בפסקה החותמת את הפרק הקודם הזכרתי בחטף את תלמידי. בזכותם ועבורם נכתב ספר זה. עלי לומר מיד כי אני חייב להם תודה: הבלבול שחשתי כחוקר חדש-ישן בתחום נטול מבוא מסודר התגמד לנוכח המבוכה שחשתי כמורה בו. בכיתה, ההיבטים המעשיים של הבעיה בלי ספק זכו לקדימות והעצימו את האתגר: כיצד לסייע לאוסף כה מגוון של תלמידים?

הנה מתיישבים להם בכיתה עיתונאית לעתיד וסוציולוג של העולם המקוון לעתיד, איש יחסי-ציבור לעתיד ושדרן רדיו לעתיד, צלמת לעתיד, היסטוריונית של הטכנולוגיה לעתיד, איש טלוויזיה לעתיד ומו"ל לעתיד, דוברת פוליטית לעתיד ומומחה ליישוב סכסוכים לעתיד, איש פרסום לעתיד, מהנדסת תוכנה לעתיד ומעצבת אתרי אינטרנט לעתיד, איש שיווק לעתיד, יועץ ארגוני לעתיד ואפילו משוררת לעתיד (אם כי היא עדיין לא יודעת זאת).

הרשימה ארוכה ופתוחה בעיקרון, שכן עדיין איננו יודעים מהם מקצועות התקשורת של העתיד, ואפילו של העתיד שאינו רחוק במיוחד. מנקודת המבט האקדמית, בכמה עשרות השנים האחרונות לימודי התקשורת החליפו במהירות מרשימה את מה שמכונה בארץ "לימודי בּי-אֵיי כללי", לפחות במובן זה שקבוצה גדולה של סטודנטים המעוניינים לרכוש השכלה אקדמית כלשהי, אך עדיין אינם יודעים מה בדיוק ללמוד, ואשר לפני עשרים שנה היו נרשמים לברירת המחדל של "לימודים הומניים כלליים", נרשמים היום ללימודי תקשורת, הנחשבים בעיניהם ללימודים הכלליים הפרקטיים של ראשית המאה ה-21, מאה שאינה מניחה עוד לתלמיד הסקרן לשוטט בהתפעמות בין אוצרות התרבות האנושית, נטול יעדים פיננסיים מוגדרים ושאיפות קריירה מנוסחות מראש.

והנה, ממש בעשור האחרון חלה שוב תנועה רבתי בהתנהלות של אותו פלח אוכלוסייה: לפחות חלק מאותה קבוצת תלמידים גדולה, אשר עד לאחרונה ביקשה את השכלתה בלימודי תקשורת, התחיל לנוע בחוסר נוחות מסוים לעבר לימודי מִנהל עסקים. חשוב להכיר בכך שהן התנועה ההמונית שהתחילה לפני כארבעים שנה לעבר לימודי תקשורת, והן התנועה הניכרת בעשור האחרון, ומלווה בתחושה מסוימת של משבר אמון, הלאה מלימודי תקשורת ולעבר לימודי מִנהל עסקים, מסמלת במובהק את תחושת אובדן הדרך שבו אנחנו עוסקים: היעדרה של תיאוריה כוללת להבנת סך התופעות המתכנות "תקשורת" הוא גם מקור לעניין הרב בהם וגם מקור לביקורת הרבה עליהם (בין שמבחינים בכך הנוהרים ללימודי מִנהל עסקים ובין שלא, הקשיים שמביאים אותם לנטוש היום את לימודי התקשורת לטובת לימודי מִנהל העסקים מכבידים לא פחות בתחום מִנהל העסקים, ובדיוק מאותן סיבות, שכן אין ספק שלימודי מִנהל העסקים הם במובנים רבים פשוט תת-תחום זעיר בלימודי התקשורת, ועל כן חולקים עמם את כל הקשיים המתודולוגיים והמגבלות התיאורטיות).

אני מבקש לסייע לקבוצת התלמידים המגוונת שמתיישבת מולי. אני מציין לעצמי כי קבוצת המקצועות שבהם הם מבקשים להתמקצע אינה עשירה ומורכבת כמו קבוצת המקצועות וההכשרות שממנה מגיעים המורים לתקשורת, ובוודאי שלא כמו הקבוצה הכוללת את כל אלה שראויים להיחשב לחוקרי תקשורת מנקודת מבט עקרונית ומופשטת, כלומר אלה שלמעשה חוקרים היבטים מרכזיים של תקשורת-באשר-היא. מהן הבעיות המקצועיות המשותפות לתחומים אלה? מהם המיומנויות והכישורים המקצועיים המאפיינים את המומחים במקצועות אלה? מדוע הם קובצו יחדיו? הדברים אינם ברורים כפי שחלק מן המרצים ללימודי תקשורת, מכוחו של הרגל, משננים לעצמם ולתלמידיהם.

לדוגמה, קשה יהיה למצוא בכיתה שלנו בלשן מקצועי לעתיד, גם אם אין ספק שהבלשן הוא חוקר אמצעִי התקשורת המרכזי שלנו – השפה האנושית. תלמידה מרימה יד ושואלת מדוע חסרים ברשימה גם המחנך לעתיד והמוזיקולוג לעתיד. היא צודקת, כמובן. אלו תחומי תקשורת חשובים ומרכזיים מאין כמותם. קל להעשיר את הרשימה עוד ועוד: חסרים לנו, למשל, האמנים השונים לעתיד, שכולם כמובן גם אנשי תקשורת. חסרים המתרגמים, הפילולוגים, וזאת עוד בלי שחרגנו כלל למדעים "קשים" יותר. הרי על-פי רוב איננו מוצאים במבוא ללימודי התקשורת את איש המחשבים לעתיד או את חוקר האבולוציה ההתפתחותית לעתיד, ואפילו לא את חוקרת התפיסה לעתיד. אין לי ספק שאילו היה קיים מבוא כללי לתקשורת, מבוא לתקשורת-באשר-היא, כל אלה היו מתיישבים מיד בשורות הראשונות בכיתה בסקרנות ובתחושת דחיפות, מתוך תקווה למקם ואולי אף לעגן את ידיעותיהם הפרטניות בתמונת עולם כללית יותר.

המבוכה גדֵלה עוד יותר כשאנחנו מבחינים בעמימות המובנית של אחד מן השמות הנפוצים יותר ללימודי תקשורת ברחבי העולם: "לימודי מדיה". המשמעות המילולית סתומה במכוון: "לימודי אמצעים" ("מדיה", בלטינית, היא לשון רבים ל"מדיום", שפירושו אמצע או תווך. מדיום, אם כן, הוא כל מה שעומד בתווך, כלומר בין דבר וסביבתו, וכך בין דברים שונים; התרגום העברי התקני ל"מדיום" הוא "ממצע", חידוש לשון מעניין שלא נקלט, אולי משום שהוא מדגיש במוזרותו את המבוכה במקום לכסות עליה).

המשמעות המילולית של הכותרת "לימודי מדיה" היא אפוא לימודי המתווכים או לימודי הממצעים. בצדק ישאל התלמיד הסקרן באילו מתווכים או ממצעים מדובר. אם כל דבר העומד בתווך בין שני דברים אחרים (או יותר) נכלל בתחום הלימוד שלנו, הרי נימצא מבקשים תורה כוללת של מתווכים, שהיא כמובן תורה כוללת של כל מה שישנו... האם ניתן להגביל את התחום שלנו באופן שיאפשר עיון אחראי בחלקים מובחנים של עולם עצום כזה? מהם הממצעים שאותם אנחנו מבקשים ללמוד ומדוע? האם מדובר ברשימה סופית של ממצעים? ואם לא, האם ניתן לאפיין אותם בעזרת קריטריון, אפילו חלקי, כך שנוכל להבחין את הממצע המעניין אותנו מזה שאינו מעניין אותנו?

אנחנו, כמובן, מבקשים ללמוד רק אותם ממצעים שהם אמצעי תקשורת. מדוע אפוא לשמוט את חציו השני של שם העצם? האם ייתכן שהסיבה לכך היא שאיננו יודעים להבחין בין ממצע תקשורת לממצע שאינו אמצעי תקשורת? (האם ייתכן בכלל ממצע שאינו אמצעי תקשורת?) האנגלית המדוברת משקפת כאן הסוואה של מבוכה: אלה שבחרו בשם "מדיה" העדיפו עמימות בסוגיה של הוראת המונח, ואולי הסתמכו על כך שהמשתמשים בו איכשהו ישלימו את הקריטריון החסר בכוחות עצמם.

אבל המבוכה לא מתאיינת מאליה. עדות לכך הן אינספור ההרחבות והצמצומים של המונח, שאותן ניתן למצוא במחלקות השונות לתקשורת ברחבי העולם ובדיונים העוסקים במדיה בספרות המקצועית. לדוגמה, מקובל מאוד השימוש במונח "המדיה הטכניים" (The technical media), ונפוץ גם, למשל, המונח "המדיה החדשים" (The new media). הרחבות אלה חסרות תועלת עיונית מבחינתנו, שהרי אין מדיה שאינם תלויי מיומנויות (כלומר טכניים במובן המקורי של מלה יוונית זו), ומשום שלפני הכל עלינו לדעת, ולו במעורפל, מהם מדיה, ומה הם לא, ורק אז נוכל לקבוע אם הם חדשים באמת, להבדיל מסתם וריאציות של מדיה ישנים (או, אולי, אם ייתכן הדבר, תופעה חדשה שאינה מדיום כלל).

כך, המבוכה נותרת בעינה למרות הפירוט המדומה לסוגיו, ולכל היותר מחליקה מתחת למודעותם של דוברי העברית המשתמשים במונח הלועזי כאילו הוראתו ברורה לכול מכוחו של איזה היגיון מקובל, וכל בר דעת בהכרח אמור לדעת מהם המדיה.[1] בין שאנחנו רוחשים סימפתיה לפתרון מדומה זה של טאטוא המבוכה אל מתחת למילון, ובין שלא, אל לנו לזלזל בקושי העומד בבסיסו: החיפוש אחר המיוחד לתחומי הלימוד המאוגדים תחת הכותרת האקדמית "לימודי תקשורת" מורכב וסבוך כמעט כמו החיפוש אחר המיוחד לכל התופעות הנכללות ברגיל תחת הכותרת "תקשורת-באשר-היא".

מרשל מקלוהן באוניברסיטת קיימברידג' (צילום: Library and Archives Canada, נחלת הכלל)

כמה מן המומחים ללימודי התקשורת שפגשתי בחיי הטמיעו כבר במהלך לימודיהם גינונים והרגלי חשיבה מוסדיים שמאפשרים לנפנף את ההיסוסים המועלים כאן בהינף יד בוטח, המלווה לכל היותר בהרמת קול קלה שמטרתה לגעור בבן שיחם הנבוך שיחדל מלטלטל את הסירה. התחום הנלמד בחוגים לתקשורת, הם מסבירים, אינו תוצאה של מחקר התקשורת-באשר-היא, כמובן, אם יש בכלל מחקר כזה, אלא תוצאה של מחקר תקשורת ההמונים בלבד. עובדה היסטורית היא שטכנולוגיות מסוימות, למשל הדיבור והכתב, עיצבו באופן משמעותי את התפתחות האדם, ושחלקן, למשל הדפוס והטלגרף, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחות החברה המודרנית ועל הפיכתנו להמון (שהוא, כידוע, מסימניה הבולטים של המודרנה). מכיוון שקיים יחס גומלין מורכב בין המבנה התרבותי של חברה, על כלל המוסדות המכוננים אותו, לבין המבנה הנפשי של החברים בה (בהמשך נעסוק בהרחבה במורכבות היחס הזה), מטרתה של תקשורת ההמונים היא פשוט להבין את נפש האדם המודרני באמצעות הבנת תהליכי התהוותו בהשפעת הטכנולוגיות הללו. חקר תקשורת ההמונים, אם כן, הוא לבם האינטר-דיסציפלינרי של מדעי החברה: המתמחה בו מבקש להכיר מנעד מחקרי שתחילתו בלימוד הפסיכולוגיה של האדם המודרני וסופו בלימוד הסוציולוגיה, ההיסטוריה והכלכלה שעיצבו אותו, תוך הדגשה של היבט מסוים מתוך הסך העצום של עובדות אלה: ההיבט התקשורתי.

התשובה הזו מתארת נאמנה את הרוח העיונית הנושבת במחלקות רבות ללימודי תקשורת. במובנים מסוימים היא גם מדויקת מבחינה היסטורית, כלומר מתארת נאמנה את כוונתם של כמה ממייסדיו המרכזיים של התחום, ובעיקר של אלו שהגיעו אליו מתחומי מדעי החברה והרוח, כמו הכלכלן המבריק הרולד איניס, הסוציולוג רב-ההשפעה רוברט מרטון ומרשל מקלוהן שנזכר לעיל.

ואולם, חשוב להתעקש עוד רגע ולהיווכח עד כמה מעט מקדמת תשובה זו דיון מבואי עקרוני כשלנו: היא מטשטשת את השאלות העקרוניות ששאלנו בדיוק באותו האופן שבו עושה זאת התואר "לימודי מדיה": היא ממירה מבוכה כנה בביטחון מדומה. הרי בפסקה למעלה מצאנו את עצמנו מדברים על "אמצעי תקשורת ההמונים" ועל "ההיבט התקשורתי" של תופעות שונות ומשונות, וזאת לפני שיש בידנו אפילו קצה של הבחנה מבדלת שתאפשר לנו לזהות ולהבין מהי תקשורת ומהו היבט זה. מה מבחין טכנולוגיה של תקשורת המונים מטכנולוגיה שאינה כזו? יש בכלל טכנולוגיה שאינה טכנולוגיית תקשורת? ואם לא, מתי מסתיים ההיבט התקשורתי של תופעה ומתחיל היבט אחר? ומתי מסתיימת תקשורת ההמונים ומתחילה תקשורת אחרת, אינטימית יותר? או שאולי משהו שאינו תקשורת כלל וכלל?

כדי להבהיר נקודה זו יועיל מאוד להתעכב לרגע על הגדרת העבודה שהעניק לנו מקלוהן (שהיה, אגב, מן הראשונים והמשפיעים שהשתמשו בנינוחות מופגנת במונח "מדיה" בתור תווית מאפיינת של התחום). מקלוהן טען כי אמצעי תקשורת הוא כל אובייקט, ממשי או תיאורטי, שבו אנחנו משתמשים כדי להעצים היבט כלשהו מהווייתנו. חשבו למשל על אבן. האבן, טען מקלוהן, היא אגרוף קשה יותר למי שאוחז בה כהלכה, ועל כן האדם המרים אותה בשעת ציד, מלחמה או עבודה, משתמש בה כבהעצמה של כף ידו, של אגרופו ושל ציפורניו.

בתור שכזו, לדעת מקלוהן, האבן היא אמצעי תקשורת. השימוש באבן מעצב מחדש את סביבתו של המשתמש, וסופו שיעצב מחדש גם אותו עצמו. למשל, הסביבה נעשית רכה יותר לעיבוד, ולכן בסופו של דבר יתרככו גם כפות ידיו של המשתמש באבן: לא יהיה להן עוד צורך להיות קשות כמעט כמו האבן שבה הן אוחזות. גם מיומנות הלפיתה של בעליהן תשתפר, ולצדה היבטים נוספים במוחו ובתודעתו. זאת ועוד: האבן המושלכת כהלכה לעבר מטרה אינה רק אגרוף קשה יותר אלא גם זרוע ארוכה יותר, טוען מקלוהן, ולדעתו, גם במובן זה היא אמצעי תקשורת: היא מקטינה את סביבת הדברים הנמצאים בטווח ההשגה שלנו, וסופה שתאט את קצב ההתנהלות שלנו (שכן לא נצטרך עוד לרדוף אחרי בעלי החיים כדי לנעוץ בהם ציפורניים ושיניים – האבן תעשה זאת עבורנו).

לבסוף, מאחר שאבנים מתמידות בקיומן הרבה יותר מבני אדם, אפשר להביע באמצעותן כוונות (למשל באמצעות גל-עד), וכוונות מעין אלה עשויות להדהד עוד אלפי שנים אחרי מי שיצר אותן. לכן גל האבנים הוא העצמה משמעותית של יכולתנו לשלח מחשבה בזמן, ואפילו להעשיר בנסיוננו דורות שלא הכרנו. באופן דומה, הכביש הסלול והמכונית הם העצמה של רגלינו, של כישורי התנועה שלנו, וגם של כישורי הפרסום של מעמדנו החברתי-כלכלי; הספרייה היא העצמה של זכרוננו; האלחוט והטלפון המסורתי הם העצמה של הקול שלנו; המשקפת והמיקרוסקופ – של העיניים; ואפילו המערכת הכלכלית היא ארגון יעיל יותר (ובתנאים מסוימים מאוד, גם מוסרי יותר) של שיתוף הפעולה בינינו. כל אלה, לדעת מקלוהן, הם אמצעי תקשורת.

השינוי הכרוך בכל העצמה חדשה כזו הוא טוטאלי, הדגיש מקלוהן, שכן כאשר אנחנו מעצימים היבט אחד של קיומנו, אנחנו מאבדים במהרה היבטים אחרים שאיננו זקוקים להם עוד, והדבר מחולל תמורת שרשרת בכל יחסי הכוחות הנותרים. הרי אי-אפשר שיתארך צווארה של הג'ירפה בלי שיתחולל שינוי אבולוציוני תואם בכל איברי גופה. חשבו מה היה נדרש להתחולל בגופנו כדי שיופיע בעורפנו זוג עיניים נוסף... מבחינה ביולוגית, שינוי כזה לא יכול להתחולל כך פתאום, כמובן, שהרי אי-אפשר שיתווספו לנו עיניים בלי שיתחולל שינוי תואם במוחנו, בעמוד השדרה שלנו ובכל איבר ואיבר מאיברי גופנו. ואולם, מובן שאילו שינוי כזה היה מתרחש כך פתאום הוא היה מתבטא במהרה בכל היבט של חיינו, למשל בעיצוב חפצי היומיום שלנו, בעיצוב הבתים שבהם אנחנו גרים ואפילו ביחסים שלנו זה עם זה, כלומר הוא היה מתבטא במהרה גם במוסדות המרכיבים את תרבותנו ובאופי שלנו כפרטים.

והנה, שינויים בקנה מידה קרוב לזה התרחשו ומתרחשים בעקבות התפתחויות טכנולוגיות, וגוררים תגובות שרשרת דומות מאוד לתגובות שגוררים שינויים ביולוגיים. אלא שזמן ה"הסתגלות" אליהם, הדגיש מקלוהן, הולך ומתקצר. ההשפעה של שינויים טכנולוגיים כאלה לעתים ניתנת להשוואה להשפעת ההתארכות של צוואר הג'ירפה, ולעתים היא אפילו קיצונית יותר. שכן משך הזמן העומד לרשותנו כדי להבין ולעכל את השפעתם של שינויים טכנולוגיים קטן בהרבה מזה העומד לרשותנו כדי להבין ולעכל שינויים ביולוגיים, המתרחשים באיטיות ונבררים בקפידה בברירה טבעית. והוא הולך וקטֵן ככל שמאיצה התרבות שלנו.

ובאמת, אם נחשוב על שהתחולל במין האנושי בעקבות הפיתוח של טכנולוגיות המצויות בידנו כבר זמן רב מאוד, למשל היכולת לשלוט באש, או השפה המדוברת (שינויים שבלי ספק התאפשרו גם מכוחם של שינויים גנטיים תואמים, וגם יצרו סביבות ברירה שבהן שינויים גנטיים נוספים התחילו להתחרות זה בזה), ניווכח שמדובר בשינויים מקיפים ורב-רובדיים בהווייתנו כפרטים וכקבוצה. אדוות ההשפעה של שינויים אלה ניכרות בנו גם היום, כמובן. ומה שהדגיש מקלוהן הוא ששינויים כאלה הם רחבי היקף ומשמעותיים יותר מכל מסר כזה או אחר שיכול היה האדם להעביר לזולתו באמצעותם, כלומר באמצעות האש או אפילו באמצעות השפה המדוברת.

אבחנה זו נותרת בעינה גם אם חושבים על שינויים טכנולוגיים שהתרחשו לאחרונה יחסית: למשל השינוי שהביא לחיינו המחשב או האינטרנט. והיא מאירה בהם פנים שאיש לא הבחין בהם לפניו: שינויים אלה אינם חפצים דוממים המונחים לפתע בסביבתנו, אלא גורמים דינמיים שמשנים באופן משמעותי את המשתמשים בהם, את החברה שבה אנחנו חיים ואת נפשנו וגופנו. זו משמעות סיסמתו הידועה ביותר של מקלוהן, "המדיום הוא המסר": השינוי שמתחולל בנו בעקבות שימוש באמצעי העצמה אחד במקום באמצעי העצמה אחר הוא גדול יותר מכל תוכן נתון שיכולנו להעלות בדעתנו שאנחנו מסוגלים להעביר או לקבל כמסרים באמצעותם.

האבחנות של מקלוהן פוקחות עיניים ומרתקות, אבל לפי שעה הן מסייעות בעיקר להדגיש את המבוכה של מי שמשוטט כמונו בתחום חדש ומחפש את גבולותיו, או אפילו כמה ממאפייניו הבולטים: לא רק שהן לא מסייעות לנו לשרטט את המִתאר של מה שראוי להיכלל במסגרת מחקר אחראית של אמצעי התקשורת, אלא שהן מבהירות לנו עד כמה ניסיון כזה היה חסר סיכוי מלכתחילה. שכן נשאלת השאלה, האם יש טכנולוגיה אנושית כלשהי, החל במקלון לניקוי אוזניים או במפית שולחן וכלה בפצצת אטום או במאיץ חלקיקים, שאינה אמצעי תקשורת על-פי ההגדרה של מקלוהן? מובן שלא. כל מגע בינינו לבין הסביבה הוא בו זמנית גם הגבלה וגם הרחבה או העצמה של מנגנוני התנהלות אנושיים מסוימים, ולכן אמצעי תקשורת על-פי ההגדרה של מקלוהן.

לכן הגדרה כזו היא מעט מתעתעת: היא מכריזה שכל העצמים הממשיים והתיאורטיים הם אמצעי תקשורת, וקובעת שכל העצמים הממשיים והתיאורטיים מצויים בתחום מומחיותו המבוקש של איש התקשורת. האם ייתכן שהמבקש ללמוד תקשורת מבקש אחר תורה כוללת של כל מה שישנו? ואם אכן כך, מה מבחין תורה כוללת זו מן התורה העוסקת בתקשורת במובנים מצומצמים יותר?

מקלוהן, אגב, היה מן הראשונים להתהדר באופיה הרעבתני-עד-כדי-חוסר-בושה של הגדרתו, ועשה זאת בשעשוע אירוני גלוי שהפך לסימן היכר של הגותו: הוא חבק את הטוטאליות של תורתו החדשה משל היה ילד ערמומי שמצא ארגז חול אינסופי זרוי צעצועים מאופק ועד אופק. לכן הוא גם עודד את השימוש במונח העמום "מדיה": הוא לא רצה כל הגדרה (מלשון גדר, התוחמת תחום) של המחקר שאותו הוא סייע למסד. בכך הוא ניכר את עצמו ממי שרואה בחיפוש אחר תורה כוללת של כל מה שישנו שרלטנות חפה מבושה (חיננית, שנונה ומקורית ככל שתהיה הצגתה).

נניח, למשל, אדם שמבקש ללמוד את ההיסטוריה של אמצעי התקשורת. לאור ההגדרה של מקלוהן מבקש אדם כזה את סיפורה של כל טכנולוגיה (ממשית או תיאורטית) שנוצרה מאז ומעולם, וכן של כל השפעה שהיתה לטכנולוגיה כזו על המשתמשים בה. היסטוריה טוטאלית כזו ("היסטוריה טוטאלית" היא כינוי הגנאי שהעניקו היסטוריונים מקצועיים לניסיון זה, היומרני עד גיחוך) היא פנטסטית כמו הספרייה האינסופית הידועה של בורחס: אין לנו שום דרך להתקרב אפילו לכתיבת האינדקס שלה, גם אם יעמלו על כך כל בני האדם כולם מראשית התרבות ועד קץ כל הדורות.

אמנם כמה היסטוריונים אחראיים וזהירים – למשל הכלכלן הנזכר למעלה, הרולד איניס – ערכו מחקרים קפדניים בהיסטוריה של מוצרי יסוד מסוימים (כמו גומא או פרווה) במרחבים גיאוגרפיים מוגבלים, וכן של טכנולוגיות מסוימות (כמו מסילות הרכבת) ושל כמה מן הדרכים שבהן הן השפיעו על היבטים מסוימים בהתפתחותה של התרבות המערבית בכלל והקנדית בפרט (גם איניס וגם מקלוהן היו קנדים). אבל אין בזאת כדי לומר אלא שהיתה להם אינטואיציה מעולה לבחירת דוגמאות מרתקות שיעניינו את קוראיהם. השאלה, הרשו לי להדגיש, אינה אם נוכל לרתק את קוראינו בדיון היסטורי רצוף דוגמאות מעניינות כאלה ואחרות לטכנולוגיות שהשפיעו על התפתחות האדם; אלא אם בחירתנו בטכנולוגיות מסוימות והעדפתן על אחרות היא יותר משרירותית גרידא, ואם כן, מה העיקרון שראוי להנחות אותה?

זו גם הסיבה לכך שההתמקדות ב"תקשורת ההמונים" עדיין אינה מצמצמת כראוי את תחום המחקר שלנו. הרשו לי להרחיב מעט נקודה זו בכמה דוגמאות בטרם נכליל אותה. חשבו למשל על סיפור גילויה וייצורה ההמוני של האנטיביוטיקה. הרי זהו בלי ספק חלק מרתק מתולדות הפיכתנו ל"המון" מודרני, ממש כמו סיפור המצאתו וייצורו של מכשיר הרדיו הביתי. או חשבו על סיפורו המיתולוגי ממש של אותו מידאס יהודי מומר, הכימאי הגאון והטרגי פריץ האבֶּר. האבר לימד את העולם כיצד לסנתז אמוניה, וכך לייצר דשן כימי בכמויות חסרות תקדים. הוא עשה זאת בראשית המאה ה-20, בעולם שבו הלכו ואזלו במהירות החומרים שאיפשרו את ייצורו של הדשן המסורתי (ובראשם הסלפטר). רבים אינם יודעים זאת, אך בלעדי האבר לא היתה האנושות מונה היום שבעה מיליארד נפש: פשוט לא היתה לנו דרך להאכיל פיות כה רבים.

האבר גם לימד את האנושות כיצד להגן על היבולים החריגים בהיקפם שאותם איפשר הדשן הכימי שלו לגדל (צפיפות של גידולים היא מקור עיקרי למחלות), וזאת על-ידי המצאה של חומרי הדברה חדשניים. בלעדי הדשן הכימי וחומרי ההדברה הללו לא יכול היה העולם היום להכיל ממדים כה מדאיגים של פיצוץ אוכלוסין. הידוע לשמצה שבחומרי ההדברה שהמציא האבר הוא ציקלון B, אותו גז ששימש אחר-כך לרציחתם ההמונית של רבים מ"אחיו" יהודי אירופה; עוד במלחמת העולם הראשונה היה האבר מחלוצי הלוחמה הכימית הגרמנית; וגם אילו התעלמנו מכך, אי-אפשר שלא להזכיר כאן כי ייצורה ההמוני של אמוניה השפיע באופן מכריע על היקף הייצור של חומרי נפץ.

איננו דנים כעת כלל במידת התבונה שבהאכלה של המון אדם כה רב, או במוסריות ההמצאות של האבר, שהיה, לטוב ולרע, מגדולי המהנדסים הממציאים של תקופתו. אני מבקש פשוט להפנות את תשומת הלב לכך שהתגליות של האבר ותולדותיהן הן פרק מרכזי בסיפורם של התהליכים שהפכו את האנושות ל"המון" במלוא המובן המודרני של מונח זה, הכולל את צמיחתנו המספרית כמין, אך גם את מיכון ההרג ואת נטילת צלם האנוש מן הפרט באשר הוא פרט.

בניסיון להתרחק מסיפורו המבעית והעגום של האבר אני נזכר בתגלית הצנועה של הרופא הטרגי איגנץ זָמֶלוַייס, שגם היא דוגמה רלבנטית מאוד להפיכתנו להמון מודרני: זמלוַייס לימד רופאים ליטול את ידיהם ולחטא את המכשירים שלהם לפני הטיפול ביולדות, ובפרט אותם רופאים מחבֵריו שעברו ישירות מניתוחי גופות לטיפול אינטימי ביולדות בלי לשטוף אפילו את ידיהם במים ובסבון (הם עדיין לא ידעו מה תפקידם של חיידקים ביצירת זיהומים ומה תפקידו של חיטוי).

הפיכתנו להמון חייבת רבות, כמובן, לשיפורים יסודיים כאלה בסניטציה, ולמציאת הדרכים להקטין תמותה על סמך הידע הזה. האם ניתן לומר כי מגלי הפניצילין והדשן הכימי, או חלוצי הסניטציה המודרנית, אחראים על היותנו "המון" פחות מאשר מורס ודיזל, לומייר או סטיב ג'ובס? איני סבור כך. אם אפשר בכלל להשוות, השפעתם של אלה הראשונים רבה לאין שיעור.

גם אם הנקודה כבר ברורה, בכל זאת ארשה לעצמי, בטרם נמשיך בחיפוש, לכלול כאן עוד דוגמה ציורית אחת לקושי שבפניו אנחנו עומדים. היא היתה חביבה במיוחד על מקלוהן, שראה בה דוגמה מובהקת למחקר ב"תקשורת ההמונים" לא פחות מכתיבת תולדות האלחוט והשפעתו על צמיחת ארצות הברית של אמריקה. מקורה של הדוגמה במחקרים של ההיסטוריון לין וייט (White 1962), ומקלוהן מצטט אותה בעונג טיפוסי בספרון ידוע שכתב על המלחמה בשיתוף עם המעצב המבריק קווינטין פיורה (McLuhan and Fiore 1968, pp. 26-29). איני ערב למהימנותה, אך היא מדגימה היטב את האתגר שעימו אנחנו מתמודדים.

וייט טוען כי הארכוף (stirrup) – טבעת תלויה לצד האוכף שאיפשרה לרוכב עטוי שריון כבד לתמרן על סוס בלי ליפול ממנו מכובד משקלו – הגיע מן המזרח לאירופה במאה השמינית בערך. הגיע, ושינה במהירות את פני ההיסטוריה. הארכוף, הוא מסביר, איפשר לראשונה את השימוש הקרבי היעיל באביר המשוריין, שהפך במהרה לבלתי מנוצח בקרב. לטענתו של וייט, ההוצאות על אחזקת השריון של אביר כזה היו עצומות, חסרות תקדים ממש במסגרת הכלכלה של אותם ימים. אבל התוצאות בשדה הקרב הצדיקו אפילו הוצאות עצומות שכאלה.

מלך שביקש להחזיק צבא בלתי מנוצח של אבירים עוטי שריון, נדרש לשנות מן היסוד את המבנה החברתי והכלכלי של אוכלוסיית הנתינים שלו: להחליף גיוס המוני של איכרים למלחמה (שהיה נהוג באותם ימים, ולא הניב תוצאות מזהירות בשדה המערכה) בגיוס של אותם איכרים עצמם לתמיכה כלכלית סדירה בהוצאות הגבוהות של קבוצה מצומצמת ונבחרת של אבירים, שהיו בתחילה לא יותר מאשר איכרים פשוטים חסונים שנבחרו מקרב חבריהם וצוידו בשריון, במימון בני כפרם. כל אביר ייצג בשדה הקרב את המון הכפריים שאותם הוא פטר מהשתתפות בקרב.

במלים אחרות, האיכר-אביר פטר את בני כפרו מעול ההשתתפות במלחמה, וזאת במחיר שעבודם כאריסים לכל חייהם. הרווחים שהניב עמל כפיהם תמכו בעלויות הגבוהות של התיקון המתמיד של ציודו. כך בדיוק עשה קארל הגדול, לטענת וייט. כדי לבנות צבא בלתי מנוצח הוא שינה מן היסוד את המבנה הסוציו-אקונומי של אירופה, והפך אותה לפיאודלית למשך מאות רבות של שנים אחריו. וכל זה, טוען וייט, אירע רק בשל טבעת רגל קטנה שיובאה מן המזרח...

קלוד שאנון (צילום: Konrad Jacobs CC BY-SA 2.0 DE)

בשלב הזה מאבדים לעתים בני שיחי המקצוענים את סבלנותם. "טכנולוגיות התקשורת (כמו הטלגרף או הרדיו)", הם עושים ניסיון אחרון להחזיר אותי לדרך הישר, "מובחנות משאר הטכנולוגיות שאינן טכנולוגיות תקשורת (כמו דשן כימי או ארכוף) בהיותן אמצעים להעברת מידע", הם אומרים לי. חד וחלק: הדשן והארכוף, אם כן, אינן טכנולוגיות תקשורת משום שאינן טכנולוגיות של העברת מידע. ארצה לבחון בעיון תשובה זו בפרקים הבאים. אני סבור שמקומו של המידע בתמונת עולמנו המדעית הכוללת ראוי לבירור קפדני. התרשמותי היא שמעטים המושגים שהיוו בסיס לגבבה אינטלקטואלית כה רבה כמו משפחת מושגי המידע שלנו.[2] גם מי שלא התעכב והקדיש מחשבה יתרה למושגים אלה עשוי להבחין בנקל בקושי מסקרן שצץ ועולה כאן: חלק מן המושגים הללו, בשימושיהם המקובלים, אחוזים לבלי הפרד בממלכות האובייקטיביות של המתמטיקה והפיזיקה, בעוד אחרים נטועים עמוק בממלכות הסובייקטיביות של פרטים מוקפי סביבה.

האם ניתן לאחד ממלכות אלה? גם מי שיעיין בספרות המקצועית אפילו ברפרוף ייווכח שהיא כוללת שימושים שונים מאוד במונח זה, וכאלה שאינם מתיישבים ומתלכדים בנקל. בכמה מהם "מידע" הוא מלה נרדפת ל"תוכן בעל משמעות", או לכל הפחות ל"תוכן רזה", כלומר תוכן שהופשט מהיבטים שונים שהפכו אותו לבעל משמעות. באחרים מודגשת דווקא המגמה או התקווה או הביטחון באפשרות להחליף תוכן כזה במונחים אובייקטיביים מעולם המתמטיקה והפיזיקה: הוא מוצג כתכונה אובייקטיבית של המציאות כפי שהיא לעצמה. לכן שאלת האיחוד ביניהם ראויה לבירור. וכפי שנראה בהמשך, בכמה מן המובנים המקצועיים הללו, גם החיידק המייצר פניצילין וגם החקלאי המרסס את יבוליו או מדשן אותם הם מפיצי מידע לכל דבר. כך, לא ברור מאליו כי גם לאחר שנבהיר את המונח העמום נוכל להפוך את הגדרת היסוד שלנו להבחנה מבדלת מועילה.

סמואל ג'ונסון, גדול המילונאים בהיסטוריה של המערב, מלומד שהקדיש את עיקר חייו לארגון ועריכה של מידע, ציין באנקדוטה ידועה כי קופסת הטבק שלו היא רק עצם פיזיקלי נטול משמעות, עד שהוא שולח אותה, ריקה (ובלי שום דברי הסבר!), למוכר הטבק שלו. או אז הופך לפתע העצם הפיזיקלי חסר המובן לבקשה בעלת משמעות. כיצד נסביר התמרה פלאית זו?

לא אנסה להכריע בשאלה זו כעת. אציין רק שאם היינו פונים עכשיו בלא שהות לטקסט היסוד החשוב והידוע ביותר בתולדות תורת המידע, ספרם של קלוד שאנון, אבי תורת כימות המידע (המכונה בטעות תורת התקשורת המתמטית...), ושל שותפו בהיר ההבעה וורן ויבר (1949 Shannon and Weaver), בניסיון לחלץ ממנו תשובה מסודרת ורשמית לשאלה "מהו מידע?", עוד בטרם היינו מחלצים הגדרה כזו, ועוד בטרם היה סיפק בידנו לתהות אם היא מתאימה ושימושית לתלמידים, היינו נתקלים בהכרזה אמיצה וברורה שהיתה כנראה מרפה את ידיהם של כמה מבני שיחי: כבר בעמוד הראשון לספרם קובעים שאנון וּויבר כי תקשורת אינה אלא "שם כולל לכל השפעה סדורה שיש לכל מכניזם על מכניזם אחר..." (שם).

זהו כמעט בלי ספק מקור ההגדרה הבעייתית של מקלוהן הנזכרת למעלה, אשר כה הקשתה עלינו בפתיחותה חסרת הגבולות. ברור שבמסגרת הגדרה כזו גם הדשן הכימי, גם האנטיביוטיקה ואפילו רחיצת הידיים והמקלון לניקוי האוזניים הם אמצעי תקשורת, כלומר אמצעים להעברת מידע. כך יורדת לטמיון גם התקווה להבחין משמעותית בין הטלוויזיה והאינטרנט מחד גיסא לבין הדשן והמקלון לניקוי האוזניים מאידך גיסא.

אני סוקר את הכיתה. התלמידים נראים מודאגים. נראה שדברי מגרים את סקרנותם, אבל המבוכה שאני חולק עימם מכבידה עליהם. אם אמשיך להסס בקול רם, אאבד את מעט הקשב שאני זוכה לו מצדם. אך האם ניתן לסייע להם?

הערות

[1] שמות נוספים של תחומים ותתי־תחומים בלימודי התקשורת המבטאים קשיים דומים הם "תקשורת ארגונית" (organizational communication), "תקשורת חברתית" (social communication), "תקשורת בין־אישית" (interpersonal communication), "תרבות המדיה" (cultural communication), ואפילו "אקולוגיית המדיה" (media ecology) האופנתי לאחרונה.

[2] בחלק השני של הספר, בפרק "הקשר ומידע", ימצא הקורא דיון בכמה מן המובנים הרווחים השונים של המונחים "מידע" ו"תוכן", ובהתאמה שלהם לצרכינו, חוקרי התקשורת. קורא המעוניין להתרשם ממגוון המשמעויות המיוחס למונחים אלה בספרות, מוזמן לעיין לדוגמה בעשרות ההגדרות שקיבץ חורחה ריינה שמנט במאמר הפותח את הקובץ Schement and Ruben 1993, pp. 20-30.

הפרק "מי אתם? מדוע אתם כאן? והאם אוכל לעזור לכם להגשים את מטרתכם?", התפרסם בספר "בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת" מאת נמרוד בר-עם, שיצא בשנת 2017 בהוצאת ספרי עליית הגג – ידיעות ספרים