תוכנית התחקירים של תאגיד השידור, בהגשת אסף ליברמן ובעריכת טלי בן-עובדיה, הקדישה השבוע פרק ל"תופעה": גברים מסורבי גט. למרות ששמה של התוכנית הוא "זמן אמת", התקשיתי למצוא בה מהמצרך הזה, מרכיב חובה בכל עבודה עיתונאית. למעשה, אם נבחן את הפרק הזה בתוכנית הדגל של השידור הציבורי שלנו, תחת הכותרת "גברים במלכודת" (ערן בן שבת ומלי קמפנר), נתקשה למצוא קריטריונים עיתונאיים בסיסיים שהוא עומד בהם.

ראשית, באופן הבסיסי ביותר, מערכת "זמן אמת" לא הראתה אפילו ניסיון קל לרדת לחקר האמת. במקום זאת הסתפקה בהצגת צד אחד של המקרה והבאת תגובת הצד השני (במקרה הטוב). אפילו עיתונות "הוא אמר - היא אמרה" זו לא היתה. "זמן אמת" הסתפקה בראיונות עם הגברים "מסורבי הגט", כשגרסת הצד השני הובאה כהכחשה כללית במקרה הטוב או כ"אין תגובה" במקרה הפחות טוב.

ליברמן ובן-עובדיה לא טרחו להציג לצופים ניסיון עיתונאי עצמאי לרדת לחקר טענותיהם של המרואיינים, באשר למצב המשפטי ולנימוקים שבבסיס החלטות בית הדין הרבני שהשאירו אותם "מסורבים". ראיון איננו תחקיר. ראיון לא ביקורתי ללא בירור עובדתי מינימלי אינו עיתונות.

ב"זמן אמת" הצהירו בבומבסטיות כי בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, תופעת סרבנות הגט בכלל רווחת יותר אצל נשים, ואלו נהנות גם מחסינות בבתי הדין. זו הצהרה מפתיעה ומעוררת עניין, אלא שהתוכנית לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה מאחורי הקביעה המאתגרת. נכון, ב"זמן אמת" מציגים נתונים של בתי הדין הרבניים, לפיהם יש יותר מסורבים ממסורבות (427 מסורבים לעומת 382 מסורבות) , אבל בתוכנית התחקירים לא טורחים לחקור מה עומד מאחורי המספרים וההגדרות היבשות.

למה הכוונה? במקרה של גירושים, ישנן חובות כלכליות של צד אחד כלפי צד שני בכל הנוגע לנטל הכספי של גידול הילדים המשותפים. במציאות הכלכלית והחברתית של ימינו, מדובר בדרך כלל בחובה של הגבר לתמוך באשה, שפעמים רבות היא זו שנותרת עם עול גידול הילדים ולעיתים גם זו החלשה כלכלית. ממילא, "סרבנות גט" משתנה, באופן יחסי, בין המינים: בעוד שאצל הגברים היא תינקט פעמים רבות כדי להתחמק מחובותיהם הכלכליות כלפי הילדים, הרי שאצל הנשים היא תינקט על מנת להילחם על זכויותיהן לשותפות כלכלית של הגברים באחזקת הילדים.

ממילא, השוואה בין סרבניות גט למסורבי גט היא השוואה בעייתית. ובעייתית עוד היא המסקנה הנגזרת, לפיה בתי הדין מקלים עם הנשים. האם דינו של גבר המסרב לתת גט לאשתו כדי שלא יתחייב לתמוך בילדים המשותפים או לחלק את הרכוש המשותף, שווה לזה של אשה המסרבת לתת גט לבעלה כל עוד לא יתחייב לתמוך בילדים המשותפים או להעניק לה חלק שווה ברכוש המשותף?

בנוסף, להבדל היחסי במקורות הסירוב בין גברים ונשים יש גם השפעה על עצם הנתון של מספר המסורבים והמסורבות. זאת משום שישנן נשים שמקבלות גט ולא נותרות "מסורבות", רק משום שויתרו על זכויותיהן למזונות ילדים, לחלוקה צודקת של הרכוש וכן הלאה.

מדובר בתופעה מוכרת ונחקרת, אך היא לא הוזכרה ולו במילה במה שמתיימר להיות תחקיר. נשים כגון אלו שתוארו לעיל נחשבות בעיני הקהל ברחב, הארגונים והמומחים ל"מסורבות גט", אך בית הדין לא מתייחס אליהן כך. וגם להיפך: "מסורבי גט" רבים הם גברים שמצויים בעיצומו של סכסוך ממוני מול נשותיהם לשעבר, כאשר הם בעלי השליטה על הזכויות הכלכליות ואינם מוכנים להתפשר. זאת לעומת נשים שחייבות לוותר על זכויותיהן אם הן רוצות הזדמנות לקשר חדש, שכן על פי ההלכה היהודית, אישה נשואה שתלד ילד מגבר אחר הילד יהיה ממזר, בעוד גבר נשוי יכול לחיות עם נשים אחרות ולהביא לעולם ילדים מנשים אחרות ואף לקבל היתר לשאת אישה נוספת.

וכדי לסכם את הכשל הבסיסי הזה ב"זמן אמת": נשים נמצאות בעמדת נחיתות מובנית מול גברים כשהדברים מגיעים להליך גירושים בבית דין רבני בישראל: ידן על התחתונה במיקח וממכר הכלכלי, שכן הזכויות הכלכליות בדרך כלל לא תהיינה בחזקתן; הצורך שלהן בגט אקוטי הרבה יותר מזה של הגבר מבחינת ההלכה; והן בעמדה נחותה יותר גם בשל ההיזקקות לדמי המזונות כדי להיות מסוגלות לשאת בנטל הטיפול בילדים המשותפים. עמדת הנחיתות הזו כופה עליהן מן הסתם פעמים רבות לוותר על זכויותיהן ולצאת ממעמד המסורבת. והנה בתוכנית התחקירים "זמן אמת" נוטלים את השורה התחתונה הזו, של מספר המסורבים והמסורבות, והופכים את משמעותה, כאילו מדובר בעדות לנחיתותם של הגברים דווקא.

לקרוא לתופעה המורכבת הזאת, שבה סכסוך על רכוש הופך ל"סרבנות גט" של נשים כלפי גברים, כאילו לאישה יש כוח ומעמד שווים לגבר בדיני הגירושין בהלכה היהודית, זו לא רק פרשנות שגויה, אלא מה שנראה כמו אג'נדה של עורכי התכנית ושל מי שהביא לידיהם את הנרטיב המעוות הזה.

קחו דוגמה לעיוות המציאות על ידי התוכנית: אחד המרואיינים סיפר בעצב כי הוטל עיקול על משכורתו  בגין אי תשלום מזונות. ההיגיון אומר כי אם הוטל עיקול על משכורתו, הדבר מלמד על כך שהוא לא משלם את דמי המזונות שהוטלו עליו על ידי בית המשפט - אבל התוכנית מתייחסת אליו כאל מי שסובל מאפלייה. בכך נעמדת "זמן אמת" לצד הדעה הקדומה הארסית ביותר, כאילו נשים גרושות נהנות מהמזונות ומשתמשות בהן לצרכיהן האישיים. כנראה שעורכי התכנית לא מעודכנים בגובה דמי המזונות הממוצע וביוקר המחיה בישראל.

או למשל: ד"ר יואב מזאה, שהתראיין לתוכנית, טען כי "בתי המשפט פוסקים לטובת נשים פיצוי בסך של 200 אלף שקל לכל שנה של סרבנות גט, בעוד אין פסיקות בסכומים כאלה ביחס לגברים". באופן מוזר ומתמיה צוות התכנית בחר שלא לאתגר אמירה זו עם העובדות שלהלן: מעטים עד נדירים מאד פסקי דין שבהם נפסקים סכומי פיצוי כאלה לטובת נשים. זאת ועוד, גם לטובת גברים פוסקים פיצויים במקרים בהם נפגעו מסרבנות גט. הפיצוי בתביעות נזיקין ניתן בהתאם לאומדן הנזק, ומשכך, הנזק שנגרם לנשים כתוצאה מסרבנות גט גדול מהנזק של גברים, שכאמור יכולים להמשיך בחייהם ולחיות עם אישה אחרת ואף להביא עוד ילדים לעולם, בעוד נשים מסורבות גט לא יכולות לעשות זאת.

ואם לא די בכל אלה, לסיום העליהום הציבורי כנגד נשים והטעיית הציבור לגבי סבלם של מסורבי הגט, התראיינה לתוכנית יו"ר עמותת "לצידכם", אשר אמרה בריש גלי "שיש נשים רבות שמגישות תלונות שווא ולא עושים להן כלום". אמירה כזו, שלא נתמכת בבדל של נתוני אמת של המשטרה, הפרקליטות או מחקר אקדמי כלשהו, מקוממת ומכפישה ציבור שלם. ציבור שהוא הקרבן האמיתי והברור של הדין האישי (הדתי) בישראל ושל המציאות החברתית - נשים.

נשים רבות שסובלות מאלימות חוששות להתלונן כי הן יודעות שהמערכת הציבורית לא תהיה שם בשבילן, הן חוששות מכך שהאלימות תסלים בעקבות הגשת התלונה. לכן הבעיה האמיתית בהקשר זה היא דווקא תת דיווח על אלימות.

האם הנשים העגונות ומסורבות הגט יקבלו מכתב התנצלות מבן-עובדיה וליברמן? האם נשים שסובלות מאלימות, אך נטען כלפיהן בתכנית שהן "מתלוננות שווא" ימשיכו לחטוף מכות, או לסבול מסוגי אלימות שונים רק בגלל תכניות מעין אלה, שמאמצות נרטיבים חד-צדדיים ולא יורדות לחקר האמת? האם נשים יבינו מהתכנית הזאת, שכדאי להן לוותר על כל זכויותיהן ולחתום על הסכם גירושין מפלה ופוגעני, רק כדי שחלילה לא ייחשבו לסרבניות גט?

ב"זמן אמת" בחרו נקודה על רצף הזמן כדי לנקוב במספר התיקים, אבל נקודה אקראית אינה יכולה לייצג תופעה. העובדה שב-13.3% מהמקרים סגירת תיק גירושים אורכת מעל שנתיים (בין השנים 2010 ל-2015, לפי נתוני דו-שנתון סטטיסטי "נשים ומשפחה") מעידה על כך שבתי הדין משתפים פעולה עם הארכת ההליכים שיוזם אחד הצדדים. זו לב ליבה של תופעת סרבנות הגט, שאכן פוגעת בשני המינים, אבל פגיעתה - מהסיבות המתוארות לעיל - קשה הרבה יותר עבור הנשים.

ב"זמן אמת" היו יכולים לעשות תחקיר אמיתי ולחשוף את היקף ההתנהלות הבעייתית של בתי הדין, או להסתפק בסיפור צבע צנוע יותר ולהאיר סיפורים אישיים של גברים שסובלים מגרושותיהן. אבל בשם העצלנות העיתונאית והמרדף אחר הסנסציה, בחרו להכתיר "תופעה" שאינה קיימת ולעשות עוול לציבור שלם.

עו"ד דנה אייזנר לביא מתמחה בדיני משפחה ומגשרת