לראשונה התוודעתי לגאונות הקומית של תום יער ב"חותרים למגע", כשגילמה את גילי, המתבגר המתוסבך ופעור הג'ורה שהשמיץ באופן מרהיב את הוריו, ובעיקר את המטפל-המתמחה, שרון טייכר. מאז הלכה יער מחיל לחיל, עד שהגיעה אל האולימפוס הקומי הישראלי של "ארץ נהדרת".

בסוף השבוע האחרון התפרסם ראיון מקיף עם יער ב"7 לילות", לרגל השקת "תום יער עושה את שביל ישראל" בכיכובה. הראיון הציע רכבת הרים רגשית שטלטלה את הקוראים המציצנים בין פסגות ההצלחה הנוכחיות של הקריירה והזוגיות של יער לבין תהומות חייה כסטנדאפיסטית כושלת בתחילת דרכה. יער סיפקה את הסחורה בגילוי לב שובר לב: קשרים הרסניים עם גברים איומים, הפלה, סמים וכשלונות סדרתיים בדרך אל ההצלחה המיוחלת.

החלק הראשון בסיפורה של יער, כפי שהובא בראיון, התמקד בילדותה הקשה לזוג הורים גרושים. יער מספרת ששני הוריה, שמצאו בני זוג חדשים, הפנו לה עורף, לא התעניינו בה ולא רצו בה: "הייתי כמו חפץ שמעבירים אותו ממקום למקום. לא שאלו אותי, הרגשתי כמו החתול והחרא ב'לוני טונס' כשהם מתמסרים עם פצצה – אף אחד לא רוצה את זה אצלו. ילדות בלגן". ובהמשך: "אמא שלי ואבא שלי התנהגו אלי חרא באופן שווה. לו סלחתי ולה לא, וזה עצוב נורא".

תום יער על שער "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

וזה אכן עצוב נורא, ורחוק מאד מלהצחיק, או לשעשע. קראתי את הראיון ולבי יצא אל יער, ורק שאלה אחת הציקה לי: מדוע לא הביא כתב "7 לילות" נבו זיו את תגובתם של הוריה של יער לדברים הקשים שנאמרו על אודותיהם בכתבה?

יחסים בין-אישיים הם תמיד עניין סבוך, וייתכן שהוריה של יער רואים את הדברים בצורה אחרת. לאורך הראיון, יער משמיצה באופן חופשי ומבדח ביותר שותפים מגעילים לדירה וזיונים גרועים, שנותרים באנונימיותם, ובעיקר את עצמה. אלא שהמקרה של הוריה שונה. סביר להניח שיש מאות, ואפילו אלפי אנשים, שיודעים שהגבר והאשה שתוארו בכתבה ככשלונות הוריים מוחלטים הם ההורים הפרטיים של תום יער.

בתגובה לשאלה האם ביקש את תגובתם של הוריה של יער השיב נבו זיו: "אני לא מעוניין לענות"

אין בתהייה הזאת ולו שמץ של הטלת ספק בכאב של יער, שזכאית למלוא האמפתיה, ההבנה והחמלה. הטרוניה מופנית כולה אל כתב ועורכי "7 לילות", שלא טרחו לעמוד בסטנדרט העיתונאי הבסיסי המופיע בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות: "במקרים המתאימים, כאשר אדם או ארגון עלולים להיפגע מהפרסום, יש לבקש את תגובתם לפני הפרסום, תוך מתן הזדמנות הוגנת לתגובה ופרסומה". מדוע אפוא לא מופיעה בכתבה תגובת הוריה של יער?

בתגובה לשאלה האם ביקש את תגובתם של הוריה של יער, השיב נבו זיו: "אני לא מעוניין לענות". אפשר על כן לחפש את התשובה בשתי המלים החמקמקות מתקנון האתיקה – "במקרים מתאימים" – שמסייגות את הקביעות הנחרצות בהמשך. האם השמצה גורפת של הורים היא "מקרה מתאים" לבקשת תגובה? שמא ניתן להחריג יחסים משפחתיים מן החובה העיתונאית?

כשמדובר בסיקור עניינים משפטיים, ואפילו במדורי רכילות, נראה שהתשובה ברורה: בעת שמתפרסמת ידיעה על אודות סכסוך גירושין, או סכסוך ירושה, יופיעו לרוב עורכי-דין או יחצנים משני צדי המתרס ויגנו בלהט על הגרסה של לקוחותיהם. מדוע אפוא המקרה של יער לא נראה "מתאים" לבקשת תגובה?

אולי העניין קשור בדפוסי הסיקור של תחומי התרבות והבידור, שבהם התחקירים העצמאיים נדירים יחסית. ועדיין, אפשר לנחש שלו היתה יער משמיצה סוכן שחקנים או קולגה, תגובתם היתה מופיעה בכתבה. כך שייתכן שהדילוג על בקשת התגובה נובע מן האופן הכמעט מובן מאליו שבו אנו נוהגים להתייחס לתלונות של מתבגרים ומבוגרים על הוריהם.

יחסי הורים-ילדים הם תמיד עניין מורכב, והיות שכל אחד מהקוראים והכותבים מכיר את המורכבות הזאת, יש בנו נכונות לקרוא את הטענות של יער כעניין פנים-משפחתי תוך שאנחנו מתעלמים מהממד הפומבי שלהן. שלא לדבר על כך שלמרבית ההורים אין עורכי-דין ויחצנים זמינים להגנה על שמם הטוב, ובכל מקרה הם יהססו לפתוח במלחמת השמצות מעל גבי העיתון.

ולבסוף, ייתכן שהבאת תגובתם של הוריה של יער כנגד האשמות שהוטחו בהם היתה מסבכת את נרטיב הליצן העצוב. העיתונות, כמו שלימד אותנו ד"ר יצחק רועה, שנפטר השבוע, היא סיפור של סיפורים חדשים בתוך תבניות נרטיביות ישנות ומוכרות: הנסיך חיפש וחיפש עד שמצא את סינדרלה, דוד הקטן אך הצודק ינצח תמיד את גוליית, ומאחורי כל בדחן מסתתר עצב גדול (תשאלו את דובלה ג'י של גרוסמן). הלב יוצא (ובצדק) אל תום יער ואל כאבה, והעין הקוראת מזהה את הדפוס הנרטיבי המוכר. ואת השילוב הזה קשה להביס.