ביום חמישי הצהירה צפי סער במדורה ב"הארץ" כי היא "מכשפה", והסבירה כי מכשפה בעידן זה משמעה אשה המתעקשת להיות ריבונית, חזקה, עצמאית, דעתנית וכזו המסרבת לציית ולמשטר את עצמה ואת גופה לצורכיה של הפטריארכיה.

חרף אשליית הנאורות, הקדמה והשוויון, הרי שהנשים המשוחררות בישראל 2017 עדיין משועבדות למבט הגברי, לתרבות הזכרית ולקודים האנדרוצנטריים שהופנמו בנו. המכשפות שבינינו הן אותן הנשים המעזות לבעוט בקודים אלו, למרות תחושת האיום, וחרף מנגנוני ההכפפה וההחלשה המופעלים נגדנו בדרכים גלויות וסמויות. כשהן בועטות ומסרבות ללכת בתלם, כלומר באותו נתיב שנסלל עבורן על-ידי התרבות, החברה, הדת או הממסד ההגמוני, הן מודרות, מושפלות או פשוט עולות על המוקד, כמו אז, בימי הביניים – ועל כך מעידים הטפטופים הבלתי נפסקים של דיווחים על רציחות ומעשי טבח הנעשים בנשים על-ידי בעליהן  כמעט מדי יום ביומו.

מכשפות, מאז ומתמיד, ידעו כי אחת השיטות הדכאניות היעילות ביותר כנגד עוצמה נשית היא גזילת ריבונותן על גופן והפיכתו לאובייקט מושתק ומתופעל. לכן מדגישה צפי סער את המיילדות כמכשפות מודרניות, המחזירות את כוח הלידה לנשים, לאחר שנוכס באקט פוליטי כוחני לממסד הרפואי הגברי. היא מזכירה באותה נשימה גם מכשפה-עיתונאית נוספת – נועה לימונה, שמרבה בכתיבתה ב"הארץ" לבקר את התייחסותו הלא מכבדת והפוגענית, לעתים, של הממסד הרפואי כלפי נשים הרות ויולדות.

סער מעידה על עצמה בגאווה כי היא, כמו המיילדות, מכשפה – מכשפה פוליטית – עיתונאית הנושאת על המטאטא המכושף והמעופף שלה את נס המאבק בדיכוי המגדרי, ללא פחד וללא מורא. ואכן, במאמריה במדור "גברת מג'ונדרת" היא בועטת, מערערת, חותרת נגד ומדגישה לא פעם את חשיבותו, כוחו וקולו האוטונומי של הגוף בחיים נשיים משוחררים, ריבוניים ועוצמתיים.

עיתונאית-מכשפה נוספת הבולטת בעשייתה ברוח זו היא תמר מור-סלע, אשר  פרסמה לפני חודשים מספר את אוסף המונולוגים "ערות". הספר העלה למרכז התודעה הציבורית הישראלית את המיניות הנשית כשהיא מדברת את שתיקתה מנקודת מבט אותנטית – ללא בושה, ללא אשמה וללא הסתרה. הספר הפך מיד לרב-מכר, וכך הבהיר באופן חד-משמעי כי הנשים הישראליות תובעות מחדש את הזכות והריבונות על העונג הגופני-ארוטי שלהן.

אל מול עשייה חתרנית ואמיצה זו, עיתונאיות כמו דנה ספקטור ועירית לינור, שבעבר נתפסו כמכשפות מרדניות מעוררות השראה בפני עצמן, בוחרות כיום (אולי בשל הצורך להמציא עצמן מחדש, או משיקולי רייטינג שונים) לנטוש את המקל המעופף לטובת קרקע יציבה של אישור, החנפה ואשרור מחדש של הסדר הפוליטי-חברתי השליט הקיים.

עירית לינור מפליאה בתוכנית הרדיו שלה לרגום במילותיה הפגנות ופעולות אקטיביסטיות בשם חשיבות השמירה על  הסדר הציבורי המופתי. ממרומי הנאמנות להגמון היא חסה על אנסים שהם גיבורים עטורי צל"שים וחוזרת שוב ושוב לעלוב בנפגעות הטרדה מינית על חולשתן האישיותית שהביאה, כביכול, למצבן.

דנה ספקטור, שבספר "ערות" מרטיטה ומרגשת בתיאוריה הפראיים ("אבל הגוף שלנו נולד לשחרר את עצמו בעזרת השכחה המופלאה הזאת שנקראת מין. אשה במיטבה היא יצור של חופש מוחלט, של קלות דעת ומאהבים. לקחו מאיתנו את התכונה הכי נשית ומצאנו את עצמנו מקלפות במיה במטבח"), בוחרת בטור האחרון שלה ב"ידיעות אחרונות" ("סיפורה של טרחה") להלל את מגמת ההדתה השמרנית ולצאת דווקא נגד אלה שמתריעות ולוחמות נגדה.

מתברר שגם מכשפות ותיקות, כמו ספקטור ולינור, כמהות בסופו של דבר לאישור הקונצנזוס, ולכן, לעתים, הן מעדיפות למכור את המטאטא שלהן, בעבור חופן תשומת לב ואהבתו של ההמון. מאידך, עיתונאיות כמו צפי סער, נועה לימונה ותמר מור-סלע מוכיחות כי היכן שמכשפות ותיקות נופלות ומאכזבות, אחרות, לא פחות טובות, מוכשרות, אמיצות וחתרניות, קמות ומקיימות – מנערות את אבק המטאטא, עוטות את גלימתן, חובשות את מגבעתן וממשיכות במאבקן.