מאז תחילת אוקטובר 2000 ועד לזמן האחרון ממש, אנו עדים לטרנספורמציה של התקשורת הישראלית, המגיעה עד לידי התקרנפות חסרת תקדים, מדאיגה ברבדים השונים של פעולתה - המקצועי, הדמוקרטי והתרבותי. למרות ההיקף חסר-התקדים של שינוי זה, הרי שלא ניתן להיות מופתע ממנו לגמרי - התקשורת הישראלית לא היתה מעולם מעוז של התנגדות ליברלית או רדיקלית לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים על-ידי ישראל, וחוץ מיוצאים מן הכלל הידועים לכולנו, גם לא שמה את זכויות המיעוטים מכל סוג על ראש דאגתה. בכך ממלאת התקשורת הישראלית תפקיד שניתן להצדיקו: היא מתפקדת על-פי המודל הריאקטיבי - אינה יוזמת כי אם מגיבה, נמנעת מהכתבת סדר-היום הלאומי, ומקבלת אותו מן המרחב הפוליטי ומן הרחוב. כך משחקת התקשורת בישראל את המשחק הדמוקרטי, שבו תפקידה הוא לשקף את המתרחש במרחב הציבורי, ולאפשר את הדיון באופציות המדיניות העומדות לבחירה לפני החברה. תיאור סטנדרטי זה של התנהגות מערכתית ממלא לכאורה את התפקידים המורכבים שניתחו הברמאס ואחרים, אך הוא רחוק מאוד מן האמת בישראל של פוסט-ספטמבר 2000, ורחוק עוד יותר מאז האירועים הקשים של ספטמבר 2001, וכל שאירע בעקבותיהם. בשורות הבאות אנסה לתאר את מחדלי התקשורת בתקופה האמורה.

קשה לתאר מערכת תקשורתית היוצאת נגד שלטון נבחר במדינה דמוקרטית ומצליחה במשימתה. אין גם להתייחס בקלות דעת למצב, שבו יוצאת קבוצת אנשים המשתייכת לאליטה התרבותית-כלכלית, אשר לא נבחרה לתפקידה באופן ציבורי, ואין לה מנדט ברור, נגד האליטה הפוליטית הנבחרת, אשר מחזיקה כמובן במנדט, ברור פחות או יותר, ואשר הציבור מסוגל לתגמלה או להענישה באמצעות מערכת בחירות תקנית. למרות זאת קיימות עשרות דוגמאות להתנהגות כזו, לכאורה אנטי-דמוקרטית, בארצות רבות במאה העשרים. לעתים מתחיל הדבר בהתנגדות אורגן יחיד של התקשורת, כמו במקרה ניקסון והוועידה הדמוקרטית, ורק אז מצטרפים אליו כלי תקשורת נוספים, כאשר מתברר כי התיזה המוצגת על-ידי החלוץ הביקורתי הינה מוצדקת. לעתים עולה גל של ביקורת מכלים שונים ורבים באותה תקופה, כמו לקראת סיום שלטון נתניהו, עד שמתעורר החשד הסביר למעין קנוניה תקשורתית. בכל אחד מן המקרים הללו קשה מלאכתה של התקשורת באם היא יוצאת חזיתית כנגד הגופים הנבחרים של החברה שבתוכה הם פועלים, ולא רק מסיבות של תקינות פוליטית ומראה פנים של התנהגות מקצועית. הקשיים הם גם מן הסוג המעשי ביותר - הכתבים מכל כלי התקשורת מתקיימים במעין סימביוזה תלותית עם המערכת הפוליטית, הם סמוכים על שולחנה וניזונים משייריה, שלא לומר יונקים את חומרי עבודתם מעורקי המערכת. אין צורך להזכיר כי צורת פעולה כזו היא פסולה לגמרי, משום הדיווח המוטה שהיא מייצרת, ובכל זאת, בתוך עמנו אנו חיים, ושום כתב לא יוכל לקבל את חומריו מפוליטיקאי שהוא מתקיף תדירות, וראינו זאת גם בתקופת נתניהו, שהחרים כתבים, ערוצים וכלי תקשורת שלמים, וגם בתקופה הנוכחית. סימביוזה זו, בחברה קטנה ומיוזעת כשלנו, פועלת למיתונם של הכתבים, העורכים והתחקירנים, עד שהם הופכים מכלב השמירה של החברה הנקראת דמוקרטית, אבל טרם סיגלה לעצמה אפילו מעט ממנהגי חברה שכזו, לכלבלב חביב, לגור מחמד הנכון תמיד לקריאה "ארצה פול" (או בגירסת ש"ס: "תצא בחוץ"). הוסיפו לכך את הכיבודים, התפקידים והג'ובים שהפוליטיקאים מחלקים לבכירים במערכת התקשורתית, כגון תפקידי הדובר, היועץ ודומיהם, ויהיה מובן כי אין מאחורי רוב הדיווחים התנהגות שהיא מקצועית טהורה.

אך לכל אלה, הקיימים במידה זו או אחרת ברוב החברות הדמוקרטיות, גם אם לא ברמה הנהוגה אצלנו, יש להוסיף גם את השירות בצה"ל ובמילואים של הכתבים השונים, גם אם אינם כתבים צבאיים. מרגע שהמערכת הבטחונית-פוליטית מגדירה את הפלסטינים כגורם עוין, כאויב, או כישות טרוריסטית, נמצאים כתבים אלה במלכוד - יש סתירה עמוקה בין חובותיהם כעיתונאים ובין חובותיהם (ורגשותיהם) כחיילים בצבא הנלחם מלחמת חורמה באויב. בזמן מלחמה לא רק המוזות משתתקות, אלא בעיקר משתתקת הביקורת על ההנהגה הנבחרת, והעיתונאים מיישרים קו עם מה שנקבע כאינטרס הלאומי. הם אינם יחידים בכך: גם מרבית הפוליטיקאים עושים זאת, ובמדינה שמחצית חברי הקואליציה יושבים בממשלה, זה מפתיע אף פחות. מצטרפים אליהם מרבית חברי האליטות - אקדמאים, תעשיינים, ויוצרים מסוגים שונים - במקהלה של אחדות שיש להתקנא בה. עם התרחבותו של הקונסנזוס המלחמתי-כוחני מצטרפים גם אחרים, שעד לזמן האחרון ממש עדיין ראו באופציה של הידברות אפשרות אמיתית לגישור הפערים שנותרו בין הצדדים, ואילו עתה נדחפים מרביתם אל השער הגדול שצדיקים מסוגם יבואו בו, וחוזרים בתשובה בפומבי, מכים על חטא בסגנון המזכיר משטרים טוטליטריים, ומתחרים זה בזה ברמיזות לקיצוניותם החדשה. עלה על כולם בשבועות האחרונים הפרופ' בני מוריס מאוניברסיטת בן-גוריון, אשר גילה מחדש את נפלאות הטרנספר כפתרון לקולנפליקטים לאומיים, ורק חסר עדיין כי יקום אחד מאותם ליברלים של תמול שלשום וימליץ בפה מלא על טיהור אתני, ותהיה שמחתנו שלמה, והאחדות מאוחדת מתמיד.

באקלים כזה של התיישרות ללא שאלות, נשכח תפקידה החשוב של התקשורת כמעלה שאלות קשות לדיון ובירור במרחב הציבורי. ברור כי הפוליטיקאים אינם מעוניינים עוד בשאלה הקשה של מהות האופציות המוצעות על-ידם, וכן בדיון על האופציות שנידחו על הסף ללא דיון כלל. דוגמה טובה היא שאלת ההתנחלויות והמשך הכיבוש בכל מחיר. מזמן רצח רבין ועד עתה השתרר קונסנזוס הרסני, המחבר את רוב הציבור: אין לסגת מן ההתנחלויות ואין לצאת משטחי הכיבוש. מובן שגם המשך הכיבוש וגם ההתנחלויות אינם חוקיים על-פי החוק הבינלאומי, והחלטות האו"ם השונות הבהירו זאת פעמים אין ספור. גם הטיעונים על ההתנחלויות כגורם המגביר את הביטחון בישראל מגוחכים בעליל, בתקופה שבה הגיע הטרור, המתנגד להמשך הכיבוש, לכל עיר בישראל ­ אך אלה גם אלה אינם מגיעים לבירור אמיתי, נוקב ויסודי בחברה, עקב התעלמותה האקטיבית של התקשורת מאופציות הנחשבות בלתי פופולריות. לו התקיים דיון מקיף בתקשורת על משמעותה ההרסנית של ההיצמדות לכוחנות כפתרון (אשר כבר הוכיח את עצמו פעמים רבות כמקסם שווא, בלבנון ובכל זירה אחרת), ולו דיון שכזה, נוקב וחריף, היה מגיע למסקנה ציבורית שאין ברירה, וחייבים לבחור בדרך המלחמה והעימות, הרי שרבים מאתנו היו חשים שטעות קשה נעשתה כאן, אך לא היה בידנו טיעון דמוקרטי נגד המסקנה הזו. במצב הנוכחי, שבו אין התקשורת מרשה את קיומו של דיון מעין זה, השאלה נותרת אקדמית.

לא ברור באמת מה יכולה היתה להיות תוצאתו של דיון מעין זה, בחברה שסועה ומפוררת, שגזענות פתוחה מנחה סקטורים רחבים שלה, אך למרות זאת חיוני היה לקיימו. אי-עמידתה של התקשורת בפרץ, בשעת מבחן לאומית וחברתית זו, מוכיחה כמאה עדים על חולשתה העמוקה, המובנית. העובדה שגם מערכות תקשורתיות חזקות יותר, כמו זו של ארה"ב בתקופה האחרונה, כשלו בעמידה ובהגנה על יסודות חוקתיים של החברה אינה בהכרח סימן מרגיע, כי אם מדד לתנועה התת-קרקעית העוברת על החברה המערבית, אשר מתוך אינסטינקט הגנתי קיצוני גורמת לעיקור והחלשה של העקרונות הדמוקרטיים, ובכך מורידה את יכולת העמידה מול כוחות אי-רציונליים ואנטי-דמוקרטיים הנלחמים מולם באמצעים שונים. התקרבות לשיטותיהם ולאופן הפעולה של כוחות אלה רק מרחיקה את המערב מתרבותו שלו. תרבות החיסולים אינה שונה מתרבות הפיגועים, וכאשר החיסול הוא על-ידי החזק, כמו במקרים שעליהם דובר כאן, הרי שהוא מוצדק אף פחות. הטוענים למורשת תרבותית הזקוקה להגנה לוקחים על עצמם לא רק זכויות כי אם חובות תרבותיים כבדים, שאין להתכחש להם בתואנות של "כאן זה לא סקנדינביה". במשך למעלה משנה ביטלה החברה הישראלית את רוב, או כל, זכויות הפלסטינים מכל סוג שהוא - זכויות לאומיות, זכות ההגדרה העצמית, זכויות אדם למיניהן, זכויות הקניין; כל אלה הפכו למלים ריקות כתוצאה מפעולות כוחות הביטחון: רצח אזרחים חפים מפשע, הריסה שיטתית של בתים, שכונות שלמות, מטעים ושדות מעובדים, מניעת טיפול רפואי, מניעת מעבר חופשי, מניעת מעבר סחורות, מניעת תשלומים המגיעים לרשות. תקצר היריעה למנות את צעדי השלטון הישראלי אשר אינם חוקיים משום בחינה, כולל ההודעה כי קורבנות כוחות הביטחון לא יהיו זכאים לפיצוי כלשהו.

כל זה קורה בריש גלי, ומערכת התקשורת על שלוחותיה, חוץ מעלי תאנה מעטים, מלוכדת בשתיקתה. אין ביקורת ממשית על שום צעד שהרשויות נוקטות, גם כאשר ברור כי לא רק שאין הדבר חוקי, כי אם גם אינו מוצדק מבחינה צבאית או בטחונית. מאליה עולה השאלה הקשה - עד מתי ועד לאיזה פתרון תצטרפנה האליטות הישראליות למסע הנקמה חסר השחר של ממשלת שרון? האם תלווה אותו התקשורת עד הסוף המר והנמהר? האם תשתף עמו פעולה כמו התקשורת הסרבית עם מילושביץ'? שם לפחות היו גם קולות אחרים... האם תפקידה של התקשורת דומה לזה של החייל הבודד - למלא אחר הפקודות החברתיות הנוחתות מלמעלה בלא לשאול שאלות? האם אין אנשי המערכת הגדולה הזו מודאגים מן המסלול שלקחו על עצמם לתמוך בו בצורה עיוורת? האם אינם פוחדים מן התוצאות?

אין כמובן שום סיכוי שהאיש שבשנת 1955 היה אחראי לטבח בקיביה, ומאז לאין-ספור פעולות כוחניות נגד עמי ערב, כולל מלחמת השולל בלבנון, יגיע למסקנה המתבקשת כי עבודת חייו בטעות יסודה. האיש, שבנה את ההתנחלויות כמחסום לשלום ולשוויון בארץ-ישראל המערבית, הקרויה גם פלסטין, אינו מתכוון בשום שלב לפרק את מפעל חייו. האיש, שהיה אחראי ליותר מבצעי לחימה מכל אחר החי כיום בינינו, לא יביא לשלום משום סוג. אלה התומכים בו יודעים זאת, ולכן הם תומכים בו. נשאלת השאלה אם כל המערכת התקשורתית, אשר כיום מתחרה בעצמה בבקשת ודרישת "יד קשה" מסוגים שונים, המערכת אשר השלימה את תהליך הדמוניזציה של ערפאת, הרשות-הפלסטינית והעם הפלסטיני, האם המערכת הזו מסוגלת לבחון את עצמה ואת עקרונות פעולתה ותוצאותיהן? קשה להניח זאת, כי מערכת זו אינה מסוגלת למתוח ביקורת נגד השיטה הפוליטית ההרסנית שהיא תומכת בה.

אני חוזר לשאלה שבה פתחתי את הדיון: שאלת ההצדקה שיש להתנגדות תקשורתית למהלכים מדיניים של הרשות הנבחרת והאקזקוטיבה המדינית. מתי מוצדקת התנגדות כזו, מתי היא אפילו הכרחית? נראה לי כי היא מוצדקת והכרחית בשעת משבר, שבה מאוימים מוסדותיה הקיומיים של המדינה, שהמשך קיומה הסדיר עצמו מאוים, ושהמשך פעולתה של הדמוקרטיה נתון בסימן שאלה. בשעה כזו תבגוד התקשורת בתפקידה העמוק ביותר - כסביבתו הטבעית של הדיון החברתי באופיה של החברה ובשאלות הקיומיות העומדות לפניה, אם לא תאפשר את הדיון הזה. בארצות אחרות ניצבו אנשי תקשורת לפני בחירה קשה זו, ולמרות הקשיים בחרו בנתיב היחיד שהוליך לקראת הבראתה של החברה מן המשבר הקיומי שבו היתה נתונה. הזכרתי את סרביה, שבה בחרו חלקים מן התקשורת במסלול התנגדות למילושביץ' ולמלחמה האינסופית שהביא על יוגוסלביה, מלחמה שאיימה על קיומה. בבריטניה קמו אנשי תקשורת בשנות השמונים והתשעים וקיימו בתקשורת את הדיון על עתיד אירלנד הצפונית - דיון שהביא לתחילתן של שיחות השלום ושאפשר את שיח הקהילות שכנראה יביא בסופו של תהליך ארוך להבראת פצעי המשבר העמוק הזה. תפקיד דומה מלאה התקשורת בדרום-אפריקה. קשה ביותר לראות את קריסתם המקצועית והמוסרית של חלקים נכבדים מן התקשורת הישראלית במשבר הנוכחי, את הצטרפותם הנפשעת לרחשי הלב הגזעניים של חלקים בציבור, ואת הפקרת העמדה שכל אליטה חברתית חייבת בה - האחריות החברתית לדיון ציבורי, גם אם הוא קשה, ובמיוחד אם הוא קשה.

פרופ' חיים בראשית הוא דיקן בית-הספר לתקשורת, קולנוע ותרבות במכללה האקדמית ספיר

גיליון 36, ינואר 2002

תגובה: המומחה לתקשורת ממכללת ספיר

יוסי אחימאיר

חיים בראשית צריך להחליט אם הוא פרופסור לתקשורת או שמא עוד אחד מדוברי השמאל הסהרורי שרבים כמותם בתקשורת שלנו, שונאי הממשלה ואוהבי האויב. הוא יכול להיות גם זה וגם זה, אך אינו יכול במסווה של מאמר "מדעי", בכתב-עת לתקשורת, לשרבב את דעותיו אשר מכתיבות את קביעותיו המחקריות, כביכול.

בפריסה של שני עמודים ("העין השביעית", גיליון 36) הוא תוקף את התקשורת הישראלית - כך, בהכללה, ללא יוצא מן הכלל אחד - על התקרנפותה ועל ה"טרנספורמציה" שעברה. וכל כך למה? על שום שאיננה מעוז של התנגדות ליברלית או רדיקלית לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים בידי ישראל.

פרופ’ בראשית צודק כאשר הוא כותב, והפעם כ"מיסטר הייד", כאיש מקצוע וחוקר נטו, כי "תפקידה החשוב של התקשורת הוא להעלות שאלות קשות לדיון ובירור במרחב הציבורי". אך כאן צץ "ד"ר ג'קיל" השמאלן ומחיל כלל זה רק על ביקורת שנמתחת על ממשלת ישראל, על מדיניות ישראל ובמיוחד על אריאל שרון ­ שהרי הם, לדידו, אבי אבות כל הטומאה, הרעה, האסון ושפיכות הדמים.

אפילו פרופ’ בני מוריס, שעשה כנראה תפנית של 180 מעלות מהטלת האשמות על אחריותה של ישראל לעוולות שנגרמו לפלסטינים ב"נכבה" של 1948 וחזר בו לאחרונה, פסול על-ידי בראשית. ברגע שאין עיתון מבקר את ה"כיבוש", את ההתנחלויות ה"בלתי חוקיות", אין הוא ממלא את התפקיד שייעד לו המומחה לתקשורת ממכללת ספיר. הוא אף קובע בלי היסוס כי ה"חיסולים" מוצדקים פחות מן ה"פיגועים". כלומר: חיסול נקודתי, של מחבל שכבר ביצע מעשי רצח, או שהוא בדרך אליהם, בדיסקוטק בתל-אביב או במסעדה בירושלים, או בתחנת דלק ליד גבעת-זאב, חיסול כזה פחות חמור מפיגוע עיוור נגד כל יהודי וישראלי זקן, מבוגר, אשה או ילד.

ישראל - אותה צריכה העיתונות הישראלית להעמיד על ספסל הקלון, כי היא והיא בלבד אחראית, לפי בראשית, לביטול זכויות הפלסטינים. אף מלה על הרצחנות וההסתה הפלסטינית. אף מלה על ערפאת כמוביל הטרור וכשקרן כרוני. אף מלה על חוסר נכונותם של הפלסטינים בהנהגתו לפשרה ולמו"מ אמיתי. להפך, "עושים לערפאת ולרשות דמוניזציה"... וכאן באה במאמר פסקה שלמה על שרון בנוסח "שטירמרי" שאפילו עיתון פלסטיני או ערבי הקיצוני ביותר אינו רגיל להשתמש בו.

הכותב הוא עורך "האומה", רבעון למחשבה לאומית

גיליון 37, מרץ 2002