השאלה כיצד התקשורת הישראלית מַבנה תופעות של דה-לגיטימציה כלפי "האחר" הערבי במצבי קונפליקט שונים עומדת למבחן מפעם לפעם. כדי לענות על שאלה מורכבת זו עלינו להתחקות אחר מבני העומק של השיח החדשותי.
בלב מאמר זה עולה הטענה כי מבני העומק הללו הם השתקפות של שני מרכיבי יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית. האחד הוא מדינה יהודית, שהוגדרה על-ידי האליטות הפוליטיות במסמך המכונן של מדינת ישראל, מגילת העצמאות, והפכה לאורך השנים לחלק מהותי מהציונות. המרכיב השני הוא אתוס הביטחון שגובש לאור הימשכות הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני. בלב שתי אבני יסוד אלה עומד מכשיר הדה-לגיטימציה המופנה כלפי קבוצות אתניות ולאומיות המערערות על הגדרת הזהות היהודית של המדינה, מאיימות עליה או פועלות באלימות נגד מייצגיה.
המאמר הנוכחי מבקש לבחון ביטויים שונים של דה-לגיטימציה כלפי הפלסטינים (אזרחי ישראל ותושבי הגדה המערבית ועזה) בשלב טרום התפרצות הקונפליקט, כאשר הבסיס לדה-לגיטימציה הוא אתנוצנטרי – תוצר של הדגשת הזהות היהודית – ובשלב התפרצות הקונפליקט, בעצימות משתנה, שלב שבו מודגשת תרבות הביטחון במלוא עוצמתה.
מטרת המחקר הנוכחי היתה לתאר, לנתח ולהשוות את ביטויי הדה-לגיטימציה הישראלית כלפי הפלסטינים על תכניה השונים בשלושה אתרים מובילים: ynet, "וואלה" ו-mako, לפני מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ובמהלכו. ממצאי המחקר מתבססים על ניתוח תוכנן של 368 כתבות, תוך שימת דגש על מאפיינים, דרכי ביטוי ופונקציות של תופעת הדה-לגיטימציה.
לצורך כך נבחרו שלושה פרקי זמן עוקבים ב-2014, המתאפיינים בשלושה סוגי מצבים: שלב טרום הקונפליקט (קונפליקט רדום), מ-15 באפריל עד 12 ביוני – התקופה שאחרי ההודעה על כשלון המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים; שלב ביניים (מתיחות בטחונית), מ-13 ביוני עד 7 ביולי – פרק זמן הכולל את הידיעה על חטיפה ורצח שלושת הנערים היהודים ורצח הנער הפלסטיני; שלב ההסלמה (קונפליקט פעיל), מ-8 ביולי עד 26 באוגוסט – משך מבצע "צוק איתן".
ממצא נוסף, מפתיע למדי, הוא ששכיחות הדה-לגיטימציה כלפי הפלסטינים היתה גבוהה יותר בשלושת האתרים דווקא בשלב הביניים מאשר במצב של הסלמה צבאית
הממצא הבולט הראשון הוא שתופעת הדה-לגיטימציה כלפי הפלסטינים (בתוך ישראל ומחוץ לקו הירוק) בתקופת המחקר נוכחת בתכני שלושת האתרים. בחינה של תכני האתרים ואופן הצגת דברי ההנהגה העולים מהם (המקומית והארצית כאחד) מצביעה על הבדלים ביניהם ביחסם לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי הערבים הפלסטינים בישראל ובגדה המערבית ועזה.
נמצא כי תופעת הדה-לגיטימציה בולטת יותר ב"וואלה" (14% מכלל הידיעות שנותחו) מאשר ב-ynet וב-mako (בהתאמה: 11% ו-7%). הדבר בא לידי ביטוי בהצהרות תקיפות של ההנהגה הארצית והמקומית בישראל נגד ההנהגה הפלסטינית, באמירות מתלהמות של אזרחים ישראלים, הקוראות לתגובה צבאית קשה בעזה, ובפרשנויות וניתוחים המחדדים את ההבדלים המוסריים "בינינו", הישראלים, ו"ביניהם", הפלסטינים.
ממצא נוסף, מפתיע למדי, הוא ששכיחות הדה-לגיטימציה כלפי הפלסטינים היתה גבוהה יותר בשלושת האתרים דווקא בשלב הביניים (18% מכלל הידיעות שנותחו) מאשר במצב של הסלמה צבאית (9% בלבד). זאת, בניגוד להנחה מוקדמת שלפיה הסלמה בקונפליקט מביאה לעלייה משמעותית בגילויי הסתה נגד הקבוצה היריבה.
הסבר אפשרי לכך הוא שמצב הביניים התאפיין במעשי טרור נגד אזרחים חפים מפשע, מציאות שמְלַבה שנאה ודה-לגיטימציה קיצונית נגד מי שנתפס כאחראי למעשים אלה. החרדה מפני הטרור ושגרת הפיגועים העמידו לכאורה בסכנה את שאלת ההישרדות הלאומית והפרטית כאחד. מנגד, במציאות של הסלמה צבאית, כמו במבצע "צוק איתן", תפיסת הביטחון האישי עולה (בשל הפעילות של צה"ל), ומהטעם הזה תדירות גילויי הדה-לגיטימציה במֶדיה פוחתת בהשוואה לפרקי זמן המלווים בגלי טרור.
בהקשר זה, חשוב לציין כי הכיסוי התקשורתי של הטרור (קונפליקט בעצימות נמוכה בהשוואה למלחמות) אינו מנותק מסיקור לוחמה צבאית, אך שונה ממנה – האחד קודם בזמן לאחר. כך למשל, אירועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001 הובילו למלחמה האמריקאית באפגניסטן ובעיראק, כשם שמבצע "חומת מגן" ב-2002 נתפס בעיניים ישראליות כתגובה צבאית לפיגועי ההתאבדות של הפלסטינים.
הריסות בשכונת שג'עייה ברצועת עזה כתוצאה מהפגזות צה"ל בעת מבצע "צוק איתן", 27.7.14 (ציללום: עימד נאסר)
מניתוח התוכן באתרים עולה כי מאפייני הדה-לגיטימציה הבולטים כלפי הפלסטינים בישראל ובשטחי הגדה המערבית ועזה בתקופת המחקר הם תיוג סטריאוטיפי ומכליל; הדרה מגבולות הנורמות והערכים המקובלים על ישראל; תגובות אמוציונליות שליליות; תמיכה של מנגנונים סוציו-פוליטיים, תרבותיים ומשפטיים בגילויי הסתה נגד ההנהגה הפלסטינית; ותחושת איום מצד הארגונים הפלסטינים. בנוסף, נמצא כי דה-הומניזציה, נידוי (חרם) ותוויות פוליטיות שליליות הן דרכי הביטוי השכיחות ביותר של דה-לגיטימציה כנגד הפלסטינים.
מבדיקת הפונקציות של הדה-לגיטימציה באתרי החדשות מתברר עד כמה תופעה זו היתה שכיחה בקיץ 2014. כך למשל ניתן לראות כי דה-לגיטימציה מספקת מידע על המציאות הפוליטית ומפרשת אותה, ממלאת תפקיד חשוב בהצדקת הקונפליקט עם הפלסטינים, מייצרת היררכיה ברורה בין המוסר הגבוה של אזרחי מדינת ישראל לבין המוסר הנמוך של תושבי רצועת עזה, מניעה לפעולה נגד הארגונים הפלסטינים (לעתים ללא אבחנה ברורה בין אזרחים לחמושים) ומגייסת את הציבור הישראלי לפעולה צבאית ברצועת עזה.
באופן כללי, התוצאות הללו לא מפתיעות, לאור העובדה שעמים הנתונים בסכסוך מתמשך ובלתי נשלט נוטים לקדם גילויים של דה-לגיטימציה כלפי קבוצות או חֶברות יריבות. ואולם, במקרה המבחן שלפנינו מתגלה תמונה מורכבת יותר, הן לגבי היקף הדה-לגיטימציה המשתנה בהתאם להתפתחויות הפוליטיות והצבאיות של הסכסוך, והן לגבי ההבדלים בין שלושת האתרים הנחקרים בהיקף התכנים.
בסופו של דבר, מקרה המבחן של העימות הצבאי בעזה והתקופה שקדמה לו מראֶה לנו שוב כיצד מעמדו של "האחר" הפלסטיני מתערער במצבי קונפליקט, אז גוברת הנטייה לתייגו כאויב או כסיכון בטחוני. וכשזוהי תדמיתו, כך גם מוקעת נוכחותו הפיזית ומתקבעת בתודעה כלא-לגיטימית. מובן כי מסקנה זו, כמו גם מסקנות אחרות, מוגבלת, מטבע הדברים, לזמן ולמקום שבו הוסקה.
ד"ר שגיא אלבז הוא מומחה לתקשורת פוליטית. המחקר המלא פורסם בימים אלה בגיליון מס' 12 של כתב העת "המרחב הציבורי"