התוכנית ה-104 של "קול העין", הפעם בהנחיית אורן פרסיקו, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל, מוקדשת לראיונות עם שלושה חוקרים המציגים את מחקריהם. המרואיין הראשון הוא ד"ר עוזי אלידע מאוניברסיטת חיפה, שמשוחח עם פרסיקו והלברטל לרגל הרצאתו בקונגרס העולמי למדעי היהדות שנערך השבוע בירושלים.

ההרצאה של אלידע עוסקת בעיתונים "דואר היום" ו"הארץ" בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ובמאבק בין "העיתון הצהוב" – כפי שכונה בזלזול "דואר היום" – ו"העיתון ההגון", כפי שכינו עורכי "הארץ" את עיתונם בשנות העשרים. "עיקרו של הוויכוח, החל מ-1919, הוא איזה עיתון צריך לעשות לתושבי ארץ ישראל בימים שלאחר הצהרת בלפור", אמר ד"ר אלידע.

"אליעזר בן-יהודה, כבר בתקופה העותמאנית, הוא הראשון שמוציא 'עיתונות המון' או 'עיתונות פופולרית' – והסיבה היא סיבה אידיאולוגית. כי הוא רוצה להפיץ את השפה העברית בקרב קהלים רחבים. הוא סבור שאחת הדרכים לעשות זאת היא ליצור עיתונות שעוסקת בפשע, באסונות, ברכילות, עם כותרות גדולות וסיפורים רומנטיים בהמשכים – הוא חושב שהדרך לקרב קהלים שאין להם שום נגיעה לשפה ולהפוך את העברית משפת קודש לשפת חול היא פשוט לספר סיפורי פשע בעברית. המטרה מקדשת את האמצעים".

לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים הקימה משפחת בן-יהודה את העיתון "דואר היום". אנשי "דואר היום", אומר ד"ר אלידע, היו מזוהים עם ילידי הארץ – ומבחינתם הסגנון הדרמטי-סנסציוני של העיתון היה חלק ממלחמת התרבות נגד עיתונים כ"הארץ", שייצגו את העולים החדשים מרוסיה, שניסו להכתיב סגנון כתיבה מחנך ומתנשא.

ד"ר עוזי אלידע (צילום מסך)

אומר אליעזר בן-יהודה באותה תקופה, "'דואר היום' אולי אינו עיתון הגון, אבל הוא עיתון". מה הכוונה?

"הכוונה היא שאנשי עיתון 'הארץ' ומאוחר יותר 'דבר' לא עוסקים בעיתונות. הם עוסקים בפובליציסטיקה ובחינוך, הם קוראים לעצמם 'סופרים', לא 'כתבים', הם לא יורדים לשטח, הם יושבים במערכת ועוסקים בהתפלמסות במוספים ספרותיים – בעוד האנשים 'שלנו', אנשי 'דואר היום', יורדים לשטח".

במשך שבועיים, בתקופה שלפני הקמת "דואר היום", עבדו בני משפחת בן-יהודה בעיתון "הארץ". בנו של אליעזר בן-יהודה, איתמר בן-אב"י, חלק בזכרונותיו אנקדוטה שהמחישה את הביקורת על העיתון שמאוחר יותר נמכר לבני משפחת שוקן. "בן-אב"י סיפר שאחת הסיבות לפרידה המהירה שלהם היתה סיפור שהוא שמע ממקורותיו בקונסוליה האמריקאית בירושלים", אומר אלידע, ומפרט: "שני טייסים בריטים ניסו לחצות את תעלת לה-מאנש והמטוס שלהם התרסק. הוא רץ לעורך 'הארץ' וביקש ממנו לעצור את המכונות ולהכניס את הידיעה לעיתון. אמר לו העורך: 'את מי זה מעניין? מה זה חשוב? נכניס את זה בעוד כמה ימים. הרבה יותר חשוב מאמר המערכת, הרבה יותר חשוב הפולמוס שלנו בנושא הכותל המערבי. את מי מעניין שני טייסים שנפלו?'".

יש מנהיגים מגולגלים בתוך נייר עיתון

המרואיין הבא הוא ברק בר-זוהר, דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, שחוקר את סיקור מותם של מנהיגים ואישי רוח בעיתונות הישראלית לאורך המאה ה-20. "מה שהוביל אותי למחקר הזה הוא הניגוד שבין נוהג 'אחרי מות קדושים אמור', הנטייה להגיד שבחים על אדם לאחר מותו – ומנגד התפיסה האוטופית של העיתונות כמוסד ביקורתי", אומר בר-זוהר בשיחה עם המנחים ב"ז והלברטל.

בר-זוהר מצביע על נקודת זמן ברורה שבה הפסיקו העיתונים להציג חזית אחידה ומאדירה לאחר מות מדינאים. "מותו של משה דיין היה לעניות דעתי קו פרשת מים ביחסי עיתונאים-פוליטיקאים בנוגע לסיקור מות מנהיגים. סיקור המוות של דיין, בשונה משאר המדינאים שבדקתי, היה דו-ממדי. הוא הכיל ביקורות קשות מאוד וצייר אותו כמדינאי ומצביא מזהיר מצד אחד, ומצד שני כאיש שהביא הרבה הרס והיה אחראי לטראומות הקשות של מדינת ישראל", הוא אומר.

"לראיה, רק שלוש שנים לפני כן, ב-1978, כשגולדה מאיר הלכה לעולמה, כמעט ולא פורסמו דברי ביקורת על תפקודה במלחמת יום הכיפורים, על עמידתה בראש המדינה. הנרטיב היה כולו האדרה. אגב, חלוץ המבקרים של דיין ב-1981 היה אמנון אברמוביץ', שפרסם ב'מעריב' מאמר תוקפני במיוחד נגדו".

ברק בר-זוהר (צילום: יוסי קרסו)

העיתונות החרדית, מציין בר-זוהר, נטתה לייחס חשיבות מיוחדת לזיקה האישית של כל אחד מהמנהיגים למסורת היהודית. "לדוגמה, 'המודיע' תקף מאוד את בן-גוריון לאחר מותו בגלל שסלד מאורח החיים החילוני שלו, וגם את גולדה מאיר. בשונה מכך, העיתון הילל מאוד את מנחם בגין, ששמר על זיקה מסורתית, ואפילו ניסה להדביק זיקה דתית-מסורתית – מאולצת במידת מה – ללוי אשכול", הוא אומר.

"העיתונים החרדיים היו באמת נקודת קיצון. הקיצוניות הגיעה לאחר רצח רבין והוויכוח הציבורי החילוני-דתי הסוער שבא אחריו, לאור העובדה שרוצחו של רבין, יגאל עמיר, חבש כיפה, ולאור ההסתה שנטען שקדמה לרצח. במקרה של רבין, כמו במקרה של ארלוזורוב – בשניהם האישיות של המנוח דווקא לא היתה מרכז הסיפור, אלא הרצח והוויכוח הציבורי שבא אחריו. ובמקרה של רבין הוויכוח הציבורי להט ויקד".

איך סיקרו את רצח רבין ב"הצופה" של הציונות הדתית, שכבר אינו עמנו?

"ב'הצופה' כיבדו את רבין, כתבו עליו בצורה מאוד יפה ומכבדת, ואפילו מאדירה – אבל הזכירו פעם אחר פעם שהציבור הדתי לא אשם ושלא ניתן להכליל. דווקא 'המודיע' החרדי, שבמשך יומיים-שלושה האדיר את רבין – נכנס אחר-כך למגננה ולמתקפה נגד העליהום שהוא הרגיש שמתחולל. 'המודיע' נקט ברטוריקה מאוד התקפית, והתחיל להביא סיפורים על דתיים שמותקפים ברחובות ועל הסתה נגד הימין.

"שלושה-ארבעה ימים אחרי הרצח אפשר לראות מעין מטוטלת של האשמות. בהתחלה היו שני אשמים עיקריים – הימין בראשות הליכוד ונתניהו, והציונות הדתית – ולאט-לאט המטוטלת נעה בחזרה והימין התחיל לנקוט ברטוריקה מתגוננת. זה דבר שאיפיין את הימין גם בשנות הארבעים והחמישים, הרטוריקה של 'אתם תקפתם אותנו קודם, אתם הסתתם קודם'".

מתקפת התצלומים המעוותים

המרואיינת האחרונה בתוכנית היא סופי נייטינגייל, חוקרת מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וורוויק בבריטניה. במחקר שתוצאותיו פורסמו לאחרונה בחנה נייטינגייל את היכולת של בני האדם לזהות מניפולציות דיגיטליות שבוצעו בתמונות – והגיעה למסקנה חד-משמעית שלפיה מדובר ביכולת מצומצמת מאוד.

במסגרת המחקר הזמינו נייטינגייל ועמיתיה נסיינים שיצפו בתצלומים וינסו להצביע על אלו מביניהם שעברו שינויים. החוקרים ביצעו בתצלומים מניפולציות מחמישה סוגים: ריטוש (מחיקת קמטים או זיעה בדיוקן, למשל), הוספה של פרטים או הסרה שלהם, שינוי של תאורה וצלליות ומניפולציות גיאומטריות (למשל, עיוות של פרספקטיבה). "מהתוצאות עולה שאנחנו לא טובים במיוחד באיתור של מניפולציות מהסוגים האלה", אומרת נייטינגייל בשיחה עם הלברטל וב"ז.

"מה שעשינו קודם כל היה לבקש ממשתתפי הניסוי לציין אם התמונה שלפניהם מטופלת או לא. הם הצליחו לזהות את התמונה המטופלת ב-62% מהפעמים – לא הרבה יותר טוב מאשר אם הם היו סתם מנחשים בצורה רנדומלית, וצודקים ב-50% מהפעמים". בשלב אחר של השאלון התבקשו המשתתפים לציין באיזה חלק של התמונה נעשה שינוי דיגיטלי. "לעתים קרובות הם בחרו את האזורים הלא נכונים", היא מספרת.

דוגמאות לטיפול בתמונות, מתוך המחקר של נייטינגייל ועמיתיה: תצלום A, התצלום המקורי, אינו מטופל כלל; בתצלום B רוטש דיוקנו של המצולם – זיעה וקמטים הועלמו; בתצלום C הוסרו חלקים מהגשר שנראה ברקע; בתצלום D הוטה מעט חלקו העליון של הגשר; בתצלום E נהפך פרצופו של המצולם באופן שאינו מתיישב עם תנאי התאורה הטבעיים; תצלום F הוא שילוב של כל המניפולציות שנכללו בגרסאות האחרות

"לביצוע מניפולציות בתמונות יש השלכות רחבות", מוסיפה נייטינגייל. "השלכה קיצונית אחת, למשל, היא שאנחנו יודעים שמפרסמים ועורכי מגזינים מעבדים באופן קבוע תצלומים של אנשים, וזה גורם לכך שאנחנו מופצצים יותר ויותר בתצלומים של בני אדם רזים וחלקים באופן בלתי אנושי. התופעה הזאת גורמת לבעיות פסיכולוגיות כמו הפרעות אכילה או פעילות גופנית מוגזמת". לדבריה, המקרים שבהם התצלומים עברו ריטוש הם אלה שמשתתפי הניסוי הכי התקשו לזהות.

כאן בישראל יש לנו חוק שמחייב כלי תקשורת ומפרסמים לציין כשהם מעבדים תצלומים של דוגמנים ודוגמניות באופן שגורם להם להיראות רזים יותר משהם במציאות. את סבורה שצריך לחוקק יותר חוקים נגד עיבוד תמונות, או שהממשלות לא צריכות להתערב בסוגיה?

"ההתפתחויות הטכנולוגיות גרמו לכך שכיום קל יותר מתמיד ליצור תמונה מזויפת. השינויים מתרחשים כך-כך מהר, ולרוע המזל החקיקה מפגרת אחר השינויים הדיגיטליים"

"זו שאלה קשה. אני חושבת שמישהו צריך לקחת אחריות על התופעה, וממשלות נראות כמו גורם מתבקש. מה שחשוב הוא שכל סוג של חוקים או הנחיות צריך להתבסס על ממצאים ברורים – אם אנחנו באמת רוצים להגביל את התופעה הזאת, אנחנו צריכים לוודא שנעשה את זה באופן שעוזר לאנשים".

בחלק אחר של השיחה מתייחסת נייטינגייל לאופן שבו עיבוד תמונות עשוי לגרום לעיוות דין. "ההתפתחויות הטכנולוגיות גרמו לכך שכיום קל יותר מתמיד ליצור תמונה מזויפת", היא אומרת. "השינויים מתרחשים כך-כך מהר, ולרוע המזל החקיקה מפגרת אחר השינויים הדיגיטליים. למשל, בעבר נעשה במערכת המשפט שימוש בתצלומים שצולמו בכלים אנלוגיים, שהיה קשה יותר לשנות – והיה קל יותר לזהות כשהם עברו טיפול כלשהו. כיום, אנחנו צריכים לחשוש גם ממצב שבו תמונות מזויפות מחלחלות לתיקים משפטיים. באמריקה היה לא מזמן מקרה של גבר ששוחרר ואמור לעמוד למשפט חוזר לאחר שנקבע שהתביעה הגישה במשפט תצלומים שטופלו באופן לא הוגן".

היבט אחר שבו משפיעים תצלומים מטופלים על התודעה האנושית הוא הזיכרון. "לתמונות יש חלק מרכזי בעיצוב ובשינוי הזיכרון", היא אומרת, "כך שבהחלט ייתכן שניתן לבנות מחדש את הזיכרון באמצעות שימוש מתמשך בתמונות מזויפות – ולגרום לאנשים להאמין שדברים שלא באמת קרו בעצם כן התרחשו במציאות".

* * *

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.