עיתונאי בכיר, דן מרגלית, החליט לעבוד אצל משפחת נמרודי. לכאורה מעבר נוסף של עיתונאי מעיתון אחד למשנהו, עוד תזוזה קלה בבצה התקשורתית. אולם האמת העצובה היא שהצעד הזה של מרגלית רשם עוד ציון דרך בהידרדרותה המוסרית של העיתונות בישראל. עמיתיו של מרגלית, בכירי העיתונות הכתובה והמשודרת, התעטפו בשתיקה רועמת. לאיש מהם, חדי הלשון והעט, לא היה לפתע מה לומר.
הנה תמצית סיפור המעשה: מרגלית, שמונה לעמוד בראש חברת "אפיק רום", אחת המתמודדות במכרז לערוץ השלישי בטלוויזיה, יצא לחופשה ללא תשלום מעיתונו, "הארץ". התסבוכות המשפטיות שאליהן נקלע המכרז הותירו את מרגלית למשך כחמישה חודשים ללא משכורת קבועה מ"הארץ" וגם לא מ"אפיק רום". כאשר ביקש לשוב לעבודתו הקבועה בעיתון עד להכרעת בית-המשפט העליון בשאלת המכרז, ניתנה למרגלית הבחירה בין חזרה מיידית לעבודה סדירה שבצדה משכורת מלאה, תוך ויתור על "אפיק רום", לבין המשך ההמתנה להכרעת בית-המשפט. בין שני אלה בחר מרגלית בנמרודי.
עופר נמרודי, המו"ל של "מעריב", אכסנייתו הנוכחית של מרגלית, הורשע על-פי הודאותיו שלו בפלילים, ובעסקת טיעון שסגר עם הפרקליטות ריצה עונש של מאסר בפועל על עבירות של האזנות סתר ושיבוש מהלכי משפט. ממש בשעה שמרגלית חתם אתו על הסכם העבודה, המשיך להתנהל נגד מעסיקו החדש משפט פלילי נוסף, הפעם בעבירות חמורות עוד יותר (שבינתיים הסתיים בהרשעה על חלק מהסעיפים בעסקת טיעון ובגזר-דין שהטיל עליו 25 חודשי מאסר). גם בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות הוקיע את נמרודי וקבע שהוא "אינו ראוי להיכלל בקרב קהילת העיתונות שבה פגע ועליה השליך ברגל רמה מלוא חופניים של חרפה וקלון". אבל אתיקה שמתיקה - את מי זה מעניין באמת.
הסתבכויותיו החוזרות של נמרודי בפלילים לא הרחיקו מהעיתון את קוראיו, גם לא את המקורות העיתונאיים ובוודאי שלא את הפוליטיקאים. למגינת הלב, כל אלה מוצאים איכשהו דרך להבדיל בין העיתון עצמו לבין העבריינות של בעליו. האם מותר במצב הזה לדרוש מהעיתונאים לנהוג אחרת?
עיתונאים רבים עובדים ב"מעריב", חלקם בחריקת שן, ואין כל סיבה לבוא לאיש מהם בטענות. מצוקת התעסוקה, בשוק עבודה מצומצם מאוד ואכזרי מאין כמוהו, מכתיבה כללי משחק נוקשים שאינם מותירים אפשרויות בחירה. אולם מרגלית הוא עיתונאי שידיו מלאות עבודה: הוא מנחה את תוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, מנחה ב"ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית ומנחה דיונים ציבוריים. הוא לא נקט את הצעד שנקט מתוך מצוקת פרנסה חריפה, אלא מתוך בחירה מודעת ומחושבת, שלכאורה יש בצדה גם נקיטת עמדה.
בראשית שנות השבעים פרסם הסופר והעיתונאי האמריקאי תום וולף סאטירה חריפה ונוקבת על התנהגותה והתנוונותה של החברה הגבוהה בניו-יורק. Radical Chic & Mau Mauing קרא וולף לסיפור שבו בא חשבון עם פוזת המרידה, כביכול, במוסכמות החברתיות והתרבותיות שאימצו עשירי ניו-יורק כדי להיראות אופנתיים. דומה שבישראל של שנות האלפיים מתרחשת תופעה דומה בקרב קבוצה מסוימת מאוד של עיתונאים, שבעים ובורגנים, אולי מעט משועממים, אך תמיד מרוצים מעצמם. "המרידה" של הקבוצה הזאת במוסכמות מתבטאת, למרבה הצער, בהתרסה נגד רשויות אכיפת החוק, והיא בוחרת לה כ"דגל" להתייצב לצדם של בעלי העוצמה וההון שהורשעו בפלילים, מסוגם של אריה דרעי ועופר נמרודי.
כאשר רכש עופר נמרודי את "מעריב" לפני כעשור, הוא הזמין את מרגלית לשמש לצדו בתפקיד העורך הראשי. באותם ימים אפפה תחושת התרגשות את הענף וגם אם שורשיה של משפחת נמרודי לא היו בתחום העיתונות, אלא במסחר ואפילו במסחר בנשק, התעוררה איזו תקווה שהזרקתו של דם חדש ותחרותי תעורר את המקצוע מהתרדמה שאחזה בו ותנער במשהו את השליטה המוחלטת של "ידיעות אחרונות" בשוק. אולם בתוך פחות משנה עזב מרגלית את עופר נמרודי בטריקת דלת. הוא סיפר שהלך מ"מעריב" כי לא היה מוכן לבצע את הדברים שנמרודי דרש ממנו לבצע. "לא הייתי מוכן להתקרנף", אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
ומרגלית, עיתונאי מכובד, החליט לחשוף משהו מן האופן שבו התנהלו העניינים מאחורי הקלעים של "מעריב". בראיון לאמנון לוי בעיתון "חדשות" האשים מרגלית את נמרודי בהתערבות בוטה בעבודת המערכת ובהעדפה ברורה של האינטרסים האישיים שלו על פני האינטרסים העיתונאיים המקצועיים. גם במשפט הדיבה שהתנהל בין עמוס שוקן, המו"ל של רשת שוקן, לבין נמרודי - שהסתיים בפשרה - תרם מרגלית טפח להבנת אופן חשיבתו של המו"ל הטרי והנלהב. "נמרודי אמר לי שמידע הוא כוח", סיפר מרגלית ואיש לא שיער אז עד היכן מוכן נמרודי להרחיק לכת כדי להשיג את הכוח. מה נשתנה מאז? האם "מעריב" השתנה? האם נמרודי השתנה? ואולי מרגלית הוא זה שהשתנה והתקרנפות כבר איננה נשמעת לו כמלה גסה?
לגרסתו של מרגלית, הוא למעשה פוטר מעבודתו בעיתון "הארץ" ונקלע למצב בלתי אפשרי. "לא באתי להיות שוב עורך ב'מעריב', אלא כותב", הוא מסביר, "וחופש הביטוי שלי מוגן הן במה שאני כותב והן במה שאני נמנע מלכתוב. בטרם החלטתי לעבור ל'מעריב' פניתי לשני עיתוני הערב ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב") וב'מעריב' קיבלו אותי במאור פנים".
מרגלית הוא אכן עיתונאי מכובד וקשה באמת לשכוח לו את הסקופ הגדול (עדיין הגדול מכולם) של חשבון הדולרים של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. אולם האם ניתן להעלות על הדעת את בוב וודוורד וקרל ברנסטיין, חושפי פרשת ווטרגייט, למשל, עוברים לעבוד אצל מו"ל עבריין?
ישנם צמתים בחיים שבהם אדם נאלץ להכריע בין ברירות קשות באמת. לא מכבר נקלעתי אני עצמי למצב דומה, ובתנאים קשים בהרבה. ההסכם המקורי לכתיבת ספרי "כבודו", הביוגרפיה של נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק, נחתם ביני לבין הוצאת "הד ארצי", שנמצאת בבעלותו של נמרודי (גם זה כברירת מחדל ועוד לפני הרשעתו הראשונה של נמרודי). כאשר התברר לי שנמרודי שוב מסובך בפלילים, עמדה בפני דילמה קשה במיוחד: השיקול המוסרי מול נוחותי האישית. ההחלטה שלי היתה הפוכה מזו של מרגלית, ובמשך תשעה חודשים נאבקתי לבדי מול העוצמה וההון של משפחת נמרודי עד שהצלחתי לחלץ את הספר מידיו. המחיר היה כבד מאוד, הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה הנפשית. האם זה הופך אותי לאדם מוצלח יותר ממרגלית? אולי נאיבי יותר, ובוודאי עני יותר.
ומדוע בעצם שמרגלית לא ידאג לעצמו? העיתונות כבר מזמן הפכה לשדה קרב, מעין בבואה חדה של החברה הישראלית כולה, שבה לא הטובים שורדים אלא החזקים. החלשים יותר, אלה שאינם יודעים, או אינם מעוניינים, לחבור אל מקורות הכוח וההון, נותרים בצדי הדרך.
בשנות השלושים של המאה העשרים כתב המשפטן האמריקאי הפרופסור פרד רודל מאוניברסיטת ייל כתב האשמה חריף נגד עורכי-הדין תחת הכותרת Woe Unto You Lawyers (אויה לכם עורכי הדין), וכך הוא כתב: "בעידן השבטי היו אנשי הרפואה. בימי הביניים היו אנשי הכמורה והיום אלה עורכי-הדין. בכל עידן קמה קבוצה של בחורים מצוינים ומלומדים שמוהלים מיומנות טכנית בלהטוטי הוקוס-פוקוס כדי להפוך את עצמם לאדונים על פני האחרים...".
בישראל של שנת 2001 היה ודאי רודל כותב דברים דומים על ציבור העיתונאים. כי פני הדור כפני הכלב, וכל דור בוחר לעצמו את מנהיגיו וסמליו. בדורות קודמים היו אלה עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ'יק וגרשום שוקן. לנו יש נמרודי.
העיתונאית נעמי לויצקי היא מחברת הספר "כבודו", הביוגרפיה של נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק
גיליון 35, נובמבר 2001