקאים, שיודעים להספיד בצורה ממלכתית.
"מותו של משה דיין היה לעניות דעתי קו פרשת מים ביחסי עיתונאים-פוליטיקאים בנוגע לסיקור מות מנהיגים. סיקור המוות של דיין, בשונה משאר המדינאים שבדקתי, היה דו-ממדי"
"העיתונים המסחריים רצו לשוות לבגין תדמית לא ממלכתית – ומצד אחד זה החמיא לו, כי ניתנו סופרלטיבים אדירים, מצד שני זה היה קצת קלישאתי. העיתונים המפלגתיים היו יותר חד-כיווניים מאשר 'ידיעות' ו'מעריב', שפתחו את השיח לבני המשפחה ולאזרחים פשוטים, גם באמצעות מכתבים למערכת. הם פשוט היו יותר פלורליסטים".
באיזה שלב בחיי המדינה העיתונים מתחילים להכיל מינון יותר גבוה של דברי ביקורת בסיכום חייהם של מנהיגים שמתו?
"זאת שאלה מצוינת, ולשמחתי יש לי עליה תשובה חד-משמעית: מותו של משה דיין היה לעניות דעתי קו פרשת מים ביחסי עיתונאים-פוליטיקאים בנוגע לסיקור מות מנהיגים. סיקור המוות של דיין, בשונה משאר המדינאים שבדקתי, היה דו-ממדי. הוא הכיל ביקורות קשות מאוד וצייר אותו כמדינאי ומצביא מזהיר מצד אחד, ומצד שני כאיש שהביא הרבה הרס והיה אחראי לטראומות הקשות של מדינת ישראל. ולראיה רק שלוש שנים לפני כן, ב-1978, כשגולדה מאיר הלכה לעולמה, כמעט ולא פורסמו דברי ביקורת על תפקודה במלחמת יום הכיפורים, על עמידתה בראש המדינה. הנרטיב היה כולו האדרה. אגב, חלוץ המבקרים של דיין ב-1981 היה אמנון אברמוביץ', שפרסם ב'מעריב' מאמר תוקפני במיוחד נגדו".
קו פרשת המים. גולדה מאיר ומשה דיין, 1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
חוץ ממנהיגים חקרת גם סיקור מוות של אנשי רוח. איזה הבדלים מצאת?
"בתקופה שבה הלך לעולמו אריק איינשטיין מאוד סיקרן אותי ריטואל המוות של אנשי רוח, ולכן רציתי להשוות ולבדוק מה השוני. קודם כל, הם מקבלים קצת פחות סיקור. הרבה פעמים ריטואל המוות שלהם מופנה למוספי התרבות, לעמודים הפנימיים, והוא נשאר בראש סדר היום פחות זמן. יש בו גם משהו יותר פואטי ורגשי. זה קשור גם לזהות המספידים, שהם בהרבה מקרים אנשי רוח אחרים. לדוגמה, על ש"י עגנון אמרו שיצירותיו היו רב-רובדיות, ואחרי מותו מישהו דימה את היצירה שלו לגלים שנשברים אל הים, ואחרי שכל גל נשאב בחזרה אחורה מתגלים צדפים חדשים. אצל המדינאים דיברו יותר על 'תרומתו למדינה'.
"היוצא מן הכלל היה חיים נחמן ביאליק, ב-1934, שסיקור מותו היה ברמה של מדינאי – ויש להסיק מכך שביישוב העברי של שנות ה-30 היה לביאליק מעמד ייחודי, כמו מעמד של מדינאי. אם אני לא טועה, הוא גם קיבל הלוויה במימון הסוכנות היהודית. בין אנשי הרוח שבהם עסקתי היו גם עיתונאים, סופרים ומשוררים – במקרה של משורר עם זיקה פוליטית כמו נתן אלתרמן, שגם כתב טורים, הסיקור היה יותר מתוח. בתוך כך, בשנים מאוחרות יותר היה לאנשי הרוח תפקיד גם אחרי מוות של מדינאים – הם התחילו לדבר, ואחרי רצח רבין זה הגיע לשיא. הרצח גרם לכזו תדהמה, שאנשי רוח כמו יהונתן גפן ויאיר גרבוז לא רק הספידו אלא גם תקפו".
בנו של ההיסטוריון יעשה היסטוריה
לדברי בר-זוהר, הוא היה רוצה לחקור גם את האופן שבו סוקר מוות של אישי ציבור בעיתונים ישראלים בשפה הערבית. "בעבודה שלי אני מדבר על הקול הערבי בעיתונות היהודית – לפני קום המדינה הערבים כמעט לא הוזכרו, ואם הם הוזכרו זה היה אולי כחשודים ברצח ארלוזורוב. עם השנים, הם התחילו לבוא לידי ביטוי ולהספיד, לפעמים בצורה מכבדת ולפעמים בצורה עוינת. מעניין אותי איך סיקור מותם של מנהיגים ישראלים נעשה בעיתונות הערבית, וההפך – איך סוקר מוות של מנהיגים ערבים בעיתונות העברית. הייתי רוצה לשתף פעולה עם חוקר תקשורת ערבי, כי יכולים להיות בנושא הזה ממצאים יוצאי דופן ועוצמתיים".
"ריטואל האבלות של נתניהו יהיה משהו חסר פרופורציות ויוצא מגדר הרגיל, גם בזירה הישראלית וגם בזירה הבינלאומית"
שאלה לסיום: בעוד כך וכך שנים גם ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, יעזוב את העולם החומרי. אם נניח לצורך הדיון שכלי התקשורת הנוכחיים ישרדו כדי להספיד אותו – אתה יכול להעריך איך הוא יסוקר? יזכירו לו לדעתך את פרשיות השחיתות?
"אני חושב שסיקור המוות של נתניהו יהיה משהו גרנדיוזי, קודם כל מפני שהוא עתיד לעקוף את בן-גוריון מבחינת משך כהונתו כראש ממשלה – ומי יודע אם ומתי יהיה עוד מנהיג שיכהן בתפקיד 13 שנה. לכן אני חושב קודם כל שריטואל האבלות שלו, נרטיב העל, יהיה משהו חסר פרופורציות ויוצא מגדר הרגיל, גם בזירה הישראלית וגם בזירה הבינלאומית. זה יהיה משהו בסגנון של 'האריה שהגן על יהודה', 'בנו של ההיסטוריון עושה היסטוריה'. וכמובן, אני מאחל לו בריאות".
בהכנת הידיעה השתתף איתמר מרגלית
"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.
