לטענת שוטרי מג"ב, נזרק בקבוק תבערה לעבר ג'יפ שבו נסעו ליד מחנה הפליטים ג'ילזון, ובמהלך פעולתם לביצוע מעצרם של החשודים נפגע נער ערבי. הלה הגיש תביעת פיצויים נגד המדינה. פרקליט מפרקליטות מחוז תל-אביב הגיש בשם המדינה כתב הגנה.
כתב הגנה, ככתב התביעה שהגיש התובע באמצעות פרקליטתו, הוא מסמך משפטי ולא ספרותי, וחלות עליו תקנות סדר הדין האזרחי. תקנות אלה קובעות, בין השאר, כי טענה מטענות כתב התביעה שלא הוכחשה בכתב ההגנה, רואים את הנתבע כמודה בה. יתרה מזאת: ישנן טענות משפטיות, אשר אם תוכחנה עובדותיהן, ניתן מכוחן לדחות את התביעה כולה או מקצתה, ואולם ההלכה היא שאם אין טוענים אותן בכתב ההגנה, הרי שאפילו הוכחו במשפט העובדות המבססות אותן, בית-המשפט לא ייזקק להן, שכן הן לא נטענו בכתב ההגנה.
כך, למשל, יודע כל עיתונאי שאם בתביעה המוגשת נגדו על הוצאת דיבה הוא לא יטען טענה חלופית של "אמת דיברתי" ויסתפק אך ורק בהכחשת אמירתה של הדיבה, הרי משיקבע בית-המשפט כי הדיבה נאמרה ,לא יתייחס כלל לשאלת אמיתותה של הדיבה, שכן טענת "אמת דיברתי" לא נטענה בכתב ההגנה.
קיצורו של דבר: יודע כל פרקליט, ואפילו פרקליט מתחיל, כי אם יש שמץ של טענת הגנה אשר אתה רואה לה סיכוי כי תתקבל על-ידי בית-המשפט - חייב אתה לטעון אותה בכתב ההגנה, שכן אם לא תיטען ההגנה, לא ייזקק לה בית-המשפט (אפילו הוכחו העובדות המבססות אותה). הנה כי כן, בהגישה את כתב ההגנה, ולאור העובדות שהיו בידה, טענה פרקליטות מחוז תל-אביב באמצעות אחד מפרקליטיה את הטענות המקובלות והסבירות שיש לטעון בכתב הגנה במסיבות העובדתיות המהוות את גרסת המדינה. לפיכך טען אפוא הפרקליט את הטענה המשפטית, שלפיה עילת התובע היא בת עוולה, ולפיכך אין לתובע זכות מכוחה.
על טענה זו, ועל הטענה הנוספת בכתב ההגנה, שלפיה היתה תגובת מג"ב, בנסיבות שבוצעה, בגדר "פעולה מלחמתית", יצא קצפו של העיתונאי גדעון לוי. במאמרו אין לוי מזכיר, אפילו פעם אחת, את טענתה הבסיסית של המדינה, היינו שהאירוע נשוא התביעה התרחש בעקבות הטלת בקבוק תבערה לעבר כוחות הביטחון, וזאת חרף האזכור המפורש - חמש פעמים - של טענה זו בכתב ההגנה.
כלום זו כתיבה עיתונאית בתום לב? כלום טענת כוחות הביטחון שהושלך לעברם בקבוק תבערה אינה רלבנטית ואין לה זיקה אל תגובת המדינה, העובדתית והמשפטית, בכתב ההגנה?
שני נושאים ראויים לדיון בעקבות מאמרו של לוי: האחד, אם יש מקום לבוא חשבון עם פרקליט באופן אישי על טענות שהוא טוען בשם מרשו בכתב טענות; השני, אם היתה הצדקה לניסוח הבוטה כלפי הפרקליט, או במלים אחרות, אם לא היתה הפרזה בהתקפה האישית שהותקף הפרקליט בכתבתו של לוי.
אילו נכתבה הכתבה על-ידי כתב העיתון לענייני משפט, היה הלה מבחין - הבחנה חדה - בין הפרקליט הטוען בכתב טענות בשם המדינה ובין לקוחתו, שהיא המדינה עצמה. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הם מוסדות הקיימים מאז קום המדינה, והיו ביניהם אישים נכבדים כנשיא מאיר שמגר, הנשיא אהרון ברק, השופט יצחק זמיר, השופט חיים כהן, השופטת דורית בייניש ואחרים. מטעמם הורדו הנחיות לפרקליטי המדינה מה מותר ומה אסור למדינה לכתוב בכתב טענות מצדה. אין מי שטוען - לא מטעם שר המשפטים דאז מר יוסי ביילין, לא מטעם היועץ המשפטי לממשלה ולא מטעם פרקליטות המדינה - כי הדברים שהעלה הפרקליט בכתב ההגנה שהגיש חרגו מההנחיות. מדוע אפוא העז מר גדעון לוי לתקוף את הפרקליט אישית? ודוק: פרקליט של צד אינו שופט; תפקידו לייצג את עמדות מרשו, תפקידו של הפרקליט העומד מולו לייצג את עמדות הצד השני, והשופט הוא המכריע. הצדדים הם בבחינת "יריבים משפטיים", ותפקידו של כל פרקליט לטעון את כל אשר יוכל לסייע למרשו לזכות במשפט. מובן שפרקליט לא יטען טענות אשר הוא יודע ומשוכנע כי אינן אמת, אך הפרקליט אינו שופט, ואם אין הוא יודע ממקור אישי מהימן ומוסמך כי טענות עובדתיות מסוימות הן בבחינת שקר, אין לו מניעה להעלותן בפני השופט.
קיצורו של דבר: פרקליט הטוען את גרסת מרשו אינו הכתובת הנאותה לביקורת אישית על עמדת הלקוח. אפילו אכל הלקוח בוסר - שיני פרקליטו לא תקהינה. על כן החליט הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישיבתו מיום 11.1.00, בהתייחסו להתקפתו האישית של העיתונאי גדעון לוי על הפרקליט הנדון, כדלקמן: "הוועד המרכזי מגנה את ההשתלחות בעורך-דין גל ללא כל הצדקה וללא בקשת תגובה. ישנו חיץ בלתי עביר בין עורך-דין ללקוח, ואין לפקוד את טענות הלקוח על עורכי-הדין". תלונת פורום הנזיקין של לשכת עורכי-הדין נגד העיתונאי גדעון לוי הוגשה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ונתקבלה בערכאת ערעור (לאחר שבערכאה ראשונה היא נדחתה ברוב של שניים נגד אחד). ההחלטה בערעור ברוב קולות קבעה כי בכתבה של העיתונאי גדעון לוי כלולה השתלחות שלוחת רסן על הפרקליט אהרון גל.
עדיף לה לחברה הישראלית שתאמץ לעצמה לשון נקייה, נטולת סחי ומיאוס שמקורם בשפת שוק מתלהמת, ולא יהא זה מן המותר אם העיתונות והעיתונאים יהיו בין חלוצי דרך זו.
עו"ד אהרון מלצר ייצג את לשכת עורכי-הדין בערעור בפני ועדת האתיקה
גיליון 33, יולי 2001