"איך אנסח זאת בעדינות?", שאל ד"ר יצחק רועה בפתח אחד ממאמריו. "התופעה המדהימה ביותר בעיתונות המערבית, הן בפרקטיקה הן בתיאוריה, היא האמונה העיקשת, המטאפיזית, שהשפה היא שקופה. במלים אחרות: אנחנו מדברים על סירובם של העיתונאים, אך גם של חוקרי העיתונות, להציב את המקצוע במקום שהוא שייך אליו, כלומר בתוך ההקשר של הבעה אנושית, של התבטאות. זהו הסירוב להתבונן בכתיבה העיתונאית ולדון בה על-פי מהותה – סיפור סיפורים".
זה היה מסר שהפתיע עיתונאים רבים, ותיקים וצעירים כאחד, שהתקשו להכיר בזיקה בין "סיפור מצוין", שהוא ידיעה בלעדית שתעשה כותרות, לבין סיפור בדיוני של כותב מחונן עם דמיון מפותח. לא פעם גם חבט רועה ב"רעה החולה בעיתונות", כלשונו, שבאה לביטוי ב"מיתוס העיתונאי העיקש המספר בשבחי האובייקטיביות שבדיווח העיתונאי, המעדיף 'את העובדות' ודוחה את 'הפרשנות' (הסובייקטיבית, לא עלינו)". בעיניו כל "עובדה" שהובאה בידיעה או בכתבה, או כזו שהושמטה מהטקסט, היא תולדה של נקודת מבט אישית, של השפעה סביבתית, של אופי הז'אנר או לחצים כלשהם.
רועה לא היה כמובן הראשון שהציג את הקביעות הללו, אבל בישראל היו מאמריו בנושא הזה אבני יסוד בלימודי התקשורת. פעם אחר פעם הסיר רועה את הכיסוי הלשוני ממה שכינה "רטוריקה של אובייקטיביות", שבאמצעותה מבקשים עיתונאים להציג לציבור את "האמת" כביכול. מקום מרכזי הקדיש לבחירת המלים שבהן משתמש העיתונאי כדי להעביר כביכול מסר עובדתי.
הלשון יודעת להסתיר את עצמה, וכאילו להתבטל ולהשיג אפקט של שקיפות, כתב רועה בספרו "אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות", שראה אור ב-1994. "במה דברים אמורים, בכך שהלשון יודעת 'להעמיד פנים' כאילו היה ניטרלית ופסיבית, כאילו אין היא מתערבת בתוכן הדברים וכאילו אינה מתערבת בתוכן הדברים וכאילו איננה משתתפת תמיד בתהליכי תקשורת על מרכיב הכוח, האינטרס, השכנוע והאידיאולוגיה הכרוכים בהם תמיד".
עוד קודם שכתב את הדברים הללו כאיש אקדמיה, שלמד תקשורת באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק וקיבל תואר דוקטור במחלקה לקומוניקציה (לימים המחלקה לתקשורת ועיתונאות) באוניברסיטה העברית בירושלים, כבר יישם את ראייתו זו הלכה למעשה. הוא עשה זאת בסגנונו האישי המיוחד כאיש רדיו וטלוויזיה.
רועה, יליד 1937, היה בשירותו הצבאי כתב ב"במחנה נח"ל", וכחבר תנועת הנוער-העובד הגיע לקיבוץ אלומות. הוא עבד שם כרועה ופרסם שירים. כשלמד באוניברסיטה העברית פורסמו מקאמות שלו על נושאים אקטואליים ב"דבר" וב"על המשמר". בסוף שנות הששים הצטרף לצוות אנשי מחלקת ענייני היום בקול-ישראל תחת ניהולו של חגי פינסקר, אשר כלשונו של חיים יבין החליף את "החובביזם הדינוזאורי' – על שמו של משה חובב וסגנון הקריינות שלו – בהגשה "האישית, הלא-מכופתרת, חתרנית משהו, של ירון לונדון ויצחק רועה". לונדון הגיש את "היום הזה", מגזין הערב, ואילו רועה את "בחצי היום", מגזין הצהריים.
"יצחק רועה אינו משליט את נוכחותו בדברי פרשנות נאיביים, או בהתחכמויות דהות. הוא משווה למשדר גוון אישי, חם וקורקטי במידה הדרושה", החמיא לו מבקר הרדיו של "מעריב" יורם פורת ב-1969. "לתוכנית יש קצב חי ומצוין".
בהזדמנות אחרת הדגיש פורת שוב כי "רוח חדשה וגישה רעננה" מאפיינת את תוכניתו של רועה. סגנונו היה בבחינת מהפכה ברדיו, שבו נאכף עד אז סגנון הגשה רשמי, ממלכתי ונוקשה. זה היה "טון סמכותי (קול השלטון) ודיבור מונולוגי יודע כל, 'אובייקטיבי' וממלכתי", כתבו הפרופסורים מוטי נייגר, מנחם בלונדהיים ותמר ליבס בפתח הספר "סיקור כסיפור – מבטים על שיח התקשורת בישראל" שראה אור לכבודו של רועה ב-2008.
סגנונו של רועה ב"בחצי היום" חרג לחלוטין מהגישה הזו: הוא דיבר בטון אישי, בלשון דיבור, לעתים מהורהר או ספקן, מעט אירוני. בדיעבד הסביר כי הימים שלאחר מלחמת ששת הימים הבשילו לקראת נכונות לקלוט שינויים, לשמוע קולות מגוונים, לספוג אירוניה, להקשיב לניואנסים, להרשות חריגים, לסבול סטיות.
לא בקלות התרגלו המאזינים לקול החדש שבקע ממקלטי הרדיו, אך אם לשפוט לפי קטעי עיתונים מהתקופה, העיתונאים התמוגגו. המחמאות תכפו ובאו. "הייתי חרד למה שמצפה לנו ברגעים הקרובים מן המקלט", כתב מבקר הרדיו של "מעריב" על שעת הצהריים בפברואר 1969 שבה הגיעה הידיעה על פטירתו של הסופר ש"י עגנון. "במקרה הזה שוב הפתיע לטובה יצחק רועה. במלים מאופקות וחסכניות ובהתרגשות, אך ללא שמץ של פאתוס, חזר ומסר את החדשות והוסיף משלו [...] התגובה האישית, המאופקת והנרגשת כאחד, למרות 'קשיי הניסוח', העידה כי בן אדם נמצא במקלט. ועל כך הוא ראוי לשבח [...] יחס אישי וספונטני הוא תופעה נדירה ב'שידורי ישראל'".
כשיצא דורון רוזנבלום בשליחות "דבר השבוע" לכתוב על אדמית שעל גבול לבנון, מצא בתוך הפסטורליה של מטע השקדים של הקיבוץ לא רק בחור מאורוגוואי, נערה מנורבגיה ונערה מאוסטרליה המטפסים על סולמות כדי לדלל את השקדים, אלא גם "טרנזיסטור, ששומעים ממנו את השדרן המעולה יצחק רועה בחצי היום". יורם קניוק כתב במרץ 1970 כי "בחצי היום" היא "תוכנית מלל-שיר מן הטובות ברדיו שלנו. אישיותו של יצחק רועה היא נעימה, ויש בה חריפות. יש לו חוש הומור דק עד מאוד, ועם זאת מחוספס, ושנינות שאינה ששה להפגין עצמה".
הרבה פחות מוצלחת היתה התנסותו המינהלית הקצרה של איש המלים: ב-1971 מונה למנהל מחלקת ענייני היום, אך פרש לאחר חודשים אחדים, בין היתר משום שבכירי רשות השידור לא אפשרו לו להרחיב את יומני החדשות ולערוך שינויים מינהלתיים. פורסמו גם ידיעות כאילו משה חובב, סמל הסגנון הישן, המכופתר, המוקפד, מנסה לטהר את הרדיו מקריינים ומגישים שאימצו את סגנונו החופשי של רועה.
יצחק רועה, 1992 (צילום מסך)
כאשר נסע רועה לניו-יורק כדי ללמוד תקשורת המשיך לשדר משם, בין היתר לתוכנית "הטור השבועי" של גדעון לב-ארי. ב"מעריב", התפעלה ב-1974 כרמלה לכיש: "זו היתה כתבת רדיו מרתקת. ללא פעלולים, מוזיקת רקע, הקלטות, קולות עולים ודועכים, קריינות מקצועית והיגוי מושלם ונקי [...] רועה יודע לפרוט על מספר מיתרים בעת ובעונה אחת, ובכך הוא יוצר את המוזיקה של הרפורטז'ה ללא מגברים ו'מסנני צלילים" למיניהם".
בשובו ארצה החל לשדר ב-1976 פינת ביקורת עיתונות בתוכנית הטלוויזיה של ירון לונדון, "עלי כותרת". בתוך זמן קצר התפתח דו-קרב תקשורתי בינו לבין העיתון "דבר". הממסד הוותיק לא השלים עם עקיצותיו החדות. "עשר דקות שבועיות על הכוונת של צלף חד עין ושנון לשון", טען חיים איזק, מבכירי העיתון, אינן מועילות לעיתונות אלא עלולות לגרום לה נזק. רועה לא הרפה, ואיזק תקף שוב במאמר שכותרתו "החנות הפרטית של נערי הטלוויזיה".
ב-1978 עלתה לשידור תוכנית חדשות לילית חדשה לסיכום היום בהגשתו של רועה – "כמעט חצות". זה היה קונספט חדש, שחרג כדרכו של רועה מן המתכונות המוכרות. חיים יבין כתב בספרו "עובר מסך" כי "השדר המחויך והחכם" הפך את היוצרות בחדשות: "פתח ב'פסוקו של יום', סגר בקריקטורה, הביא קטע מספר, הופיע בחולצה פתוחה, חופשי, זרוק, ודיבר עברית יפהפייה, שווה לכל נפש". רועה ערער על הסדר המקובל במהדורות חדשות. "ראיון עם אחות בבית-חולים, סבר, חשוב יותר מעוד פגישה מדינית עקרה של שר חוץ אשר שוב חזר ממצרים 'עייף טקסים ומצויד באוטונומיה'".
במערכת החדשות בטלוויזיה, העיד יבין, לא אהבו את "כמעט חצות". "כמעט חדשות" כינו אותה. אבל הוא מודה: "זו הצליחה והיתה למותג. רועה היה ההפך ממני, המכופתר, הממלכתי. 'הרטוריקה האובייקטיבית' של מגישי 'מבט', האמין רועה, יוצרת אצל הצופה רושם ש'מבט' הוא תורה למשה מסיני. חלקתי כמובן על דעתו: אני הרי אבי אבות ההגשה 'הסמכותית' והאמנתי כי 'מבט', כמו עיתון יומי, נועד לספק את חדשות היום החיוניות, לתת לצופים תמונה מעודכנת על מצבו ומצב העולם. יחד עם זאת אהבתי את רועה ואת המהדורה שלו, וכמנהל תמכתי בו בכל כוחי".
אלא שהיו אלה השנים הראשונות לאחר המהפך של 1977, ורועה היה עד מהרה "סמרטוט אדום", כלשונו של יבין, בעיני מנכ"ל רשות השידור טומי לפיד והיושב ראש פרופ' ראובן ירון. השניים זעמו על כך שרועה מביע מפעם לפעם את דעותיו בשידור. במיוחד הרתיחו אותם הקריקטורות היומיות של מושיק לין ששולבו בתוכנית. לקראת יום העצמאות שידר רועה "מצעד דגלים" שכלל קריקטורה של דגל ישראל שבו ממוקם המגן דוד הכחול לא במרכז אלא בשמאל, עם ההכרזה שזהו "דגל המאפיה השמאלנית השולטת ברשות השידור". הבוסים רתחו ואיימו להדיח את רועה אם יעז לשדר שוב קריקטורה ללא אישור מראש של המנכ"ל לפיד.
בראשית שנות השמונים קיבל את תואר הדוקטור והתמסר לפעילות אקדמית. הוא חקר, פרסם מאמרים וספרים ולימד. כמו ברדיו ובטלוויזיה, גם בכיתות כבש בסגנונו המיוחד את תלמידיו. ב-2004 פרש, ומאז נדם קולו המיוחד. אך מאמריו האקדמיים ימשיכו להדהד עוד שנים בכיתות הלימוד.
* * *
אריה גולן על יצחק רועה