בתעמולה של בעלי המפעלים המזהמים במפרץ חיפה ועוזריהם בפוליטיקה המקומית והארצית עולה טענה קבועה כי התעשייה המזהמת מספקת פרנסה חיונית לתושבי האזור ולכן יש לסבול את נוכחותה המזיקה. "זה שהמפעלים גדלים זה מצוין. טוב שתהיה עבודה", אמר ראש עיריית חיפה יונה יהב לקראת הבחירות המוניציפליות ב-2013. מנהלי המפעלים, אקדמאים ואנשי מחקר, חוזרים גם הם על הטיעון המאיים, ונראה שגם בקרב התושבים עצמם, למרבה התימהון, רבים שוכנעו שהעבודה משחררת מאחריות לבריאות הציבור ושמירה על הסביבה.
המאבק נגד המשך הזיהום התנהל במשך שנים תוך הערמת קשיים תקשורתיים. כאשר אלו פוצחו, ביקשו הפעילים לשמוע מה אומרים מנהיגי ישראל (כי ממנהיגי העיר כבר התייאשו). לאחר תקופה ארוכה של שתיקה והתעלמות מהמאבק ומהנתונים המסוכנים במפרץ חיפה עלה לפתע מפלס הערנות והדאגה של ראש הממשלה נתניהו, והוא החליט להפר צו בית-משפט לסגירת מפעל כרמל-אולפינים בגלל זיהום חריג, בין היתר בטענה של דאגה לעובדים.
הגן הסוציאליסטי של ראש הממשלה ושותפיו קופץ ומשמש גם את הסחבת בביצוע צו בית-המשפט לריקון וסגירת מכל האמוניה. קרוב ל-20 שנה פועל המכל ללא רישיון, והמאבק סביב העברתו למקום מופחת סיכונים אינו חדש. לא ברור מדוע המדינה צריכה לממן מפעל פרטי של תושבי ארצות-הברית, האחים טראמפ, ולדאוג למימון הקמת מכל אמוניה חלופי שרק 5% אחוז מתוצרתו משמשים את התעשייה המקומית. ובכל זאת, גם במאבק זה מוצבת הברירה: או מכל ענק של חומר מסוכן בתוך ריכוז אוכלוסייה גדול – או עובדים מפוטרים.
העובדים המבוהלים, ובצדק, יצאו להפגנות, נציגיהם התרוצצו במסדרונות הכנסת והתדפקו על דלתות לשכות הח"כים והשרים. בימים האחרונים פורסם כי ההכרעה נפלה והם קיבלו מכתבי פיטורין. מצדו השני של המתרס עומדים קרוב למיליון תושבי עוטף בז"ן ומפרץ חיפה. חלקם בני משפחה של המפוטרים. כך משוסים אלה באלה התושבים והעובדים – קורבנות הזיהום.
עובדים של חיפה-כימיקלים מפגינים נגד סגירת המפעל, 2.8.17 (צילום: באסל עווידאת)
במאבק הזה הבעלים של חיפה-כימיקלים וגם ממשלת ישראל הפכו את תושבי המקום ואת העובדים לאלו שצריכים להחליט מה לבחור: בריאות או פרנסה. למעשה, מבחינת נציגי השלטון הבכירים, חייהם ופרנסתם נחשבים כקליפת השום. אנשי שררה ובעלי הון דוחקים את העובדים אל הקיר ושומטים את קרקע הפרנסה מתחת לרגליהם של עובדים עם שכר חודשי ממוצע בגובה 6,000 שקל. אבל זה מה שיש, כי כך העדיפה מדינת ישראל לשמר את מפרץ חיפה עבור תעשיית הנפט והכימיקלים.
והכל, כאילו לא השתנה כלום במהלך 75 שנים, מאז הקימו הבריטים את בתי-הזיקוק: לא טכנולוגיות חדשות, לא קונספטים אחרים של תעסוקה. חיפה, שתויגה כעיר של פועלי צווארון כחול, כבר מזמן אינה כזו. מפעלים מתוחכמים וחברות הייטק במת"ם (אזור ההייטק של חיפה) מנפיקים פי כמה הכנסות לטובת העיר ומייצרים יותר מעגלי תעסוקה ויזמות מאשר המפעלים המזהמים במפרץ.
בין תעשיית ההייטק לבין עשרות אלפי הסטודנטים הלומדים בעיר מדי שנה אפשר היה להצמיח כאן מציאות כלכלית אחרת. לו רק המדינה היתה מאפשרת את החלפת הדיסקט ולו היו קמים לחיפה מנהיג או מנהיגה ראויים שיובילו מהלך חדש ויחליפו את ההנהגה הקיימת. זו שרק מנציחה את המציאות, אם מתוך חוסר יכולת ואם משום שהיא מופעלת על-ידי יד נעלמה (ולא, הכוונה אינה ליד הנעלמה של כוחות השוק).
כשאני חושבת על סביבת עוטף בז"ן מלאת הקניונים הנוצצים והקומפלקסים של בתי-קולנוע ממותגים, אני נזכרת בשירו של רמי קליינשטיין "חוץ ממך כלום" (מלים: סימון נחמיאס). הדיסוננס בין היכלי הצרכנות והבילוי אפופי הריחות הקשים של מפעלי פרוטרום, בתי-הזיקוק וגדיב, כשבמרחק לא גדול בוערות הלהבות האפוקליפטיות בלפידי בתי-הזיקוק, הים האומלל והמזוהם שגליו העצובים מלחכים את שאריות החוף שנותרו לאחר שהנמל החדש והמיותר השתלט על המפרץ, השחית את קו החוף המפרצי והמוכר וחמס את חולות חוף נאות בקריית-חיים.
אבי בר-אלי מ"דה-מרקר" כתב למחרת ההודעה על פיטורי העובדים וסגירת חיפה-כימיקלים כי עכשיו צריך לסגור את בז"ן, המזהם הגדול והמרכזי במפרץ חיפה. דבר שרבים חושבים ולא מעזים לומר, כי המחיר התעסוקתי מפחיד. בניהול נכון ומנהיגות אמיצה המחיר לא חייב להיות כזה, אם מחליטים שעכשיו הגיע זמנה של חיפה להתקדם למה שהיא יכולה להיות. כל-כך הרבה אנשים המתגוררים במפרץ מוצאים עצמם חיים בין שתי ברירות: חסרי פרנסה או זקוקים לטיפול כימותרפי. מגיעה להם אפשרות שלישית.