עד לשעת כתיבת הדברים עדיין לא ברור איך תיראה הממשלה החדשה בישראל – ימין צרה או אחדות רחבה, עם רוטציה שוויונית או לא, ובאיזה הרכב. אך מזמן כבר ברור איך הפרשנים הפוליטיים בעיתונות היו רוצים לראות אותה.

תחילה רצו לראות את ציפי לבני מקבלת את המשימה להרכיב ממשלה, גם אם כל החישובים פעלו לרעתה ולא היה לתרחיש כזה שום סיכוי. ייתכן שהפרשנים הלכו שבי אחרי מקורותיהם ואחרי מאווייהם הפוליטיים, ואף לא היססו לחשוף את המאוויים הללו בפני הציבור. התוצאה – דיווחים סותרים, חלקיים, מגמתיים ולא מקצועיים. מקצת הפרשנים אף הרשו לעצמם לקחת, לכאורה, חלק של ממש במשא-ומתן, לנהל קמפיינים, להשיא עצות מעל דפי העיתון למפלגות השונות, לכונן ממשלות דמיוניות, ובכך גם לחשוף אולי את הממשלה שהיא משאת נפשם.

המגרש הביתי של הפרשנים

ראשיתם של דברים מיד עם פרסום תוצאות המדגמים, כאשר נתניהו ולבני אחזו בטלית השלטון וקראו "כולה שלי". מאמר המערכת של "הארץ" קבע שבבחירות אין מנצחים: "אזרחי ישראל אינם יודעים עדיין מי ניצח בבחירות שנערכו בשבוע שעבר ומי ירכיב את הממשלה הבאה". הזרקורים הופנו למי שבכיסו היה לכאורה מונח הכרטיס להקמת הממשלה, אביגדור ליברמן.

בשבוע הראשון לאחר הבחירות חיבקה התקשורת את ליברמן. למרות המשנה הלאומנית שעל גבה דהר להישג של 15 מנדטים, שגו הכותבים והפרשנים בדמיונות שלפיהם יחבור ליברמן ללבני להקמת ממשלה ויותיר את נתניהו באופוזיציה. "למזלה הרע של קדימה, המפלגה שיכולה לקבוע את עתיד הקואליציה ואת עתידה שלה היא דווקא מפלגה ימנית קיצונית. אביגדור ליברמן מקבל אמנם מספר מנדטים נמוך מזה שצפו לו הסקרים, אבל הוא מחזיק בידיו את המפתח לממשלה הבאה", הסביר הפרשן הפוליטי של "מעריב" שלום ירושלמי.

ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו אתמול, בפגישה עם ראשי ארגונים חברתיים. משמאל: ח"כ יובל שטייניץ (צילום: יוסי זמיר)

כיוון שליברמן נסע למחרת הבחירות לחופשה במזרח אירופה וניתק מגע עם התקשורת, קשה לקבוע אם היה זה ספין של ליברמן שנועד לגבות מחיר גבוה יותר מנתניהו, ספין של לבני במטרה להגיע לראשות הממשלה, או אולי רק תקווה של כלי התקשורת שליברמן ימליץ על לבני לראשות הממשלה. יהא מקורו של הספין אשר יהא, התקשורת התמסרה והכותרות דיווחו על כך שליברמן עשוי שלא להמליץ על אף אחד או להמליץ לנשיא שמעון פרס על רוטציה.

לאחר מעשה פסק יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", שהיה זה ספין של ליברמן. "בסוף, אביגדור ליברמן מיצמץ ראשון. הספינקס ממינסק חשף את הקלפים, ומסתבר שלא היתה לו יד של ממש. רק שברי ספינים. לרגע הוא לא התכוון להמליץ על ציפי לבני או לאפשר לה להקים ממשלה, כי היה לו ברור מה שהבין כל טירון פוליטי: שאין לה ממשלה בשום תנאי, בשום תסריט, גם לא בחלום הלילה. שבוע שלם הוא תיעתע בה, השפיט אותה והזחיל אותה, כאשר תוך כדי כך הוא מרחיב את הקרע בינה למחנה המרכז-שמאל, שבסוף הוא-הוא המגרש הביתי שלה", כתב.

ליברמן מיצמץ ראשון? לא לפי "מעריב". בן כספית קבע ש"נתניהו נשבר ראשון והתקשר לאיווט לפני שחזר ממינסק. הוא נענה לדרישות, ועכשיו: זו ממשלת ליברמן". נתניהו, אליבא דכספית, "הסתובב עצבני. הוא ידע שבמצב כזה, ציפי לבני תוכל לכפות רוטציה. הוא חשש שראשות הממשלה שוב עלולה לחמוק לו מבין הידיים. הוא היה כבר במצב הזה פעמים רבות, הוא כיהן עשר שנים בתפקיד 'ראש הממשלה הבא', והוא הזיע".

מנהלי המשא-ומתן מטעם ישראל-ביתנו והליכוד בעת החתימה על ההסכם הקואליציוני (צילום: רוני שיצר)

ואולי גם הדיווחים האלה היו מוטים, ויותר מששיקפו את המציאות הפוליטית, שיקפו את מאוויי לבם של הכותבים. ממשלת ימין צרה היא כנראה סיוט לא רק לפוליטיקאים מסוימים, אלא גם לרוב המכריע של הכתבים והפרשנים. לכן הם מפליגים בתרחישים אלטרנטיביים ובהצעות לשמאל להיכנס לממשלה ולא להניח לנתניהו ולשותפיו לנהל את המדינה לבדם. וכך, גם לאחר שמפלגת העבודה הודיעה שפניה לאופוזיציה (אפילו אם מנהיגה עדיין לא מוותר), וקדימה הכריזה שלא תהיה טלאי בממשלת ימין – הרשה לעצמו יוסי ורטר לדווח על חלום פוליטי. את זהותו של אותו חולם באספמיה הוא לא חשף:

"ויש מי שעדיין חולם על התסריט הבא: מחר בלילה, או מחרתיים, בדירה פרטית, ייפגשו להם נתניהו, לבני, וברק בלוויית עורכי-דין. עד תפילת שחרית הם יישבו וינסחו קווי יסוד משותפים, ומיד לאחר מכן יכנסו מסיבת עיתונאים משולשת ויודיעו על הקמת ממשלת אחדות: נתניהו ראש הממשלה, ברק שר הביטחון ולבני שרת החוץ. 68 ח"כים בסך-הכל. מי שירצה להצטרף בתנאים הללו, למה לא. אפשר גם להגיע לקואליציה של 80. ככל שנוקפים הימים, מספר החולמים מתמעט. המציאות נוקשת בדלת, הכלה לובשת שחורים".

ליברמן כן, ליברמן לא

ארי שביט, הרעשן של מערכת הבחירות, דרש מלבני, בהיסטריה לא קטנה, להיכנס לממשלת נתניהו. "לבני קבעה שמקבל ההחלטות הללו יהיה ביבי. היא עצמה הכתירה השבוע את נתניהו לאיש השעה", קבע שביט. "בכך יו"ר קדימה חייבה את אזרחי ישראל להתייצב מאחורי ראש ממשלה העומד לצאת למשימה בן-גוריונית".

בטורו הפוליטי ב"ידיעות אחרונות" העלה נחום ברנע הצעה משלו: רוטציה לא שוויונית. שלוש שנות ראשות ממשלה לבנימין נתניהו, ושנה נוספת ליו"ר קדימה ציפי לבני. בשבוע שעבר היה זה תורו של דן מרגלית מ"ישראל היום" להציע רוטציה לא שוויונית. "הכנסת ה-18 נבחרה ל-55 חודשים. 36 נתניהו, 19 ללבני. לא נעים, לא נורא", פסק. בימים האחרונים נוצר הרושם שהרעיון חילחל עד לנתניהו וליועציו, וככל הידוע מתנהלים דיונים בינו ובין ציפי לבני על האפשרות הזאת.

יו"ר קדימה ציפי לבני בישיבת הסיעה אתמול, מודיעה כי הממשלה שתורכב תהיה כנראה ממשלה צרה (צילום: מרים אלסטר)

אך נחזור לאביגדור ליברמן. לאחר שנכזבה התקווה לממשלה בראשות לבני, שינתה התקשורת את עורה ביחס אליו. מי שהיה יכול להיות שותף של ציפי לבני לממשלת מרכז-שמאל, מי שהסכים להקמת מדינה פלסטינית ולחלוקת ירושלים, הפך בן לילה למנהיג חשוך וגזען שמינויו לשר החוץ ימיט על ישראל אסון ובידוד בינלאומי. בכך נרתמה התקשורת לקריאה להקים ממשלת אחדות, בשעה שציפי לבני התבצרה בעמדת הרוטציה השוויונית בינה ובין נתניהו.

החינמון "ישראל היום" צידד, כדרכו, בבנימין נתניהו. כששאר העיתונים הבליטו את סירובה של לבני להיכנס לממשלת נתניהו, הבליט העיתון בכותרותיו הראשיות את הפצרותיו של נתניהו בלבני. גם פרשנו הפוליטי הבכיר, דן מרגלית, לא היסס להמליץ על איוש כסאות בממשלה. הוא דחף בכל כוחו את אהוד ברק לזרועותיו הכמהות של נתניהו, נלחם נגד המשך כהונתו של דניאל פרידמן כשר משפטים, ועודד את ציפי לבני לחבור לממשלת אחדות. פרידמן במשרד המשפטים הוא, לדעת מרגלית, אף הסיבה לצורך להקים "ממשלת חירום", והאיום על שלטון החוק אמור להיות הגורם המרכזי לכניסתה של מפלגת העבודה לממשלה.

"ידיעות אחרונות" הבליט את עמדותיו של שאול מופז בעד הכניסה לממשלת אחדות. יואל מרקוס ב"הארץ" קרא שוב ושוב להקמת ממשלת אחדות. "המבוי הסתום יכול להיפתר אם השותפות תהיה על בסיס רוטציה. שנתיים הוא ושנתיים היא בראשות ממשלה על בסיס קווי יסוד מוסכמים שיאפשרו לקדימה להיות בלם ומוביל כאחד, ויקלו על ביבי להשתחרר מהתלות והתכתיבים של המפלגונות הימניות".

יו"ר העבודה אהוד ברק בישיבת הסיעה אתמול, מודיע כי הממשלה שתורכב תהיה כנראה ממשלה צרה (צילום: מרים אלסטר)

בן כספית זיהה את המגמתיות של התקשורת בעד ממשלת האחדות. "התקשורת מלבה את להבת ה'אחדות בכל מחיר' כאילו ממשלת ימין פירושה מלחמת שמד שתשטוף את הארץ, מגפת דבר שתכה בכל בית אב, מין גזירה משמים שהציבור לא יוכל לעמוד בה. כאילו לא הוקמו כאן ממשלות ימין בעבר, וכאילו קרה משהו רע במיוחד בעקבות הקמתן". אך ימים אחדים לאחר מכן התמסר גם כספית לרעיון ממשלת האחדות וקידם אותו באמצעות דיווח על תמיכתו של נשיא בית-המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. וזה אחרי שבתקשורת כולה תקפו את נסיונו של ברק להתערב כדי למנוע את המשך כהונתו של דניאל פרידמן במשרד המשפטים, ואחרי הכרזתו של אהרון ברק כי הוא אינו מתערב, מעולם לא התערב ולעולם לא יתערב בשאלות פוליטיות ובמינויים פוליטיים.

הגישה האנוכית

יש גם מי שממשיכים לא להשלים עם תוצאות מערכת הבחירות ומתקשים לראות את נתניהו במשרד ראש הממשלה. אמיר אורן מ"הארץ", למשל, הצטרף לפרשנים המנסים לעצב את המציאות ודרש בחירות חוזרות:

"גישתו האנוכית של בנימין נתניהו להרכבת הממשלה מותירה רק מוצא יחיד מהסבך: בחירות חדשות לכנסת, עכשיו, בלי להמתין לנפילתה המהירה של הממשלה שנתניהו עדיין לא הרכיב. אפשר להתיר את הסבך רק בבחירות חדשות ומהירות, בנוסח בריטניה. המצביעים ישפטו לפי מה שנאמר והתרחש מאז הבחירות הקודמות. רשימות שירצו בכך יוכלו להקפיא את הרכבן, ללא בחירות פנימיות. הברירה בין גוש נתניהו למחנה לבני תהיה פשוטה וחדה, יתקיים עימות, ושני המועמדים המובילים יתחייבו לתמוך לאחר הבחירות במי שרשימתו תהיה הגדולה ביותר. בהעדר נכונות של נתניהו לרוטציה בראשות הממשלה, עם לבני תחילה, אין מוצא אחר".

נפתולי המשא-ומתן הפוליטי מתוארים לא אחת כמשחק קלפים. יוסי ורטר תיאר את השולחן שסביבו מהמרים בנימין נתניהו, ציפי לבני ואביגדור ליברמן, מסתירים את קלפיהם צמוד לחזה, בוחנים ללא הרף את היריב ומעלים שוב ושוב את גובה ההימור. אלא שמתברר שלאף אחד מהם אין "יד" ממש טובה. ורטר שכח שחקן מרכזי נוסף במשחק הפוקר הזה: התקשורת. אבל בניגוד לשחקנים האחרים, זו אינה יודעת להסתיר את הקלפים קרוב לחזה. הפרשנים הופכים לפוליטיקאים, הם מתגלים כמשוחדים וכבעלי הטיה פוליטית ברורה, והפרשנויות שלהם הופכות למאמרי קמפיין.