קשה להיות מהגר בישראל - תמיד; קשה להיות איש שמאל בישראל בימים אלה; קשה במיוחד להיות איש שמאל דובר רוסית. קשה להיות כלי תקשורת בימים אלה; קשה במיוחד להיות כלי תקשורת ברוסית המזוהה עם השמאל. נורא עצוב לי לומר זאת - אבל זה ממש מצריך אומץ.

לא חשבתי שאי פעם אומר על ארצי שלי את מה שאני אומרת כאן. אבל זה מה שקורה עכשיו, וכל העושים במלאכת "רלבנט", ככלי תקשורת בשפה הרוסית המזוהה עם המחנה הליברלי, צריכים הרבה תעצומות נפש.

אני קשורה ל"רלבנט" בכמה אופנים - כשותפה להקמתו, כמי שמסקרת את העלייה מברית-המועצות לשעבר כבר יותר מ-25 שנה. הסיקור הזה כולל עיסוק בתקשורת בשפה הרוסית, תקשורת שעברה על פני ציר הזמן שינויים עמוקים שליוו את שלבי חייהם של דוברי הרוסית בארץ.

תפקידיה של תקשורת זו משתנים: לעתים היא מקור מידע חשוב, לעתים מקור תמיכה. בעבר היא גם שימשה ככוח חיובי מארגן שהקים בפועל את מפלגת העולים הראשונה והחשובה. "ישראל בעלייה" לא היתה קמה בלי מעורבות ותמיכה ישירים של העיתון "וסטי" בעריכתו של אדוארד קוזנייצוב. אז היה זה מעשה חריג, אך בהחלט חשוב. גם היום יש כלי תקשורת ברוסית המשרתים מפלגה, אבל בעת הזאת זו כבר רק תופעה שלילית.

זה מפחיד רבים. גם את הימין. אך זה אמור להדאיג בעיקר דווקא את אלו שבאו מאימפריה שכפתה חשיבה אחת ואחידה, וקרסה לתוך עצמה. הימין דובר הרוסית פשוט מבין בזה יותר טוב מכולם

כעיתונאית אני שמחה בימים אלה בהקמתו ובהתרחבותו של כל כלי תקשורת חדש. באווירת האיום התלויה מעל לראשה של התקשורת כמו חרב דמוקלס מתהפכת – אני מודאגת ממה שמעוללים לתקשורת ראש הממשלה ואנשיו. אני מוטרדת מאד מאלו שמסתובבים כשפתקים של שמות עיתונאים שמאלנים מדי לטעמם נחבאים בכיס חולצתם; אני חרדה מאלו שמחטטים בפייסבוק הפרטי של עיתונאים לצוד "שמאלנים".

אני מאד חוששת כשיו"ר הכנסת שלי אומר ביום העצמאות, ברגע הממלכתי ביותר בקאנון הישראלי, ש"לא כל שמאל הוא בוגדני". וזה יו"ר כנסת שבא "משם", ממשטר סובייטי, משיטה שתייגה אנשים וטיפלה ב"בוגדים". הוא, שהגיע מברית-המועצות לשעבר, יודע בדיוק את משמעותן של המילים שאמר.

מן הסתם, זה מפחיד רבים. ואת האמת, גם את הימין. אך זה אמור להדאיג בעיקר דווקא את אלו שבאו מאימפריה שכפתה חשיבה אחת ואחידה, וקרסה לתוך עצמה. הימין דובר הרוסית פשוט מבין בזה יותר טוב מכולם.

לאחרונה חזרתי מביקור במוזיאון השטאזי בברלין. מציגים שם בעיקר שיטות מעקב ומיני חפצים ששירתו את השיטה ההיא. הקירות מצופים בהמון פוסטרים. צילמתי לי אחד שאומר בגרמנית: "האויב הוא מי שחושב אחרת". ועכשיו גם אנחנו שם. האויב היום, בעיני הימין, הוא כל מי שחושב אחרת. בדירוג חופש העיתונות ב-180 מדינות המתבצע מדי שנה, הידרדרה ישראל למקום ה-91. אחרי ארגנטינה. רע מאד למדינה המתהדרת בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". ההידרדרות, אגב, מוסברת גם בקיומו של החינמון "ישראל היום" שאינו משרת אידיאולוגיה. הוא משרת רק אדם אחד.

התקשורת ברוסית בישראל אחידה מדי בגישתה הפוליטית והחברתית, לעתים קרובות משרתת אינטרס של אדם אחד ומפלגה אחת

זה גם הרגע לומר משהו על התקשורת ברוסית בישראל. מקצועית, לא פוליטית. היא אחידה מדי בגישתה הפוליטית והחברתית, לעתים קרובות משרתת אינטרס של אדם אחד ומפלגה אחת. עם זאת, בכנות, איני יכולה להלין על תקשורת מגוייסת ברוסית (לא כולה) כשברקע הקלטות של משא ומתן על סיקור חיובי שמנהל ביבי עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. זה נורא ואיום - אך בכל זאת לצרכן התקשורת בעברית יש תפריט טעימות עשיר יותר של דעות. התקשורת ברוסית ימנית ברובה - וזה בסדר, כי רבים מצרכניה נמצאים בצד הזה של המפה הפוליטית. עם זאת, דומה שהציבור הזה מגוון היום בהרבה מהתקשורת שלו. מגיע לו מבחר גדול יותר.

למילוי התפקיד הזה ניגש אתר "רלבנט", הוא מציע לקורא הרוסית אלטרנטיבה. לא במובן הטראמפי של המילה, אלא חשיבה אלטרנטיבית. הוא לא כופה אותה, הוא רק מגיש אותה לעיון. מציע חשיבה אחרת, תפיסה אחרת של ישראל. ועל כך לעתים הוא מותקף ומבוזה, תופעות לוואי למציאות שבה הדמוקרטיה סופגת חבלות קשות מדי יום. על כן ל"רלבנט" יש תפקיד החורג בהרבה מממדיו של האתר הזה. תפקיד חשוב. ומותר לומר אפילו שליחות, בעידן שבו שרת תרבות של המדינה שלנו מעזה לומר על כלי תקשורת אחר "בשביל מה אנחנו צריכים את התאגיד הזה אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו".

וזו הרי תמצית הסיפור. מאבק על כוח לשליטה במסווה של דאגה לאיזון. וזה גם מצליח להם, וברבים מכלי התקשורת בעברית נשמע קול מזייף של איזון מלאכותי ומבוהל.

ומולם "רלבנט" שאינו מתחבא ומסתתר. והוא חשוב עתה יותר מתמיד. וגם מי שחושבים אחרת ממני – צריכים לשמוח בקיומו.