אני קורא בצער על פגיעה בעיתונאים פלסטינים במהלך סיקור עימותים בשטח ביום שישי האחרון. על-פי הדיווח של עמירה הס ב"הארץ" נפצעו חמישה מהם בעת שנעו באזור עימות ואחרים עוכבו.

השאיפה הטבועה בכל כתב שטח היא להגיע קרוב לאירוע. להיות בו. לתעד. לצלם. לצאת מן המעגל ולשגר את החומר למערכת. הייתי בסרט הזה לא מעט פעמים בעברי ככתב בשטחים. ההתקרבות לאזור "חם" טעונת סיכון גם לנושאי מצלמות וסימני זיהוי ברורים ובולטים של תפקידם העיתונאי. אם מתבצע ירי הם נחשפים אליו. ועם זאת, ברמת מודעות גבוהה יותר של כוחות של מפקדים בשטח לזכות העיתונאים לדווח – אפשר למזער עיכובים וחסימות ואפשר לייצר מסלולי סיקור בטוחים יותר.

פעם אחר פעם, בכינוסים בינלאומיים של איגודי העיתונאים באירופה כנציג אגודת העיתונאים בירושלים, ביקשתי מעמיתים פלסטינים לפעול יחד להקמת קו חם, טלפון אדום. הצעתי אמצעי תקשורת מיידית שבו נזעיק אלה את אלה ונבקש סיוע. יש עיתונאי בשטח, הוא בבעיה קשה, הוא נחסם ואולי גרוע מכך – פנו למי שצריך לפנות כדי שיחלץ, יגיע, יממש את זכותו לדווח או לפחות יפונה בשלום. כל זאת בברכת הנהלת האגודה וראשיה, הרואים בזכות לסקר מקרוב זכות עיתונאית ראויה להגנה ומימוש.

הבחירה המועדפת של עמיתינו הפלסטינים היתה לחלץ הודעת גינוי נוספת של הכנס לישראל ויחסה הנוקשה, כביכול, לתקשורת החופשית. אם צריך לקבל שיעורים בתקשורת וזכותה לבקר את הממסד ואת פעילות זרועו הארוכה  בשטח – הרשות הפלסטינית אינה המורה המוסמך.

אך הודעת גינוי לישראל מרפדת ככל הנראה את שובם הביתה של נציגי איגודים פלסטינים מכנס בינלאומי. הודעת שיתוף פעולה עם ישראלים, גם עם עיתונאים, עלולה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב הציוני. כאשר היתה באחד הכנסים באירופה הסכמה לתיאום מהלכים לסיוע לעיתונאי בשטח – חזרו בהם הנציגים הפלסטינים ממנה עם שובם לרמאללה וניסו להציגה כלא היתה, כעוד תרגיל תעמולה גרידא. אני מניח שההסכמה קצרת החיים הושגה ללא אישור מרמאללה – ממי שרשאי לאשר.

לא נפסיק לנסות. לקוות. להאמין שמעבר לנטיות ולמטעני לאום יש לכל עיתונאי, ללא הבדל מוצא ומין, חובה להושיט יד מסייעת לעמית המנסה לתאר מצב – מתוכו. כשהוא מתהווה. גם מתוך האש.