פרסום קטעי היומן שרשם לעצמו שלמה בן-עמי בעת השיחות בקמפ-דייוויד ביולי 2000 ("ידיעות אחרונות" באפריל 2001) מציע מבט נוסף להצלחה המדהימה של הקמפיין התקשורתי שבו התחיל אהוד ברק בתחילת אינתיפאדת אלאקצה. ההצלחה הזו ראויה לציון לא רק בגלל חשיבותה דאז אלא בגלל השפעתה העמוקה על האירועים לאורך זמן. היא ממשיכה במידה רבה להניע את הסחרור הצבאי והמדיני שבו לכודים ישראל והפלסטינים חצי שנה אחרי תחילת האירועים.
הפלסטינים מגלה היומן של שלמה בן-עמי היו בהלם בקמפ-דייוויד. גם כי נגררו לשם מוקדם מדי ובלא הכנה מיוחדת בעקבות זיג-זג לא מובן של אהוד ברק בשבועות שקדמו לפסגה וגם כי כשכבר ניאותו להגיע ולדון בהסדר קבע, הם עשו זאת תחת הרושם שההסדר שאליו מושכים ברק וקלינטון תואם את ציפיותיהם מאז תחילת תהליך אוסלו. בן-עמי לא מותיר מקום לספק: הפלסטינים שוויתרו למעשה בתחילת תהליך אוסלו על 78% משטחי מולדתם באו לקמפ-דייוויד כדי לקבל את היתרה: כל שטחי הגדה והרצועה שכבשה ישראל ב-1967 נקיים מהתנחלויות. בשטחים הללו הם קיוו להוציא לפועל קצת בדוחק את הפרויקט הלאומי שלו הם מייחלים כבר חצי מאה. בנוסף הם ביקשו מגוון פתרונות יצירתיים וקבילים לבעיית הפליטים והסדר של כבוד בירושלים. ואז, ערב צמיחת גאולת העניים הדחוקה שלהם הגיעו קלינטון וברק וכמו עורכי-דין מהמערב התיכון הפרגמטי, הבהירו להם שהשיחות הללו אינן מתחילות מן הציפיות ההיסטוריות של העם הפלסטיני. הבסיס לפשרה הבאה הוא המצב הנוכחי בשטח. במלים פשוטות אם הפלסטינים רוצים הסכם עליהם לבוא כברת דרך משמעותית לקראת הישראלים, ולהפך .משא-ומתן סימטרי וויתורים הדדיים הם כזכור לחם חוקם של עורכי-דין פרגמטים שרוצים שתהיה עסקה.
בנתונים הללו, שהוצגו להם תחת מכבש הלחצים של קלינטון, לא היה לפלסטינים משהו קונסטרוקטיבי לתרום לתהליך. פסגת קמפ-דייוויד הפכה למשחק של חתול ועכבר, כשקלינטון וברק תובעים השכם והערב מערפאת לבוא עם הצעות חלופיות. לערפאת, שידע שאת האשראי לוויתורים שקיבל מעמו הוא בזבז במלואו כבר בתחילת התהליך, לא נותר אלא להתחמק, להרוויח זמן ולנסות לצאת עם מינימום של פגיעה ביוקרתו ובמעמדו של העם הפלסטיני בזירה הבינלאומית.
צילום: מיקי קרצמן
פסגת קמפ-דייוויד, עולה מהדברים, נידונה לכישלון עוד טרם כונסה. השאלה היא באיזו אווירה ועם איזה ספין היא התפרקה, ולמה. אפשרות אחת היתה האפשרות העניינית והכואבת: מתפזרים בלי הסכם אבל בשקט, תוך חשיפה הוגנת של התמונה האמיתית: הפלסטינים מבקשים הרבה יותר משישראל רוצה או יכולה לתת. אז אין הסכם. וודאי לא הסכם קבע. מסכימים אולי על אי היכולת להסכים, ומנסים למצוא עוד פתרונות ביניים.
אלא שכאן נכנסו לתמונה שני מרכיבים קטלניים: אישיותו של ברק ומצבו הפוליטי העדין מבית. שני אלה הוציאו פרידה פשוטה ועניינית מכלל אפשרות. ברק ששם את כל הונו הפוליטי על קרן הצבי של "קץ הסכסוך עכשיו" לא יכול היה להשלים עם כישלון פרוזאי שיציג אותו בצדק כמובן כמי שנכשל לחלוטין בהבנת מעטפת האפשרויות שעומדות בפני הצד השני ומגבלותיה. במקום זאת הוא בחר במה שהתברר עם הזמן כמהלך האפקטיבי והמסוכן ביותר של אירועי 2000 ו-2001: הבניית מציאות חדשה שתתאים לפרשנותו הדעתנית ולאינטרסים הפוליטיים שלו. ברק ואנשיו ניגשו לעצב את אחד הספינים התקשורתיים הפשוטים הנחושים והמוצלחים שידעה ישראל מעודה.
הצורה שבה תיארה לשכת ברק את כשלון השיחות לא עסקה בניגוד האינטרסים, ולא הציעה סיבות ענייניות אחרות לאי-ההסכמה; היא פנתה היישר לדמוניזציה עמוקה, עקבית ויסודית של הפלסטינים, תוך הטלת דופי עקבי בעצם כוונותיהם מאז ראשית תהליך אוסלו, ובמדה רבה לכל אורך המאה העשרים.
הספין התחיל בהצבת חידה: מדוע דווקא ברגע שבו מוצע לפלסטינים כה הרבה הם קמים מהשולחן, בועטים ומסרבים לחתום? אכן מסתורין של ממש, והתשובה מבית-מדרשו של ברק לא איחרה לבוא. בתוך ימים מתחילת אירועי האינתיפאדה של אוקטובר 2000 הצליחה תיבת המסרים של לשכת ברק לשכנע את רוב הציבור בהסבר פשוט וקוהרנטי שגם התאים במידה רבה להשקפת העולם של הזרם המרכזי בישראל מאז ומתמיד. עיקרו: ישראל היא מדינה רציונלית ושוחרת שלום שהנהגתה הנוכחית נדיבה, אחראית ומיטיבה ראות. הפלסטינים, לעומת זאת, הם חבורה של מתחזים. אחרי עשור של עשיית קולות של מבקשי שלום, טען הספין של ברק, כשהגיע רגע המבחן האמיתי בקמפ-דייוויד, הוסרה המסיכה ונחשפה זהותם האמיתית: מחרחרי מלחמה בלתי רציונלים הפועלים אפילו נגד האינטרסים של עצמם.
זו, כך עלה מהספין של לשכת ברק, זהותם האמיתית של בני שיחנו. פיצוץ קמפ-דייוויד לא היה עווית של הישורת האחרונה, לא תכסיס כדי לסחוט עוד משהו לקראת סיום, אפילו לא רגליים קרות שמישהו קיבל ערב הכרעה היסטורית; זו מהותם האמיתית. ואם זו המהות, פירוש הדבר שהיא היתה שם תמיד: אולי תהליך אוסלו לא היה בעבורם אלא תכסיס, לחטוף כמה שאפשר מהמנות הראשונות והעיקריות ואז כשבא האיש עם החשבון, לברוח בלי לשלם ולהתחיל את המאבק המזוין עם מקסימום נכסים. האפשרות שאולי ישראל היא זו שסירבה לתנאי הסף הדרושים לפיוס הלכה ונדחקה לשולי השיח.
הספין הזה התבסס על יכולתו הנדירה של ברק לעצב קטגוריות, לבנות סביבן "מציאות" ואז לשכנע את הסובבים אותו שרק האסטרטגיה מבית מדרשו בנויה להתמודד אתה בהצלחה. אבל היו עוד לפחות שני מרכיבים שתרמו להצלחה המסחררת וארוכת הטווח של הספין.
המרכיב האחד הוא הנטייה של הציבור הישראלי להיתפס לפרשנות המאיימת ביותר, בעיקר בימי משבר. הספין של ברק דיבר ישירות אל הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר של הישראלים, כולל אלו הנמנים עם מה שנהוג היה לכנות "מחנה השלום". פחד שהעולם אינו אלא מלכודת אנטי-יהודית רצופה ומתמשכת, שהגויים תמיד נגדנו, שחיוכים והסכמות ומשאים-ומתנים אינם אלא תרגילים מוסווים של גורמים צמאים לדם יהודי הממתינים בסבלנות לשעת הכושר.
המרכיב השני הוא הנטייה הישראלית לצדקנות. זו התאימה לספין של ברק ("אנחנו שוחרי שלום נדיבים וישרים, הפלסטינים רצחנים ורמאים") כמו כפפה ליד. תזכורת: צדקנות היא תחושה קבועה של אדם שהוא חיובי, צודק ובעל כוונות טובות יותר מזולתו. זו תכונה מסוכנת, במיוחד במצבי עימות, שכן הצדקן מייחס לעצמו מונופול על הצדק. הוא מאבד את הצניעות, מתעלם ממצבו של יריבו, וכדי לרחוץ בניקיון כפיו הוא לא מהסס לצייר את הזולת באופן פשטני כהתגלמות הרוע. ככל שהצדקנות מבוססת על אמונה עמוקה יותר בעליונותו של הצדקן, היא אפלה יותר. וככל שהצדקן חזק יותר עלול המצב לגלוש מהר יותר לאלימות ולסכנה.
ה"בון טון" הצדקני שהשתלט על ישראל מאז אינתיפאדת אלאקצה נעזר בכמה מנהגים מגונים של התקשורת הישראלית. אחד הוא הנטייה לתאר נפגעים ישראלים, מתנחלים כתושבי הארץ, כמי שנפגעו בלי קשר למעשיהם ולמדיניות הממשלה, אלא רק בגלל היותם יהודים. הסבל שעוברים הפלסטינים, שאנשיהם נהרגים בקצב של פי עשרה ונפצעים בקצב של פי מאה ורכושם נהרס ותשתיתם משותקת וחייהם חוזרים חצי מאה לאחור, מתואר אחרת לגמרי. ראשית, החשיפה לזוועותיו בתקשורת הישראלית היא לקונית ומצומצמת יחסית לתיאורים המפורטים והמתמשכים של סבל יהודי - הדבר בולט במיוחד בצורת הסיקור והמעקב אחרי ילדים שנהרגו או נפגעו. שנית, הרוגים ופצועים פלסטינים מתוארים תמיד כחלק מאירוע חריג שבו השתתפו. הפגנות, "הפרות סדר", "יידוי אבנים" וכמובן "במהלך חילופי אש " הפכו לקלישאות תקשורתיות המסבירות את הקטל. זה, כמובן, משרת מטרה נוספת: לאפשר לישראלים להמשיך לקיים חיי יומיום נורמליים תוך התעלמות מהרעב, הסבל, הניתוק והחורבן היומיומי שמתרחש רק כמה עשרות קילומטרים מזרחה ודרומה. "חוסר הידיעה " המעמיק של רוב הישראלים באשר לסבל בשטחים חי בהיזון חוזר הרמוני עם הקיבעון הצדקני: הוא מוזן ממנו ומזין אותו בלי הרף.
לקיבעון הזה, המתגלה אגב גם ביחס שמגלים רוב היהודים לאזרחים הערבים של ישראל, יש פוטנציאל הרסני מאין כמוהו. פגיעתו אינה מתבטאת רק בהצהרות מיניסטריאליות נוקשות, בפטפוט מתלהם של נהגי מוניות או בהתבטאויות בוטות בשיחות סלון. הקיבעון הצדקני מטפח בהיחבא מצב רוח לאומי נפיץ שהולך ונערך לקראת "תגובה הולמת", אולי אפוקליפטית. כשמצב הרוח הזה מצטרף לפרדוקס הידוע שעל-פיו ישראל, אומה כובשת ומעצמה צבאית, חווה את עצמה כאובייקט בלתי פוסק לרדיפה ולפגיעה, עלולים התנאים להבשיל לכדי אסון.
התערובת של צדקנות, עיוורון גדל ואטימות גוברת לסבל הפלסטיני, פארנויה עמוקה וכוח צבאי ללא מתחרים באזור, מבוססת בראש ובראשונה על קבלה ללא עוררין את פרשנות ברק לכשלון קמפ-דייוויד - פרשנות שחופפת היטב, כמובן, את השקפת העולם הבסיסית של יורשו של ברק במשרד ראש הממשלה. הסיכונים הכרוכים בכך הולכים ומחמירים ככל שעובר הזמן, וככל שהשיח התקשורתי והציבורי הישראלי נותר אטום לפרשנויות אחרות ועמיד בפניהן. הולך ומתאפשר תסריט שבו הסלמה פלסטינית בהפגנות ובירי, עם או בלי פרובוקציה של מתנחלים, עלולה לדחוק הנהגה ישראלית לוחמנית ודעת קהל בשלה לאיבוד שליטה.
צדקנות מתבססת כזכור על שכנוע עצמי עמוק, שהספין של ברק תרם לו תרומה עצומה. פרשנות צדקנית מוצאת במציאות רצף של אישורים לתפיסותיה הלא מאוזנות. היא נוטה לשכפל את עצמה בלי הרף וליצור צידוקים לפעולות הרסניות .אם ניכנע לה ונקבלה כמאפיין מנטלי בלתי נמנע של הזמנים הללו, היא עלולה להביא את ישראל ואת הפלסטינים לשפך דם שבהשוואה אליו כל מה שראינו בין אוקטובר 2000 לאפריל 2001 יחוויר.
ד"ר דני רבינוביץ' הוא מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 32, מאי 2001