בימי מערכת בחירות לוהטת התקשורת יותר מתמיד: לעורקיה מוזרם דלק רב אוקטן של סקרים, עימותים, תככים, "קומבינות", תעמולה, הבטחות ושקרים, תחזיות ומניפולציות של יועצים, אסטרטגים, יח"צנים ותועמלנים. בעת ההיא גם עיתונאים שפויים, מפוכחים וקרי מזג יתקשו לשמור על שלוותם מול המערבולות הסוערות והסוחפות. ודווקא בימים כאלה על העיתונות לשמש אי של שפיות בים התככים והרגשות, כנווט קר מזג של ספינה המיטלטלת על גלים של תעמולת בחירות נמוכה ורדודה. לכן כדאי, בתקופת בחירות, לעיתונאי השפוי להצטייד בשכמיות אטומות למניפולציות, במעטה בלתי חדיר לתרגילים תקשורתיים ובהרבה מודעות עצמית לחשיבותה של עיתונות מקצועית. כדי לסייע בכך מפורטות להלן כמה אזהרות. אזהרות, חשוב להדגיש, ולא חלילה "קווים מנחים" או "מסמך נקדי" חדש, שכן הן פרי עטו של הדיוט, של משקיף אקדמי נאיבי שלא טבל בביצות הפוליטיות או בעשייה עיתונאית.

כדי להקל על זיכרונם של העיתונאים כדאי להשתמש בקיצורים שימושיים. עמיתי דן כספי טבע את המונח "טיפקס" ואני הוספתי לו את ה"אצטון", ושני אלה יחד מהווים תזכורות נוחות לזכירה של מאפייניה של מערכת בחירות ונזקיה האפשריים.

איור: רות גוילי

טיפקס: מאפייני מערכת בחירות

הטיפקס אינו רק נוזל לבן שמשמש למחיקת השגיאות: הוא גם מטייח אותן, מסתיר אותן במריחות לבנות ואטומות, אבל הן נותרות שם, מתחת לכתם הלבן. הטיפקס הוא גם ראשי התיבות של המאפיינים המדאיגים של מערכת בחירות ישראלית "מודרנית": ט' של טלפוליטיקה, י' של יועצי תקשורת, פ' של פרסוניפיקציה, ק' של קרקסים, ס' של סקרים, סקרים ועוד סקרים.

ט' של טלפוליטיקה: החיבור שבין טלוויזיה ופוליטיקה מיטיב עם הטלוויזיה ובמיוחד עם זכייניה אך מזיק לפוליטיקה. יציר הכלאיים, הטלפוליטיקה, מכתיב כללי משחק רדודים ושטחיים: מי נראה טוב יותר, מי עובר מסך, פוליטיקה בכל ז'אנר טלוויזיוני - טוק-שואו, חדשות, שעשועונים. טלפוליטיקה היא פוליטיקה של sound bites, של העברת מסרים באופן סלוגני, קצר, שטחי, והעיקר להצטלם היטב. הכל בהתאם ללוח הזמנים הטלוויזיוני: הודעות דרמטיות או כינוסים נקבעים לפי מהדורות החדשות כדי "להיכנס למהדורה", בשידור חי.

י' של יועצי תקשורת: את ההצגה מנהלים יועצים. הפרסומאים מעצבים את המדיניות ולא המדיניות את הפרסומת. גיבורי הפוליטיקה הישראלית אינם מנהיגיה אלא יועציה: ממוטי מורל ועד פינקלשטיין, מאייל ארד ועד ג’יימס קרוויל. לעתים לא ברור היכן עובר הקו בין היועץ לבין הפוליטיקאי. נחום ברנע כתב על כך: "הפינקלשטיין שבתוך נתניהו צריך להטריד הרבה יותר מהפינקלשטיין שעובד בשבילו". פינקלשטיין כבר לא פה אבל הפוליטיקה נשארה פינקלשטיינית ואת המועמדים מקיפים תואמי פינקלשטיין.

פ' של פרסוניפיקציה: מאז 1996, הנהגת הבחירות האישיות שהיו למפגע הפוליטי המסוכן ביותר בישראל, נהיה הכל אישי. אישים במקום "אישוז". מי מהם גיבור? מי מהם איש משפחה נאמן? מי רץ בשדות או מקפיץ כדור טוב יותר? עימותים הופכים ל"הצגה הטובה בעיר", חגיגה לפרשנים ומומחים שהופכים לפרשני ספורט ("הכניס לו", "השכיב אותו על הקרשים", "מכה מתחת לחגורה", "ניצחון בנקודות או נוק אאוט") - אבל, רגע, זה לא משחק אישי כאן. מתים מזה: חיילים, קשישים, מובטלים, פושעים ועבריינים. ובמערכת הבחירות הקרובה הכל יהיה "אישי-ישיר": המועמדים יתמודדו אישית וכל אחד ינסה להכפיש את השני (ויש להם בהחלט חומר רב לעשות זאת), באופן אישי, ישיר.

ק' של קרקסים: כל אירוע, כל מקום נבחנים כ"לוקיישן" פוטנציאלי לקרקס הפוליטי: יוצאים לשווקים כדי להרוויח חשיפה וזמן שידור, יוצאים לקמפוסים, יוצאים לרחובות, ללוויות ובתי-קברות. יוצאים לעם אבל לא כדי ללמוד או ללמד, לשמוע או להשמיע אלא כדי להפיק "פסבדו-אירוע" שיצטלם טוב. לשם כך הם מלווים בלהקות של מעודדים, גורילות שהודפות כל רמז של ביקורת, נערות בטי-שירטס והמון טישו בשביל למחות זיעה ורוק אחרי כל החיבוקים והנשיקות. הם הופכים הכל לקרנבל - מפיגועי טרור וביקור אצל קרובי ההרוגים ועד למגרשי הכדורגל והשווקים. הקרקס הנודד נע מהר, לא מתעכב ולא מאט, מקרנבל אחד לשני.

ס' של סקרים: "סקר סקר תרדוף" - הכל סקרים, מועמד נוצר בזכות סקרים ומתאייד תוך ימים בגלל סקרים, לכל אחד יש סקר שלו והמאבק על הנהגת מדינה הופך למרוץ סוסים לכל דבר, כאשר שעון העצר של הסקרים מספק מצב עדכני של כל מתמודד בכל רגע נתון במרוץ. הסקרים היום אינם משקפים את אקלים הדעה, הם יוצרים אותו. על סמך סקרים יוצרים מועמדים, קואליציות, התקפות פוליטיות והתאגדויות פוליטיות. העיתונאים והציבור שוכחים את כשלונותיהם של הסוקרים כמעט בכל מערכות הבחירות בישראל. כה רבה האובססיה לסקרים למרות חוסר האמון עד כי בסקר שהתפרסם בעיתונות נמצא כי 64% מהציבור אינו מאמין לסקרים, אבל גם ממצא זה נמצא בסקר...

השפעות של אצטון

אצטון אינו רק נוזל מאכל וחומצי מאוד, הוא גם מתנדף מהר וגם מסוכן ביותר. במינון דל האצטון מוריד רק את הלכה מהציפורניים. במינון יתר הוא מאכל הכל, בשר ועצמות, ואף השלד הפנימי לא יעמוד בפניו. לטיפקס של מערכת הבחירות המודרנית יש השפעות של אצטון: א’ של אליטות חדשות, צ' של ציניות פוליטית, ט' של טריוויאליזציה, ו' של וולגריזציה , נ' של ניכור.

א' של אליטות חדשות: לא אלה שעליהן דיברו נתניהו או דוד לוי. האליטה החדשה היא "אצולת הרייטינג". היא קובעת מי יבוא למהדורות החדשות והיומנים, מי יתארח בתוכניות השיח, מי מוביל, מי משכנע, מי מתאים לתפקיד. אליטה זו הצליחה לכופף את האליטות הישנות כולן ולהרקידן לפי חלילה (תרתי משמע). משלי יחימוביץ' ועד ניסים משעל, ממיקי חיימוביץ’ ועד דליה יאירי, מאמנון אברמוביץ' ועד יואל מרכוס - אלה הם חברי האליטה הפוליטית-תקשורתית. לפי חלילם ירוצו הפוליטיקאים מאולפן לאולפן, ירקדו וישירו, יתלהמו ויצעקו. העסקאות ברורות: תן לנו שואו-טיים וניתן לך חשיפה. שעון הרייטינג דופק ולקולו מתנהלת הפוליטיקה שהיתה לטלפוליטיקה.

צ' של ציניות: כאשר פוליטיקה נתפסת כמשהו מניפולטיבי, שקרי, מעשה הונאה של מאחזי עיניים (למה בעצם הם קראו לו "קוסם"?), מסחר ערמומי בקולות ותקציבים, מאבק אישי נטול ערכים - מתפתח יחס ציני. תאמרו - כך זה באמריקה. אך הציניות שפיתחו האמריקאים מביאה לכך ש-50% מהם אינם מצביעים ביום הבחירות (וזו הדמוקרטיה הגדולה בתבל). ציניות וסקפטיות כלפי המערכת הפוליטית הן מותרות שהחברה הישראלית בימים קשים אלה לא יכולה להרשות לעצמה.

ט' של טריוויאליזציה: ההתמקדות בנושאים שוליים, האווירה הספורטיבית כל-כך, הדגש על המישור הפרסונלי - מוליכים אותנו לטריוויאליזציה של התהליך הפוליטי. אין התייחסות לממדים האידיאולוגיים, לעימות בין השקפות עולם, לטווח הארוך. נחום ברנע כתב פעם כי הישראלי חי בשתי מדינות: האחת, מדינת המציאות האמיתית, זו עם קורבנות הטרור והמאבק, עם שסעים חברתיים, אבטלה וחרדות. השנייה היא "דיסנילנד", מדינת הבידור, התשדירים, המציאות המדומה של גימיקים וג’ינגלים. גם היום מנתבת התקשורת את הישראלים למדינת "דיסנילינד". ביום שבו נהרגים ישראלים ופלסטינים, יובילו את מהדורות החדשות ידיעות על מערכת הבחירות, ולאחר התמונות הקשות של פצועים והרוגים נעבור לשעשועוני "הכספת" או "הפיתוי" ונצפה בסדרה "הישרדות". לא, לא שלנו, אלא של שחקני שעשועון על אי בודד.

ו' של וולגריזציה: אין אלוהים, הכל מותר: מותר לכסח, מותר לגדף, מותר לאיים, מותר לשקר, מותר לשקר שהשקר של אתמול אינו שקר היום, מותר להציג את האחר, כל אחר, כאיום. והאחר הוא הפלסטיני, החרדי, הערבי הישראלי, הימין, השמאל, המשכילים וגם התקשורת. זו אינה הוולגריות של נאומי הכיכרות או של השד העדתי. זוהי הוולגריות של תרבות הכאסח ושנאת האחר. הוולגריזציה אינה בשפה או באלימות אלא במסר האחיד: "אני נגד". לא בעד, אלא רק אני נגד. אידיאולוגיית הנגד.

נ' של ניכור: הנזק האמיתי, המסוכן ביותר והסמוי ביותר הוא זה לטווח ארוך, על מצביעי העתיד ועל מנהיגי העתיד. בעימותים הוולגריים, בעיתונות הצינית, בתשדירים התפלים והמטופשים - מסתכלים גם ילדים ובני נוער. מהם ייצאו מנהיגי העתיד. הם משקיפים על השיח הפוליטי שסביבם, על החשיפה הצינית והאכזרית של פוליטיקאים לניגוח הדדי, השמצות והתבזות. מי מהם ירצה להצטרף למעגל הזה שבו המחירים הם כה גבוהים? הניכור מהעיסוק הפוליטי ומפוליטיקה בכלל הוא אחד הנזקים הסמויים של התרבות הפוליטית החדשה. את מחירו של הניכור נשלם בעתיד הלא מיידי, אך זה עלול להיות מחיר כבד.

לעיתונות מקצועית בימי מערכת בחירות יש אתגרים לא קלים. ייתכן שהכרת מאפייני מערכת בחירות מודרנית ("הטיפקס") ונזקיה האפשריים ("האצטון") יסייעו לשמירת שפיותם של נווטי השיח הציבורי גם בעידן של סערת הבחירות. ולסיום: טיפקס ואצטון, כדאי לזכור, אינם רק חומרים רעילים. הם גם ממכרים.

פרופ' גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. בין מחקריו גם מחקרים על תעמולת הבחירות וסיקור הבחירות בתקשורת במערכות הבחירות של 1996 ו-1999, בסיוע המכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 30, ינואר 2001