בשנת 2004 פירסם גוש-שלום חוברת שכותרתה "אמת מול אמת". היה זה ניסיון נוסף של הארגון להציג בפני הציבור הישראלי את האופן שבו רואה הצד האחר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לפי ד"ר יהודית אורבך מהמגמה לתקשורת ציבורית במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, אף שבעיתונות הישראלית הנראטיב הפלסטיני אינו מוצג באופן ברור כפי שהופיע בחוברת של גוש-שלום, ניכר בה הרצון שלא להתחפר בנראטיב הישראלי בלבד ולהתחשב גם בנקודת המבט של הצד האחר.

מתוך בחינת נסיונות פיוס שרווחו בעולם בשנים האחרונות, כגון ועדות אמת ופיוס תוך נכונות להביע התנצלות על עוולות מן העבר, בנתה אורבך מודל שהיא מכנה "פירמידה של פיוס". פירמידה זו כוללת את הצעדים הנדרשים משני צדדים הנתונים בסכסוך ממושך ומבקשים להתפייס. "לא לפתרון ההסדר וחלוקה מחדש של משאבים הנתונים במחלוקת", היא מדגישה, "אלא להתפייסות במובן הפסיכולוגי, לשינוי עמדות והכשרת הלבבות". הצעד הראשון במסע הארוך אל עבר הפיוס, לפי מודל זה, הוא התוודעות לנראטיב של הצד האחר. לתקשורת ההמונים חלק מכריע במשימה, מן הסתם.

בכנס של אגודת התקשורת, שהתקיים בתחילת החודש במכללה האקדמית עמק יזרעאל, הציגה אורבך עבודה שביצעה יחד עם הילה לווינשטיין, אף היא מהמגמה לתקשורת ציבורית באוניברסיטת בר-אילן, הבוחנת את המקרה הנודע של מות הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה בתחילת האינתיפאדה השנייה. לשיטתה של אורבך, זהו נראטיב אחד, כלומר סיפור אחד, במטה-נראטיב (סיפור-העל) שבו מחזיק כל צד. הממצאים של אורבך ולווינשטיין מחמיאים למדי לעיתונות הישראלית, וביקורתיים ביותר כלפי העיתונות הפלסטינית.

במסגרת המחקר בחנו השתיים את כל הידיעות והכתבות החדשותיות שנגעו למות א-דורה מספטמבר 2000 ועד לאחרונה בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ובאתרים וואלה ו-ynet; את הטוקבקים לידיעות בשני אתרי החדשות הישראליים, וכן את הידיעות והכתבות בשלושה עיתונים פלסטיניים – "אל-קודס", "אל-איאם" ו"אל-חיאת אל-ג'דידה".

המסקנה היא כי אין כמעט השקה בין הנראטיבים השונים, אפילו לא בשאלות בסיסיות ביותר. על-פי הנראטיב שהוצג באופן גורף ומוחלט בעיתונות הפלסטינית, אומרת אורבך, א-דורה נרצח בכוונה תחילה על-ידי חיילי צה"ל, שרדפו אותו אף שנקלע למקום במקרה, וזאת משום שהרצחנות אינהרנטית לעם הישראלי, המבקש להכחיד את העם הפלסטיני.

הנראטיב שהופיע בטוקבקים של אתרי החדשות הישראליים היה הפוך. לפי נראטיב זה, אומרת אורבך, האירוע בוים על-ידי הפלסטינים לכדי עלילת דם, כחלק ממסורת של עלילות דם כלפי יהודים. נראטיב זה, מדגישה אורבך, החל לעלות רק לאחר שהופיעו ממצאי התחקירים שביצעה אסתר שפירא בטלוויזיה הגרמנית והבדיקה העצמאית של הצרפתי פיליפ קרסנטי.

אבל אורבך ולווינשטיין מצאו גם נראטיב שלישי, זה שהופיע בעיתונות הישראלית. לדברי אורבך, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"הארץ" נמצאה נכונות להציג בד בבד גם את הנראטיב של הצד האחר. "גם כשהתחילו כבר לצאת הממצאים התומכים במטא-נראטיב הישראלי של שפירא וקרסנטי, שאנחנו הצודקים והם הרעים, ממצאים שיכולים לעזור לנו להתחפר באגו הלאומי שלנו, העיתונים עדיין דיווחו על האירוע מתוך חמלה".

אורבך מוסיפה שהיו גם מקרים של מתן פתחון פה ישיר לצד האחר. סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות", למשל, ריאיינה את אביו של א-דורה, ובמקרה אחר גם ניסתה להפגיש בינו ובין הורים שכולים ישראלים. "זה ניסיון להראות שיש זהות חדשה. לא פלסטינים מול ישראלים, אלא הורים שכולים משני הצדדים, שיכולים להזדהות", מסבירה אורבך. לדבריה, היה הבדל מסוים בין המסגור ב"ידיעות אחרונות" ובין זה הפשרני מעט יותר של "הארץ", בעיקר בשלב שבו החלו לצוץ עדויות הסותרות את ההאשמה המקורית בדבר אשמת כוחות צה"ל, אך הבדלים אלה היו שוליים, כהגדרתה.

למעשה, מהמחקר שלכן עולה שהעיתונות הערבית היא ברמת הטוקבקים הישראליים.

"כן, הפלסטינים ברמה מאוד מתלהמת, ברמה של טוקבקים, עם ביטויים מתלהמים, רגשיים מאוד, לא רציונליים, ולא מוכנים להקשיב אפילו לאפשרות שאולי הם טועים, ואולי יש משהו בנראטיב של הצד השני. אלה הממצאים, ואפשר להסביר את זה על רקע חוסר הסימטריה בין ישראל לפלסטינים; מי החזק ומי החלש, איפה נמצאים הפלסטינים ואיפה אנחנו מבחינת בניית האומה והזהות הלאומית שלנו".