במוסף "הארץ" מיום 17.12.99 פורסמה רשימה מפרי עטו של גדעון לוי, שכותרתה "כדור בראשו של ילד". ברשימה מתואר גורלו הטרגי של ג'יהאד אבו-רביע, נער פלסטיני בן 15, שנפגע בראשו מכדור שנורה על-ידי שוטר מג"ב. פרקליטות מחוז ירושלים החליטה שלא להעמיד לדין פלילי את השוטר, מחוסר ראיות. התביעה לפיצויי נזיקין, שהוגשה על-ידי משפחתו של הנער המשותק ונטול כושר הדיבור, נענתה בכתב-הגנה של פרקליטות מחוז תל-אביב ובו כופרת המדינה מכל וכל בחובתה לפצות את הניזוק ובני משפחתו. המסר הכללי העולה מרשימתו של גדעון לוי חד-משמעי: הוקעה חריפה של עמדת המדינה, המתנערת מאחריותה לאירועים כגון דא וממחויבותה להקל על סבלם של הנוגעים בדבר באמצעות פיצוי הולם. ניתן להניח כי יהיו מי שיחלקו על דעתו זו של בעל הטור, אולם בשום פנים ואופן אין, כמובן, לשלול את זכותו המלאה להשמיעה ברבים.

על מנת לייחד את ביקורתו על עמדתה הבלתי סבירה והלא הוגנת, לדעתו, של המדינה, מרבה מחבר הרשימה בציטוטים מכתב-ההגנה, שבו מעלה המדינה טענות מטענות שונות להדיפת התביעה לפיצויים. בין השאר נאמר שם שהתביעה היא "בת-עוולה", ש"פגיעת התובע נגרמה בגין רשלנותו הבלבדית, או רשלנות הוריו", שהתובע "לא עשה כלל להקטנת נזקיו", ש"כוחות הביטחון פעלו ללא רשלנות, בתחום סמכותם כדין", ושפגיעת התובע (אם היתה) אירעה במהלכה של "פעולה מלחמתית". בעל הטור נוקב במפורש, פעמים אחדות, בשמו של הפרקליט מפרקליטות מחוז תל-אביב החתום על כתב-ההגנה. את כתב-ההגנה עצמו מוקיע גדעון לוי כ"ציני" ו"כתב-כלימה" המשופע "בפתלתלות של פרקליטים".

▪ ▪ ▪

על הדברים הללו יצא קצפו של גוף המתקרא "פורום נזיקין של לשכת עורכי-הדין", שהגיש תלונה למועצת העיתונות נגד "הארץ" והעיתונאי גדעון לוי. לדעתי, נכון היה לדחות תלונה זו על הסף, כיוון שעל פניה אין בה הפרה כלשהי, גם לא לכאורה, של תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות. אבל במועצת העיתונות הוחלט לקיים דיון בתלונה בבית-הדין לאתיקה. בערכאה הראשונה התמקד הדיון בשאלה אם היתה מוטלת על העיתונאי והעיתון חובה אתית לבקש תגובה מהפרקליט הנוגע בדבר ולפרסמה במסגרת הכתבה. בית-הדין החליט, ברוב דעות, כי בנסיבות העניין - פרסום שעיקרו ביקורת על מסמך רשמי ועורכו ,והעובדה שאין מחלוקת לגבי העובדות הרלבנטיות עצמן - אין כללי האתיקה העיתונאית מחייבים בקשת תגובה בטרם פרסום. ערכאת ערעור נוספת אימצה אף היא עמדה זו, שלטעמי היא מובנת מאליה ואינה מצריכה ליבון נוסף.

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה. ערכאת הערעור של בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות החליטה, ברוב דעות, כי העיתון והעיתונאי הפרו את הוראות סעיף 8 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, הקובע לאמור: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי ובמידה הראויה". דעת הרוב לא כפרה בקיומו של עניין ציבורי בפרשה הנדונה, אך גרסה כי ההתייחסות השמית לפרקליט החתום על כתב-ההגנה היא בגדר של "התקפה אישית" ו"השתלחות שלוחת רסן", ה"מהווה פגיעה בשמו הטוב" ונעשתה "מעבר למידה הראויה". בכך עברו העיתון והעיתונאי על הוראות סעיף 8.

החלטה זו של הרוב בערכאת הערעור היא תמוהה בעליל, אם לנקוט לשון צמחונית. בעלי ההחלטה הסתפקו בקביעה לקונית, החפה מכל הנמקה שהיא, כי ההתייחסות האישית לפרקליט מהווה פגיעה בשמו הטוב. פסקו ולא פירשו. האם אמנם פוגעת הרשימה הנדונה באורח אישי בשמו הטוב של הפרקליט? הרי ברור לכל קורא סביר שביקורתו הנוקבת של גדעון לוי מתמקדת ביחסה של המדינה לנפגעי האינתיפאדה מקרב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. סירובן של הרשויות להעניק פיצוי הוגן לנער הפגוע ולבני משפחתו נראה לו בלתי הומני ופסול מעיקרו. כתב-ההגנה, הנותן ביטוי לסירובה של המדינה, מוקע על-ידיו כאמור כ"ציני" וכ"כתב-כלימה", שהוא פרי "פתלתלות של פרקליטים". בין אם מסכימים לדעה זו ובין אם שוללים אותה מכל וכל, אין להטיל דופי בזכותו של העיתונאי להשמיעה. "ציני", "כתב-כלימה" ו"פתלתלות של פרקליטים" הם מטבעות לשון לגיטימיים לחלוטין. נכון שניתן היה להעביר את המסר הזה גם ללא ציון שמו של הפרקליט החתום על כתב-ההגנה. נכון גם שציטוטיו של גדעון לוי מכתב-ההגנה מתייחסים לטענות שנתבעים בתביעת נזיקין, החפצים להתנער מאחריות, נוהגים תדיר להיזקק להן. אולם אין בכל אלה כדי לטשטש את העיקר, דהיינו, שמטרת הרשימה ומשמעותה הן גינוי ליחסה הכללי של המדינה לאזרחים פלסטינים שניזוקו כתוצאה מפעולתם של כוחות הביטחון. בהבעת השקפה עקרונית אין, כמובן, כל פסול מבחינת האתיקה המקצועית העיתונאית. אזכור שמו של פרקליט פלוני הוא בהדבק הדברים, עניין משני וטפל ואולי גם מיותר. חזקה על קורא סביר שלא ייחס לכותב הרשימה כוונה למקד את ביקורתו (על עמדתה העקרונית של המדינה בנידון) באישיותו או בהתנהגותו של פרקליט פלוני או אלמוני.

▪ ▪ ▪

נניח שבמקום להתלונן בפני מועצת העיתונות היתה מוגשת, בעקבות פרסום הרשימה הנדונה, תביעה משפטית לפיצויי נזיקין בגין לשון הרע. מה היה עולה אז בגורלה של תביעה כזו? דומני שבית-המשפט היה דוחה אותה מכל וכל, אולי אפילו על הסף. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ח-1965, מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, בעסקו או במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו".

סבורני שציון שמו של פרקליט חתום על כתב-הגנה, בהקשר של מתיחת ביקורת על עמדתה העקרונית של המדינה בסוגיה הנדונה, איננו בגדר פרסום משפיל, משניא, מבזה או פוגע במשמעות ההגדרה האמורה של" לשון הרע". זאת ועוד, החוק מקנה הגנה טובה לפרסם אם הפרסום (אפילו הוא בגדר "לשון הרע") נעשה בתום לב והיה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.

▪ ▪ ▪

אם עילה לתביעה משפטית בנזיקין אין כאן, קל וחומר שאין יסוד לקביעה בדבר הפרת סעיף 8 לתקנון האתיקה. אבאר את דברי: אין, ולא צריכה להיות, חפיפה מלאה בין עקרונות האתיקה העיתונאית לבין כללי המשפט, הפלילי והאזרחי. אמות המידה האתיות להתנהגותו המקצועית של עיתונאי יכול שיחמירו או שיקלו איתו, בהשוואה לנורמות ההתנהגות הטבועות בדין. אכן, בעניינים רבים מציב תקנון האתיקה סייגים שהם מעל ומעבר לנורמות המקבילות של דין המדינה. אך לא כך הדבר בסוגיית הגנת הפרטיות והשם הטוב. עקרון האתיקה המתייחס לסוגיה זו (סעיף 8, כאמור) מעוצב, במודע, באורח מתירני למדי ובנוסח כוללני שאיננו מבטא במלואם את איסורי הדין בנידון. פשיטא, לכן, שאם עוולה בנזיקין אין כאן, על אחת כמה וכמה שהפרה של תקנן האתיקה אין כאן.

כללו של דבר, שגגה יצאה מלפני בית-הדין לאתיקה, וחבל.

פרופ' עמוס שפירא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב הוא חבר נשיאות מועצת העיתונות

גיליון 33, יולי 2001