"בשעה זו של לילה עוד לא ברור לחלוטין מה באמת קרה בקהיר", כתב איתן הבר בשבוע שעבר במסגרת טור מיוחד שהופיע ב"ידיעות אחרונות" מיד לאחר שהוכרז על כשלון המשא-ומתן בין ישראל לחמאס. עד היום, למרות הררי המלים שנערמו בעיתונות על הנושא הזה, טרם ניתנה תשובה ברורה לשאלה זו.

בעת שהתנהל הפרק האחרון, לעת עתה, של המשא-ומתן בקהיר לשחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, תפס העיסוק בו נפח נרחב בעיתונות הישראלית. הכותרות הראשיות עסקו בו מדי יום והעמודים הראשונים יוחדו לו. אלא שרובם הוקדשו לסיקור המתרחש במאהל שהקימה משפחת שליט ובקריאות רגשניות לשחרר את החייל. המסע התקשורתי למען שחרורו, שאת החומרים לו סיפקו יועצי התקשורת של משפחת שליט, זכה להיענות נלהבת מצד רוב העיתונות. המשא-ומתן בקהיר, שאת החומרים לו נאלצו הכתבים ללקט בכוחות עצמם, נותר ברובו סמוי מן העין. העיתונות אולי הצליחה לעורר את רגשות קוראיה, אבל התקשתה לספק להם מידע.

מה היתה דרישת חמאס? כמה אסירים הסכימה ישראל לשחרר? ממה נבעה המחלוקת (מספר האסירים ה"כבדים", זהותם, או הדרישה לגרשם)? מדוע נכשל סבב השיחות (בשל הקשחת עמדות חמאס או משום שהתעקש על עמדותיו הקודמות)? התשובות לשאלות בסיסיות אלו תלויות בשאלה איזה עיתון קראתם, באיזה עמוד בגליון העיתון עיינתם, ולעתים לאיזה חלק בידיעה שהופיעה באותו עמוד הקדשתם את תשומת לבכם.

את פרטי הפרטים, מערך הכוחות המורכב שעמד מאחוריהם וסיפורי הפיקנטריה של המשא-ומתן נלמד אולי בבוא היום מספרי זכרונות שיכתבו האנשים שלקחו חלק במלאכה (כמה מהם כבר החלו לעסוק בכך). מהעיתונות המלווה את האירוע באופן שוטף ניתן היה לצפות שתספק תשובות לשאלות הבסיסיות שלעיל. האם כך עשתה, או שרק בילבלה את הקורא, המנסה לדלות מידע מדיווחיה ולהרכיב לעצמו תמונת מצב קוהרנטית?

ריקוד המספרים, מחול העובדות

# גרסת שיפר וברנע. לפי נחום ברנע ושמעון שיפר, שפירסמו ב-20 במרץ סיכום נרחב של המשא-ומתן מול חמאס מרגע חטיפת שליט ועד סבב השיחות האחרון, חמאס דרש בתחילה 1,400 אסירים ו"בנוסף את כל הנשים האסירות", ואילו בסבב האחרון הסתפק ב-450 ("המחיר בו פתח חמאס היה גבוה בהרבה מהמחיר הנוכחי", הם מציינים).

ישראל, לפי גרסתם, הסכימה תחילה לשחרר עשרים אסירים, ואט-אט עלתה במספר עד ל-325 אסירים בסבב האחרון. המחלוקת בין הצדדים, כותבים ברנע ושיפר, לא נסובה על המספר הסופי של האסירים, אלא על זהותם (ישראל התעקשה גם בשלב האחרון שלא לשחרר אסירים ממזרח ירושלים – פרט לשישה – וגם לא ערבים ישראלים).

הכישלון בשיחות נבע מכך שחמאס הקשיח עמדות וסירב לקבל את השמות שהציעה ישראל. ברנע ושיפר כותבים כי ביום האחרון בקהיר "חמאס חזר למעשה לרשימה המקורית שלו, שהשתנתה מן היסוד במהלך השנה וחצי שחלפו מאז שהוגשה". מיה בנגל, כתבת "מעריב", מספקת בדיווחיה לאורך התקופה של המשא-ומתן בקהיר נתונים דומים למדי.

נועם שליט (מימין), אביו של החייל החטוף גלעד שליט, לצד יואל שליט, אחיו של החייל, באוהל המחאה מחוץ לבית ראש הממשלה. 21 במרץ (צילום: קובי גדעון)

# גרסת פישמן. לעומת זאת, לפי דיווחיו של אלכס פישמן, הפרשן לענייני צבא של "ידיעות אחרונות", הדרישה של חמאס עמדה על 1,400 אסירים גם בסבב הנוכחי; ישראל הסכימה לשחרר בסופו של תהליך ארוך 320; המחלוקת נבעה מהדרישה לגרשם, וכלל לא מזהותם; והמשא-ומתן נכשל משום שישראל לא הסכימה למלוא תנאיו של חמאס, שהתבצר בעמדה שקבע כבר לפני למעלה משנה, בלא כל תזוזה משמעותית.

# גרסת שלח. הפרטים שסיפק פרשן "מעריב" עפר שלח לקוראיו דומים לאלו של פישמן, פרט למספר האסירים שדרש חמאס – 450 "כבדים" ועוד 550, כלומר אלף אסירים, ולא 1,400.

# גרסת יששכרוף והראל. אבי יששכרוף ועמוס הראל, כתבי "הארץ", הציגו נתונים שונים בדיווחים שונים. לאורך מרבית הדרך ייחסו לחמאס דרישה לשחרור 450 אסירים, אם כי הראל ציין גם את נוסחת ה-450 ועוד 550. העמדה הישראלית, לפי השניים, התחילה מ-220 לפני הסבב האחרון ועלתה מעלה.

בשלב מסוים מדווחים אבי יששכרוף, ברק רביד ויואב שטרן כך: "הושגה הסכמה על רשימת האסירים. הוויכוח: כמה מהאסירים יגורשו לחו"ל". לפי גרסה זו, ישראל הסכימה לכל רשימת ה-450 שהציג חמאס, ובאותו גיליון הוסיף יששכרוף בטור פרשנות כי הוויכוח באשר למספר המגורשים נוגע לכ-50 אסירים בלבד.

גרסה דומה הופיעה גם כעבור יומיים בטור פרשנות מאת הראל ויששכרוף, אך בידיעה שלצדו [רביד ויששכרוף] היה המידע מסויג יותר ונגע להסכמה על "חלק גדול מרשימת האסירים שישוחררו", ולא על כל 450 האסירים. מי שהמשיך וקרא את הידיעה גילה כי הסתירה נובעת משני מקורות מידע שונים. לפי הפלסטינים, "ישראל תשחרר בעסקה המתגבשת את 450 האסירים המופיעים ברשימה שהציג החמאס". לפי מקור מצרי, "יש עדיין מחלוקת על חלק מהשמות ולא רק על הגירוש".

למחרת שוב השתנו הנתונים בדיווחיהם. יששכרוף (הכתב הישראלי היחיד שנשלח לקהיר לדווח מהשטח) דיווח כי "ישנה הזדמנות של ממש להביא לפתרונה של הסוגיה כבר ביממה הקרובה", אך לפי טור פרשנות שהופיע לצד הידיעה, שעליו חתומים הראל ויששכרוף, המצב עדיין רחוק מפתרון. "עדיין ישנם ברשימת החמאס אסירים שישראל סירבה באופן גורף לשחרר", נכתב שם, "ויש עוד עשרות אחרים (הגרסאות נעות בין כשלושים שמות למאה) שישראל תסכים לשחררם רק אם יגורשו לרצועת עזה או לסוריה ולבנון". את הסיבה לכשלון השיחות הציגו השניים בדומה לפישמן ושלח – חמאס לא הסכים לזוז מהעמדות שקבע כבר לפני שנה ומעלה.

השינויים בדיווחים של יששכרוף והראל בולטים לעומת דיווחי עמיתיהם, בעיקר מפני שהם היחידים שמציינים באופן תדיר מספרים ועמדות. הדיווחים בעיתונים האחרים מלווים בכותרות ענק, אך נותרים כמעט לאורך כל הדרך עמומים ונטולי כל מידע קונקרטי.

הגרסאות: ראש הממשלה, מקורות ערביים, שר הביטחון

באופן כללי ניתן לקבוע כי הקורא בעיתונות הישראלית קיבל שתי גרסאות עיקריות – האחת שיצאה ככל הנראה מכיוון לשכת ראש הממשלה, ולפיה התפתח תהליך אטי של התקדמות עד שחמאס טרף את הקלפים ופוצץ את המשא-ומתן; האחרת יצאה ממקורות פלסטיניים ומצריים, וככל הנראה גם מכיוון משרד הביטחון – ולפיה לא חלה כל התקדמות בתקופה האחרונה, פרט לכרסום מתמיד בעמדה הישראלית.

שמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" (הכותב ספר יחד עם שליח ראש הממשלה עופר דקל), מיה בנגל מ"מעריב" ואחרים הציגו רוב הזמן את הגרסה הראשונה; אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" ועופר שלח מ"מעריב" הביאו את הגרסה הנגדית. עמוס הראל ואבי יששכרוף מ"הארץ" הגישו לקוראיהם גרסת ביניים, שבסופו של דבר נטתה לזו של שלח ופישמן.

הגרסה של ראש הממשלה נבנתה צעד אחר צעד. ב-11.3.09, לאחר יציאתו של שליח ראש הממשלה, עופר דקל, למשא-ומתן בקהיר, דיווחו שמעון שיפר, נורית פלתר ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות" כי השליח נמצא בבירת מצרים עם "הצעות מעודכנות", אך לא פירטו. באותו יום דיווחה מיה בנגל ב"מעריב" כי אולמרט "צייד את שליחו המיוחד לנושא, עופר דקל, ברשימת שמות של אסירים פלסטינים. מתוכם חמאס יכול לבחור שמות שישלימו את רשימת ה-450".

שליח ראש הממשלה עופר דקל, בדרכו לעדכן את ראש הממשלה עם שובו מקהיר. 16 במרץ (צילום: רוני שיצר)

ב"הארץ" דיווחו ברק רביד, ניר חסון, אבי יששכרוף וג'קי חורי כי "המפתח נמצא בידי החמאס ואנחנו מחכים לתשובה מצדם על רשימת האסירים שהצגנו", אבל לא ציינו מה החידוש ברשימת האסירים שהעבירה ישראל. הרושם הכללי שעלה היה כי ישראל מוכנה להתפשר ולהיענות לחלק נוסף מדרישות חמאס.

הפער בין עמדות ישראל וחמאס ממשיך להיות עמום גם למחרת, בדיווח של רביד וחסון ב"הארץ". דווקא אבי יששכרוף מעריך באותו יום בטור פרשנות כי יש "סיבה לאופטימיות זהירה" ומציין ש"הפער בין הצדדים, לפי הערכות ערביות, נוגע עדיין לאסירים הכבדים ביותר שחמאס דורש לשחרר". גם מיה בנגל ב"מעריב" מצטטת "גורם מדיני בכיר", שמשדר אופטימיות ואומר: "יש התקדמות במגעים עם חמאס, אבל עדיין קיים פער גדול בין התביעה שלהם להצעה הישראלית". האם חמאס זז במשהו מתביעתו המקורית? לא ברור, אבל גם אין כל אישור שלא.

עוד יום עובר ומיה בנגל, ג'קי חוגי ועמית כהן מדווחים ב"מעריב" כי "במערכת המדינית נשמעת אופטימיות זהירה באשר לסיכויים שיושגו הבנות מול חמאס כבר בימים הקרובים". לצד הדיווח מצוין כי ראש הממשלה שיחרר רמיזה אופטימית כשאמר בכנס בתל-אביב: "אני מתפלל לקדוש ברוך הוא שיסייע לי להיות זה שמביא אותו הביתה במהרה בימים הקרובים".

שר הביטחון אהוד ברק (מימין) נפגש עם נועם שליט באוהל המחאה ליד בית ראש הממשלה, 9 במרץ (צילום: אורי לנץ)

במה שנראה כחזרה גנרלית למסגור סיום המשא-ומתן דיווח שמעון שיפר באותו יום ב"ידיעות אחרונות" כי "החמאס שוב מקשיח עמדות". לפי הידיעה, "חמאס הקשיח עמדותיו בימים האחרונים נוכח הלחץ הציבורי והתקשורתי הכבד המופעל על ממשלת ישראל לשחרר את גלעד בכל מחיר", וכי "חמאס לא מוכן להתפשר על דרישתו לשחרר 450 אסירים". האם קודם לכן היה מוכן להתפשר? מידע זה לא נמסר בדיווחים (אגב, על ידיעה זו חתום גם אלכס פישמן, אך יש להניח כי לא הוא אחראי לשורות שמצוטטות לעיל, אלא לחלקים אחרים בידיעה). מכל מקום, החשוב הוא שלפי דיווח זה, נטה חמאס להתגמש בטרם נחשף ללחץ הציבורי שמופעל על ממשלת ישראל.

סוף השבוע חולף, וביום ראשון ה-15.3.09 מדווח שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" כי דקל הוסמך לומר למצרים שההצעה הישראלית "נדיבה ולא ניתנת לשינוי", אך בכתבה לא נאמר דבר על עמדות הצדדים ומה כוללת הרשימה הישראלית. גם מיה בנגל ואלי לוי דיווחו ב"מעריב" באותו יום: "גורמים המקורבים לאולמרט" אמרו שדקל ודיסקין "נשלחו עם הוראות מדויקות מיוחדות של ראש הממשלה", ללא כל פירוט של ההוראות.

כאמור לעיל, ב-16.3.09, ערב קריסת המשא-ומתן, דיווח יששכרוף כי "ישנה הזדמנות של ממש להביא לפתרונה של הסוגיה כבר ביממה הקרובה". למחרת, עם שובם של שליחי ראש הממשלה לישראל, דיווחו רביד, יששכרוף והראל כי לטענת שני השליחים, האשמה בכשלון המשא-ומתן רובצת לפתחו של חמאס, ש"נסוג בו מרוב העמדות שהציג במשא-ומתן בשנה האחרונה", וכי "הדרישות שלהם הגיעו משום מקום ובפער עצום מכל דבר אחר שדובר בו בעבר". על כן השליחים "הוכו בתדהמה".

מי זיגזג: חמאס, ישראל או העיתונאים?

יש לשים לב: זה מידע חדש וניסיון ראשון למסגר את הסיפור באופן המייחס לחמאס הקשחה בעמדותיו. עד אותו רגע לא נודע כלל על גמישות מצד חמאס, פרט לידיעה של שיפר מה-13 בחודש, שגם בה לא פורטו ההתגמשויות של חמאס. במה התגמש חמאס? לפי ידיעה זו, כמו בידיעה הקודמת, כלל לא ברור.

גם ב"ידיעות אחרונות" מביאים בהרחבה את גרסת שליחי אולמרט למהלך האירועים. נחום ברנע כותב כי "בלשכת ראש הממשלה נשבעים שחמאס הקשיח את עמדותיו בימים האחרונים והפר הבנות שהושגו איתו במהלך המשא-ומתן", ואילו שיפר מוסיף: "הארגון חזר בו מהבנות שהושגו עימו בעבר". גם בדיווח זה לא מפורט מהן בדיוק אותן הבנות.

בנגל דווקא מספרת באותו יום ב"מעריב" מה טיב ההגמשה של חמאס. "שלשום", היא כותבת, "קיבלו השליחים מסרים מחמאס שיש על מה לדבר – שהם מוכנים לוותר על שחרורם של האסירים מרשימת ה-450 שהועברה לישראל, ולהשלים חלק מהם מרשימה אחרת שישראל העבירה לידיהם". אך לדברי "גורמים בלשכת ראש הממשלה" שבנגל מצטטת, "חמאס חזר בו, הקשיח עמדות ואף העלה דרישות בלתי הגיוניות". לפי הדיווח, "חמאס ככל הנראה שב על תביעתו המקורית הנוקשה: לשחרר את רשימת 450 האסירים 'הכבדים', ואף התעקש שהם ישוחררו לגדה המערבית".

המספרים המדויקים בהצעה הישראלית נחשפו בישיבת הממשלה. לפי הדיווח של ברק רביד ב"הארץ" מה-18.3.09, עופר דקל מסר ש"מתוך רשימת האסירים שהציג החמאס, הסכימה ישראל לשחרר 325, ביניהם רוצחי ישראלים, שמתוכם דרשה לגרש לרצועת עזה או לחו"ל 144 אסירים".

ישיבת הקבינט ב-17 במרץ (צילום: משה מילנר; לע"מ)

באותו יום הציג בן כספית ב"מעריב" בהרחבה את גרסת אולמרט למהלך העניינים. "על-פי הגרסה הזו", כתב כספית בזהירות, "ראש אמ"ן אמר אתמול בישיבת הממשלה שעל-פי תמונת המודיעין, חמאס התכוון לקבל פשרה עם ישראל ולוותר על חלק מהשמות, אבל מול הגל התקשורתי והציבורי שינה את דעתו והבין שהממשלה תיכנע". כמו בנגל יום קודם לכן, כספית (שמציג את מה שהוא עצמו מגדיר כגרסת אולמרט) מדבר על ויתור על כמה שמות מרשימת חמאס. בהמשך הוא כותב, כמו מפיו של אולמרט: "מה שהיה צריך להיות בקהיר זה שהם יביאו עוד שמות, אנחנו נאתר מתוכם 125 נוספים, וככה נגיע ל-450. ומה קרה שם? שום דבר לא קרה בקהיר. הם פשוט לא הביאו עוד שמות".

יומיים אחר-כך פירסמו ברנע ושיפר את הסיכום המפורט שלהם, ובו, כאמור, ההסבר שברגע האחרון ובשל הפסטיבל התקשורתי בישראל, "חמאס חזר למעשה לרשימה המקורית שלו, שהשתנתה מן היסוד במהלך השנה וחצי שחלפו מאז שהוגשה". כיצד הרשימה של חמאס "השתנתה מן היסוד"? פרט זה אינו מפורט בסקירה.

מאותם גליונות העיתונים ממש, ולעתים מאותם הכתבים, ניתן לחלץ גם את הגרסה החלופית.

ב-8.3.09, עוד לפני השלב האחרון, ה"מרתוני", במשא-ומתן, דיווחו אבי יששכרוף ועמוס הראל ב"הארץ" כי חמאס דחה את הצעת ישראל לשחרר "כ-220 שמות מתוך רשימת 450 השמות שהעביר החמאס", ובנוסף לכך "לבחור כמחצית מתוך רשימה נוספת של כ-450 אסירים שהרכיב דקל, כדי להגיע למספר הזהה למספר המקורי שדרש החמאס". המחלוקת, כך דיווחו, מצומצמת יחסית ונוגעת רק ל"כמה עשרות מחבלים".

מה היתה דרישת חמאס באותו שלב של המו"מ? הראל כתב למחרת כי "החמאס מתעקש פחות או יותר על רשימת המשוחררים שדרש לפני שנתיים וחצי". כלומר, לא חל כל שינוי בעמדת חמאס. עוד יום עובר והראל מעריך שהעסקה "הולכת ומתרחקת", ובה בעת מציין כי המתווה שעליו כבר סוכם בעבר כולל סך של 1,000 אסירים – 450 "כבדים" ו-550 נוספים.

עופר שלח מדגיש ב"מעריב" ב-11.3.09 כי למעשה לא חלה כל התקדמות במשא-ומתן: "לפני יותר משנה הגיע דקל למצב הנוכחי [...] מאז שום דבר מהותי לא זז במשא-ומתן".

למחרת מביע אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" עמדה דומה לזו של שלח. גם הוא מתעקש שלא חלה כל התקדמות של ממש בתקופה האחרונה. הוא כותב כי "בלי שום קשר למה שהושג שלשום בקהיר, מנסים בשבועות האחרונים בישראל לייצר את התחושה שהמו"מ מתקדם, שאנחנו בשלב קריטי, שיש סיכוי ששליט ישתחרר מן השבי עוד בתקופת כהונתו של אולמרט כראש ממשלה. ספין רודף ספין. מישהו דואג לזרות חול בעיני הציבור". לגבי המשא-ומתן עצמו, פישמן כותב כי הפער לא נוגע כלל לזהות האסירים, אלא לגירושם.

נועם שליט מוסר הודעה לתקשורת, 17 במרץ (צילום: פלאש 90)

ב-15.3.09, כשבישראל נושבות רוחות אופטימיות, מדווח כתב "מעריב" עמית כהן: "הזרוע הצבאית של חמאס טוענת כי אין התקדמות במגעים לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט". לסתירה בין האופטימיות בישראל להתעקשות הפומבית של חמאס מתייחס באותו יום פרשן העיתון, עופר שלח. "ערפל כבד, חלקו מוצדק מאוד וחלקו פחות, מכסה את המהלכים האחרונים בעניין גלעד שליט", הוא כותב. "רק מעטים מעורבים באמת במתרחש, והסביבה של כמה מהם משדרת סימנים סותרים".

לפי שלח, בידיעות האופטימיות – שיצאו מכיוונו של ראש הממשלה – לא היה ממש. לדבריו, מאז שהונחה על שולחן המשא-ומתן הצעה ישראלית לפני למעלה משנה, לא השיב עליה חמאס. איך בכל זאת מסביר שלח את הדרמה שהתחוללה באותם ימים, לפחות בתקשורת הישראלית? "או שיש באמת משהו לא ידוע או שאהוד אולמרט מבקש, בימים האחרונים לכהונתו, לשכנע אותנו שאכן עשה הכל כדי להחזיר את שליט, ופשוט לא עלה בידו". שלח יחזור מאוחר יותר למסקנה זו.

למחרת, ערב קריסת המשא-ומתן, משנה מיה בנגל את הטון האופטימי וכותבת כי "ההערכות הן שעד אתמול, חמאס לא נסוג בהרבה מתביעתו לשחרר 450 אסירים 'כבדים' תמורת החזרת שליט הביתה [...] גורמים מדיניים העריכו אתמול כי ישראל הסכימה לשחרר כ-250 אסירים מתוך רשימת 450 השמות שהעביר חמאס. [...] ישראל התעקשה ש-50–100 אסירים פלסטינים בלבד יחזרו לגדה המערבית, ועוד כ-100 לחו"ל. גם לתנאי הזה חמאס התנגד בנחרצות".

נועם שליט באוהל המחאה, 8 במרץ (צילום: אוליביה פיטוסי)

לאחר שובם של שליחי ראש הממשלה ארצה, סיכם פישמן את המשא-ומתן תוך התקפה על גרסת ראש הממשלה וקריצה ידידותית לשר הביטחון. "רק אתמול, בממשלה", הוא כותב, "ישבו כל השותפים הישראלים למו"מ לשיחת סיכום וגילו את הסוד הנורא: לא היה מו"מ. ישראל ניהלה מו"מ חד-צדדי עם עצמה. שיחקנו בנדמה לי. החמאס קבע תנאים לפני כשנתיים ולא זז מהם בפסיק. [...] באנו עם 70 שמות – החמאס זרק. באנו עם 120 שמות – החמאס זרק. באנו עם 220 – החמאס זרק. באנו עם 320 – החמאס זרק. אז מה השתנה בכל הזמן הזה? שר הביטחון ברק הבין את כללי המשחק כבר מזמן ואמר: 'תנו להם את ה-450 שלהם ונגמור עם זה'".

עופר שלח מספק הסבר לגרסה של ראש הממשלה: "מה שקרה בסוף השבוע לא היה מאמץ אחרון לשחרר את שליט, אלא מאמץ לא אחרון בהחלט לשכנע אותנו. אהוד אולמרט החליט שלא ישלם את המחיר הזה כבר מזמן".

בדיווח מאת רביד יששכרוף והראל מצוין לפי "מקור מצרי", "חמאס לא חזר בו מדרישותיו ולא הציג עמדות חדשות". חליל אל-חייא, מראשי חמאס, אמר לעיתון כי "לא ידוע לו דבר על פריצת דרך במגעים". וגם רוני שקד כותב ב"ידיעות אחרונות" כי "ד"ר צלאח בארדויל, ממנהיגי חמאס, הסביר כי הארגון קשיח בדרישותיו".

ב-19.3.09 מתיישר יששכרוף לגרסת פישמן ושלח ומסכם את המשא-ומתן כך: "החמאס לא שינה ככל הנראה עמדות ברגע האחרון. הוא פשוט סירב להתגמש. הרשימה נותרה אותה רשימה מלפני שנתיים וחצי ואף יותר, כך גם המספרים". למחרת הוא כותב יחד עם עמוס הראל במוסף "השבוע", במסגרת סיכום נרחב של התהליך: "שמות האסירים ה'כבדים' שדורש החמאס לשחרר ידועים לאולמרט מזה שנתיים. האם רק השבוע הגיע למסקנה שלא ניתן ללחוץ על החמאס לסגת ממקצת מדרישותיו? אם זה נכון, המשמעות היא שהצדדים לא ניהלו משא-ומתן מעשי לאורך רוב התקופה".

ראש הממשלה לאחר שהודיע בנאום לאומה על כשלון המשא-ומתן לקיום עסקה לשחרור שליט, 17 במרץ (צילום: יוסי זמיר)

השורה התחתונה: אין שורה תחתונה

בעוד האחריות לכשלון המשא-ומתן לשחרור גלעד שליט טרם הובררה, על הכישלון בדיווח על המשא-ומתן חתומים רבים. מובן כי דיווח על משא-ומתן רגיש וסודי אינו פשוט. לכל כתב מקורותיו, לכל מקור האינטרס שלו, לכל עיתון חשבונות גדולים יותר מאשר מה יופיע בידיעה אחת בודדה. ובכל זאת, המצב שבו כל עיתון מדבר בכמה קולות, כשמרביתם נשמעים באופן מעומעם ובלי כל מידע של ממש, דורש שינוי.

קורא מן השורה, שביקש לא רק להזדהות עם כאב הלב העצום שעובר על משפחת שליט במאהל המחאה שלה, אלא גם להבין מה מתרחש בקהיר, נאלץ לעבוד קשה ביותר כדי לחלץ את המידע מהעיתונות, וגם אז נתקל בסתירות חיצוניות ופנימיות. בכך כשלו העיתונים במשימה הבסיסית ביותר שלהם: דיווח על אודות המתרחש.