כל מתבונן מפוכח בהתנהגות אנושית יודע שאין ולא יכול להיות כל קשר סיבתי ישיר בין מניעים ומעשים אנושיים. מניעים אנושיים הם דבר מורכב, ולעתים קרובות המניעים הפועלים באדם סותרים זה את זה ומשתנים תוך כדי התנהגות. הדבר נכון ביחס לכל אדם, אך בעיקר ביחס לפוליטיקאים שעומדים בראש מערכות, כמו יאסר ערפאת ואריאל שרון. אנשים כאלה חייבים כל יום וכל שעה לשקף ולאזן את האינטרסים המנוגדים של הקבוצות הפועלות בסביבתם הפוליטית. הם פועלים, לכן, תוך התמודדות עם תמריצים ומניעים סותרים. יש משהו מאוד ילדותי בניסיון לשפוט פוליטיקאים במושגים של עכבות מוסריות תוך התעלמות מההיגיון הפוליטי של בנייה ותחזוק של קואליציות.

בשל הסתירות והשינויים האלה, ובשל העובדה שבמקרים רבים, כשמעשים או פעולות יוצאים לאוויר העולם, המניעים שהשפיעו עליהם כבר השתנו, אין זה נבון להסיק מסקנות ברורות ונחרצות ממעשים על מניעים. יתרה מזו, כל מעשה או פעולה בעולם החברתי, הפוליטי, הכלכלי או הצבאי הוא תמיד מעשה בשדה של כוחות, התנהגויות וציפיות אנושיים של אחרים, שבחלקם הגדול אינם צפויים. מסיבה זו, המעשה עצמו אינו מונחה רק על-ידי מניעים אלא גם על-ידי ההקשר שבו הוא מתחולל. צורת המעשה והאינטנסיביות שלו יכולות לשקף יותר את האילוצים וההזדמנויות שבהקשר הבלתי צפוי מאשר את המניעים של הפועל או הפועלים. מכאן שחוסר התאמה מלאה, ולעתים אף חלקית, בין מעשים ומניעים הוא הדבר השכיח לא החריג.

אך גם אם היתה חפיפה מלאה בין מעשה ומניע לא היתה זו יכולה להבטיח חפיפה בין תוצאות המעשה למניע. וזאת מן הסיבה הפשוטה שגם המעשה כסיבה הפועלת בעולם מתחולל בעולם מלא כוחות וסיבות, הפועלים עליו ומשפיעים על תוצאותיו. כך שאם באים פוליטיקאים ועיתונאים להסיק בצורה נחרצת על מניעיו של ערפאת, למשל, על יסוד המעשים המיוחסים לו, הם בונים תמונה מפוקפקת ומעוותת של ראש הרשות-הפלסטינית. אך כשהם הולכים אפילו מעבר לכך ובונים את המניעים שלו על יסוד התוצאות של כל מעשה אלימות, כל פעולת טרור, כל מרגמה, כל מתאבד - הם פועלים בעולם שכולו יצירה מיתולוגית ישראלית מקורית. מעניין שכשאנו גורמים למשל להרג ילדים בצד השני, אנו מגייסים כל מיני קטיגוריות המנתקות את הקשר בין מניעים לתוצאות, כגון "טעות", "תקלה טכנית" וכו', מושגים שאף פעם לא רלבנטיים כדי להסביר את התנהגות הצד השני ותוצאותיה.

איור: דורון גולן

▪ ▪ ▪

כל מתבונן מבחוץ ודאי יוכה בתדהמה אל נוכח הפשטנות המכנית של השיח הישראלי בנושא הסכסוך בחודשים, ובעיקר בשבועות האחרונים, אל מול הנטייה של ראש הממשלה שרון, שריו המקורבים ומקהלת העיתונאים העונה אחריהם כהד לתאר את המצב על יסוד מודל דטרמיניסטי פרימיטיבי, שלפיו יש סיבה אחת עליונה לאלפי אירועים בשטח, ומקורה באופיו השקרני, השפל, של אדם אחד.

אם זו מסגרת החשיבה של ממשלה ושל עם שלם, ואם במסגרת כזו חושבים ומחליטים על מדיניות בנושא כה קיומי, מדינת ישראל נמצאת בצרה גדולה. השאלה העומדת על הפרק אינה מי הוא באמת ערפאת, אלא כיצד ממשלה ועיתונות לא ביקורתית, המשקפת את הערכותיה, מעדיפה את הפרסונליזציה הפשטנית של הסיבתיות הפועלת בקונפליקט הזה על פני ניתוח מורכב ומבוסס המתייחס לשילוב של מניעים, כוחות, אינטרסים וסיטואציות שיוצר את המציאות שבה אנו חיים ושבה חיינו מאוימים! לקרוא לערפאת שקרן פתולוגי לא נותן לנו כל תובנה מדינית, אך להבין את הכוחות שגורמים לו לומר דברים והיפוכם בסיטואציה זו או או אחרת זו מלאכה חשובה. השאלה שצריכה להטריד היא, כיצד מתיישבת הבנייה המיתולוגית של ערפאת יום אחד ככל-יכול וכסיבת הסיבות (ממש כבורא עולם), ויום אחר, אחרי פיגוע מתסכל במיוחד, כלא רלבנטי וחסר כל מעמד, עם חשיבה ומדיניות אחראית בקונפליקט? גם כותב טורים אלה מוכן להדביק לערפאת תכונות מגונות כאדם וכמנהיג. השאלה היא אם הצורך שלנו למצוא איזה אחראי אחד, מן שטן שכזה, שאפשר לייחס לו את כל צרותינו הוא לא צורך המעוור את עינינו מלראות מה שקורה כאן. האם הצורך הנפשי למצוא אחראי לרוע קובע את מושגי הסיבתיות שלנו, במקום שניתוח רציני של המציאות יכריח אותנו להכיר בסיבות ובכוחות גם בניגוד לנטיותינו הנפשיות והרגשיות?

מה סוד האובססיה הזאת שלנו עם ערפאת? האם מנסים כאן להסתיר קשרים סיבתיים אחרים למצבנו החמור מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות? אולי תפקידו העיקרי של ערפאת כסיבת הסיבות לכל הפגיעות, ההרג והפציעות של יהודים על-ידי פלסטינים היא להאפיל על סיבות אפשריות אחרות שתורמות לכך, כמו למשל ההתנחלויות? לומר ולכתוב שההתנחלויות אינן סיבה לטרור, זה בהחלט לגיטימי כעמדה פוליטית. אך לא להעמיק באפשרות הזאת ובמשקלה ברמת התיאור וההסבר של המציאות, זו עמדה עיתונאית כושלת ובלתי מקצועית.

הפוליטיקאי נועץ את הסיבתיות למצב או לאירוע מסוים לפי המקום שבו הוא רוצה למקם את האחריות. אך העיתונאי המקצוען קובע קודם כל את הסיבתיות הסבירה ורק אחר-כך את האחריות.

▪ ▪ ▪

עיתונאים רבים חשים ודאי שהצגת ערפאת באור שטני עונה לצורך רגשי חזק של הציבור. הנה מצאנו סיבה פשוטה וברורה לכל צרותינו (כולל המצב הכלכלי והעוני). הסבר כזה מאוד נגיש, מאוד קל, מאוד קליט, מאוד בהיר (פחות דיבורים או מלים בטלוויזיה ובעיתונים). אך זה הסבר שצריך להיות אות היכר לעיתונאים שאיבדו את כושר השיפוט או את הכבוד המקצועי. אורי דן הוא דוגמה קיצונית לגישה הזאת, האוכלת הרבה חלקות טובות בעיתונות הישראלית. מעבר לקרבה הנוצרת כאן בין עיתונאים לתועמלנים יש כאן ליקוי בסיסי ומסוכן עוד יותר. העיתונות המדווחת והפרשנית בישראל אינה נוטה (פרט למקרים יוצאי דופן) לעסוק בישראל על כל חלקיה (ההתנחלויות, ראש הממשלה, הממשלה, הצבא, דעת הקהל וכו') כמערכת של סיבות המשתתפות בעיצוב המצב הקיים וביצירת האירועים והתגובות הקובעים את חיינו.

במצב זה אזרחי ישראל, במקום לראות ולהתבונן בתהליכים מורכבים, מוזמנים לעסוק בחיפוש תארי גנאי מתאימים לערפאת! מי שנסחף אחרי צורך פוליטי, או נפשי, למצוא אשם עיקרי לדברים הנוראים שקורים כאן לא יכול לראות תהליכים מורכבים שבהם גם ערפאת וגם שרון, גם הרשות-הפלסטינית וגם ממשלת ישראל, גם המתנחלים וגם קבוצות חמושות בצד השני נמצאים ביחסי גומלין סבוכים היוצרים את המציאות שלנו.

בעקבות אירועי ספטמבר 2001, יצאו הרבה מומחים בביקורת נגד חוגים רחבים באסלאם, המחצינים את הרוע כלפי המערב במקום להתמודד עם בעיותיהם הדתיות והחברתיות. האם העיתונות העכשווית בישראל משקפת את הנוסח הישראלי-יהודי של החצנת הרוע ועיוורון לגבי תפקידנו ותרומתנו למצב?

אזרחי ישראל משמאל ומימין זקוקים לעיתונות היודעת להבחין בין אמירות של ראש הממשלה או דובר צה"ל ובין תיאור המצבים שבהם אנו נמצאים; עיתונות היודעת להבחין בין ערפאת כמיתולוגיה פוליטית ורגשית ישראלית לערפאת כגורם רב-צדדי במערכת פוליטית וצבאית מסובכת הנמצאת אתנו בעימות. אם להשתמש בפרפרזה על דברי בייקון, החופש לשלוט במציאות נתון רק למי שיודע להיות קודם כל עבד נאמן לעובדות. מי שעובד אשליות יכול להוביל רק אל פי תהום.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטי

גיליון 36, ינואר 2002