מבקר המדינה התריע בעבר מפני הסכנות האורבות למשטר הדמוקרטי בישראל בגלל זיקות (לעתים קרובות סמויות) בין הון לשלטון. סכנה זו הופכת לממשית וחמורה במיוחד כאשר נוצרת זיקה בין שר האוצר, השולט במשרד שיש לו נגיעה והשפעה כמעט בכל תחומי המערכת הכלכלית של המדינה, לבין תאגיד התקשורת השולט ב"ידיעות אחרונות", שהוכרז לפני כמה שנים על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, הד"ר יורם טורבוביץ', כמונופול בתחום העיתונות הכתובה.

למשפחתו של מר סילבן שלום יש נכסים בתאגיד התקשורת שבבעלותו נמצאים לא רק "העיתון של המדינה" אלא אף ערוצי תקשורת כתובה ואלקטרונית מרכזיים אחרים. הבעיה שנוצרה בהקשר זה חריפה במיוחד נוכח העובדה שהתאגיד השולט ב"ידיעות אחרונות" נגוע בפתולוגיה של בעלות צולבת, המאפשרת ריכוז לא בריא של כוח שליטה כלכלית ברשת התקשורת הישראלית. מצד שני, בסמכותו של שר האוצר, הקשור לכאורה בתאגיד זה, להשפיע על מדיניות הממשלה בנושאים רבים הנוגעים למצבו הכלכלי של התאגיד, כולל בעניין רשת הכבלים, זכויות שידור, מכרזים, היבטים שונים של פעילות העיתונות הכתובה, ועוד. נתונים אלה מעוררים כמובן את השאלה, אילו הגנות יש לציבור מפני הסכנה ששר האוצר, שליחיו, או כל מי שיכול ורוצה לרצות אותו ישתמשו בכוח ובסמכות הציבורית כדי לקדם את האינטרס הכלכלי הפרטי של משפחתו תוך כדי פגיעה באינטרס הציבורי?

צילום: מיקי קרצמן

מיותר להדגיש כי לא מדובר בשאלה אישית או שהעלאתה לדיון מטילה ספק ביושרו של מר סילבן שלום. הנושא הנדון הוא כללי המשחק במדינה מתוקנת והתנאים האלמנטריים הדרושים לקיום ממשל תקין.

לכאורה יש כמה אפשרויות להתמודד עם הבעיה: מסירת נכסיו של שר האוצר בידי נאמנות עיוורת; העברת נושאים רגישים, הכרוכים בניגוד אינטרסים קיים או אפשרי בין ענייניו הפרטיים לתפקידו הציבורי, לידי שר אחר או לטיפולה של ועדת שרים; כינונה של ועדה מייעצת; וכמובן פיקוח יעיל וחודרני של עיתונות חוקרת הפועלת ללא מורא.

לכל אחת מן האפשרויות יש יתרונות וחסרונות. נאמנות היא אמצעי מוגבל שיעילותו נשחקת לנוכח מצבים עסקיים המשתנים במהירות. העברת נושאים משולחנו של שר האוצר לטיפולו של שר אחר לוקה בכך ששרי הממשלה תלויים במידה רבה במשרד האוצר בנושא ההקצבות הניתנות למשרדיהם והקובעות לא מעט את חופש הפעולה והיכולת שלהם להצליח בתפקידיהם. שר יכול על כן לחוש היסוס לנקוט צעד או לקבל החלטה היכולים לפגוע ישירות או בעקיפין בכיסו הפרטי של שר האוצר. לפיכך, אם משתמשים בתרופה של העברת סמכויות לשר אחר, ייתכן שיש עדיפות מיוחדת לבחירה בשר המשפטים לצורך זה, הן משום שמשרד המשפטים תלוי פחות ממשרדים אחרים בכספי האוצר והן בשל הסמכות המקצועית של עובדיו. בהקשר הנוכחי כל העברה למשרד התקשורת לא תספק את הציבור המודאג. גם העברה לוועדת שרים היא אפשרות סבירה, המקטינה את חופש הפעולה של שר האוצר (או כל שר אחר) ואת הסכנה שייקלעו לניגוד אינטרסים בין תפקידם לעסקיהם הפרטיים. יש לעניין זה תקדים בהחלטתו של שר האוצר לשעבר, אברהם בייגה שוחט, ב-1994 לוותר על תפקיד יושב ראש ועדת השרים שטיפלה בזמנו במכירת בנק הפועלים לבעלי הון פרטיים. שוחט העביר את ראשות הוועדה לשר יוסי ביילין, משום שבנו הועסק על-ידי אליעזר פישמן שהיה אחד מבעלי ההון שהתחרו אז על רכישת הבנק. תקדים זה מעיד על רגישות ראויה של שר האוצר במקרה שבו האינטרס הפרטי שלו היה עקיף ועמום לאין ערוך לעומת האינטרסים הפרטיים של שר האוצר הנוכחי.

לאור הדברים האלה, אם תתאמת הידיעה ששר האוצר, סילבן שלום, מבקש להעביר את סמכויותיו בתחום הרגולציה של שוק התקשורת לראש הממשלה אריאל שרון, יהיה זה חצי צעד בכיוון הנכון ושני צעדים בכיוון ההפוך. מבחינה ציבורית, העברת הסמכויות בתחום זה משר, שלמשפחתו מעורבות עסקית בשוק התקשורת, לשר שיותר מכל שר אחר יש לו אינטרס פוליטי ישיר, מיידי וחיוני להשפיע על יחס התקשורת אליו ואל ממשלתו, היא המרת ניגוד עניינים מסוכן אחד במשנהו.

המעורבות הבוטה של נשיא ברית-המועצות, ולדימיר פוטין, בשוק התקשורת הרוסי מאירה בימים אלה את הנימוק להפרדה המתבצעת במדינות דמוקרטיות מתוקנות בין ראש הרשות המבצעת לתהליכי הרגולציה וההפרטה של שוק התקשורת. עצמאותה ומקצועיותה של התקשורת בישראל צריכה להתבסס על הפרדה חדה בין כוח פוליטי לכלכלי, בין אם בדרך נטרולו של שר אוצר, שיש לו אינטרס כלכלי ופוליטי בתקשורת, או על-ידי נטרול של ראש ממשלה, שיש לו פיתוי פוליטי מתמיד להשתמש בכוחה של המדינה כדי להביא לתלותם של בעלי השליטה העסקית בתקשורת בהחלטותיו.

נראה לי שדווקא במקרה כזה צריכה להיות חובה לדווח לציבור בזמן אמת אם יש הסדר המגביל את השר ומה הם עקרונותיו, ואם טרם הופעל הסדר - מהן ההגבלות המוטלות בינתיים על השר. גם אם יופעל הסדר, ייוותר לעיתונות החוקרת תפקיד מפתח בהבטחה שהחלטות שרים, ובהם שר האוצר, לא יושפעו מאינטרסים פרטיים שלהם. מובן שאם מרדכי גילת, האדמו"ר של העיתונות החוקרת בישראל, יגלה עניין בנושא זה ויקדיש לו את כישוריו המיוחדים, יהיה זה סימן טוב, אם גם לא מספיק. יש לקוות שגם "הארץ" ישקיע מאמץ תחקירי בנושא חשוב זה.

מעבר לכל זאת יש פן נוסף, חשוב בפני עצמו, לכהונתו של סילבן שלום במשרד האוצר: האין הצירוף של תפקידו הציבורי ומעורבותה העסקית של משפחתו בתאגיד תקשורת ענק מועד להשפיע על מידת אי משוא הפנים של סיקור פעולותיו ותפקודו? האין שר האוצר הזה, הרואה את עצמו גם מועמד לראשות הממשלה, מועד ליהנות מיתרונות תקשורתיים לא הוגנים?

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 32, מאי 2001