החודשים האחרונים של שנת אלפיים היו קשים מאוד לכתבים ולפרשנים צבאיים ופוליטיים בישראל. הסיבה לכך אינה רק האינטנסיביות של המהומות שפרצו בין הפלסטינים לבינינו בסוף ספטמבר, ואף לא המהירות המדהימה של התהליכים הפוליטיים שהובילו לקריסת ממשלת ברק והידרדרות המדינה לבחירות פחות משנתיים לאחר הבחירות האחרונות. בשתי החזיתות, הפנימית והחיצונית, התגלו קשיים אובייקטיביים למקם את האירועים בנרטיבים ברורים או לתת להם משמעויות המחברות אותם לתמונה קוהרנטית של המציאות.

ראשית לחזית החיצונית: האם זו באמת חזית חיצונית? האם אפשר להפריד בין המאבק בינינו לבין הפלסטינים ובין המלחמה הפוליטית הפנימית? הרי חלק מאתנו סבור שיש"ע זה כאן וחלק אחר סבור שיש"ע זה שם. האם התמונות שאנו רואים והקולות שאנו שומעים באמצעי התקשורת מייצגים מהומות? מרידה? מלחמה? ואם זו מלחמה, היכן הזירה? נצרים, קבר יוסף, ירושלים או בסי.אן.אן? מי בדיוק יורה עלינו בגילה: ערפאת? הרשות-הפלסטינית? התנזים? החמאס? או אולי כל אלה בתורנות?

מי אחראי לאלימות הפלסטינית? האם ערפאת שולט או לא שולט במצב? הוא פרטנר או לא פרטנר למשא ומתן? נפגשים אתו בחשאי או מחרימים אותו? ומנהיגי הפלסטינים המדברים אלינו בעברית צחה מעל מסכי הטלוויזיה, האם הם באמת האויב? ואם זו מלחמה, למה אנו יורים כל-כך הרבה על בתים ריקים? ואם זו מלחמה, למה דוברים שונים משתדלים כל הזמן לשכנע אותנו שזו מלחמה? אולי גם הם לא בטוחים?

ובאשר למתנחלים, מה הם מייצגים עכשיו? מדוע הציבור הישראלי מגיב בצורה קשה יותר על מותם של חיילינו שנשלחו להגן על המתנחלים מאשר על מותם של מתנחלים? היש איזה ספק לגבי אחריות המדינה לתת למתנחלים הגנה צבאית יעילה, או שהמעמד המיוחד שלהם ואתוס הגבורה שבו הם מחזיקים, במנותק מדעתו של חלק גדול מהציבור באזורים הפנימיים של הארץ, דוחף אותם לקחת סיכונים בלתי סבירים על אחריותם? לשון אחר: האם מישהו יכול להאיר את עינינו ולהגיד מה הגבול בין אחריותם לאחריותנו? ובהקשר זה, מי אשם במות המורות המתנחלות ובטרגדיה של ילדים ישראלים קטועי רגליים: הפלסטינים? משרד החינוך? ההורים? צה"ל? יש"ע? ובשורה תחתונה, מדוע מצבנו כה גרוע בתקשורת הבינלאומית - משום שנחמן שי ממלא את פיו מים או, אולי, משום שמה שהעולם רואה הוא מלחמה אנטי-קולוניאלית כשאנחנו הצד שמעולו מבקשים להשתחרר - תמונה ששום הנמקה או מבצע הסברה שלנו אינם מסוגלים לשנות?

ריבויי השיח האפשריים בנסיבות האלה קשורים בעובדה שהמאבק הזה בין ישראלים לפלסטינים שונה בצורה מהותית מן המלחמות שידענו עם מדינות ערב. ההבדל הבולט ביותר הוא העדר קו חזית, או יותר נכון הריבוי של חזיתות חופפות וחותכות זו את זו: הם יורים או מפוצצים מכוניות תופת בנצרים, בגילה ובחדרה אנחנו יורים טילים מטנקים וממסוקים על עזה, רמאללה ובית-ג'אלה. גם מצב הרוח הציבורי והיחס למהומות שונה בצורה קיצונית ממקום למקום. מצד אחד של גילה אנשים נפגעים מירי ומן הצד השני של אותה שכונה החיים מתנהלים כרגיל. חלק מן הציבור, בעיקר בשטחים הכבושים, מגויס נפשית כמו במלחמת קיום, אך בזמן ששורפים אוטובוסים שלנו ויורים על בתים בפסגות, אולמות האופרה והקונצרטים בתל-אביב ובירושלים מלאים, ומופעי תרבות נהדרים עולים על הבמות באווירה שאינה מזכירה ולו ברמז את זו שהיתה אופיינית במלחמות העבר. אז, למשל, הופיעו כאן באמצע המלחמה מנצחים כליאונרד ברנש-טיין ופסנתרנים כארתור רובינשטיין כדי לחזק את מוראל הציבור ולמלא את מקומם של אמנים שביטלו את בואם. הם התקבלו בתשואות רמות על-ידי קהל שעמד על רגליו דקות ארוכות כדי להודות להם על השתתפותם במאמץ המלחמתי. לאן כל זה נעלם? היום אמנים ישראלים הם המבטלים את הופעותיהם בהתנחלויות.

▪ ▪ ▪

ומן הצד הפוליטי, האם העובדה שלא קמה ממשלת חירום מלמדת שחלק גדול מן המנהיגות הפוליטית בארץ חסר כל אחריות, או דווקא שאולי זה לא מצב חירום אמיתי? ההתפתחויות בזירה הפוליטית הפנימית אינן פחות מעורפלות ומלאות סתירות מאשר העימות עם הפלסטינים. הריצה של הכתבים אחר האירועים עומדת ביחס הפוך לבהירות התמונה שהם מציגים. גם בהקשר של הפוליטיקה הפנימית, "המציאות" כפי שהיא עולה מאמצעי התקשורת נראית כמעשה תעתועים, מעין קולאז’ של תמונות משתנות המיוצרות על-ידי קליידוסקופ. הציבור נמצא במבוכה אמיתית ומי שמזוהה, שלא בטובתו, כפרופסור למדע המדינה מופצץ על כל צעד ושעל באין סוף בקשות להסביר, להכניס קצת סדר או להצביע על כיוון. אך גם זה בדרך-כלל ללא תועלת. מה שמאפיין כיום את המערכת הפוליטית הישראלית הוא מצב של אי-ודאות מבנית, של העדר כללי משחק ברורים או מוכרים, של נסיונות בלתי פוסקים לשנות את כללי המשחק באמצעות חקיקה פראית ופרשנויות סותרות. במצב זה, כל כתב או פרשן העומד מול האירועים וההתנהגויות נראה כתרנגול המנתר מצד אל צד אחרי זרעונים מפוזרים. אנחנו, הצופים והקוראים, צרכני התקשורת, חווים את המציאות הפוליטית כסדרה של דרמות ללא פשר. הדילוג מאירוע לאירוע, מראיון לראיון, מהודעה דרמטית אחת לחברתה, תופס את שאריות הזמן והמקום שיכלו לשמש להתייחסות מושכלת, להרהור על המשמעות של מה שאנחנו רואים ושומעים.

▪ ▪ ▪

בניגוד למצבים שבהם הליקוי בתיווך של התקשורת בין צרכניה למציאות נעוץ בחולשת הכלים הפרשניים, הבעיה בימים אלה טמונה באובייקט שהעיתונאים מנסים להבין ולייצג. לכן אין פתרון קל לבעיות העולות במצב כזה. ייתכן, עם זאת, שיש מקום להציע לעיתונאים המסוגלים לכך לארגן את אי-הוודאות והמבוכה באמצעות שאלות מנחות, שאלות המנסות למיין את הריבוי גם אם אין להן תשובות ברורות. שאלות כאלו יזמינו את הצופים והקוראים להשתתף בהתלבטות המוצדקת של העיתונאים מול הברירות הפרשניות הניצבות בפניהם. יהיו עיתונאים שיחששו שכל ויתור על הסגנון הנחרץ והחד-משמעי של ייצוג המציאות רק יחליש את סמכותם כלפי הצופים והקוראים. אולם ההפך הוא הנכון. היום גם באוניברסיטאות, גם ברפואה ובתחומים רבים אחרים, גישה שבה המקצוען משתף את התלויים בשירותיו במלאכת ייצוג המציאות והבנתה מוסיפה לו לגיטימציה. החלופה, שלפיה כל התפתחות בלתי צפויה מערערת את התמונה שהציג העיתונאי בנחרצות רק זמן קצר לפני כן, אינה מיטיבה עם אמינותו לאורך זמן. עיתונאים, המסתגלים לשינויים עמוקים בתרבות ובגישות הציבור, מבינים שסגנון פסקני בייצוג המציאות נתפס על-ידי הציבור כנטילת עודף סמכות. גישה שונה, שעל-פיה העיתונאי פועל יותר כמתווך בין העולם לקוראיו או צופיו, כמעין מנחה או פדגוג של התמודדות הציבור עם מצבים של אי-ודאות מבנית, מתאימה ומכובדת יותר. יתר על כן, בדרך זו מתחזקת אף תרומת העיתונאים לתהליך הדמוקרטי של הערכה ושיפוט של ההחלטות והמעשים של השלטון.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 30, ינואר 2001