לאחרונה חזר נשיא בית-המשפט העליון, פרופ' אהרן ברק, וחזר על רעיון שהעלה כבר לפני שנים אחדות, לפיו יש להחיל על עיתון גם עקרונות יסוד של המשפט הציבורי. העלאת הרעיון בשנית תמוהה ומדאיגה. לא זכור לי שהרעיון זכה לקבלת פנים נלהבת בזמנו, והעלאתו בשנית עשויה לרמז על כוונה להפוך, בהזדמנות מתאימה, את מה שמוצג כחומר למחשבה להלכה פסוקה. לכן מתבקש לחזור על עיקרי ההתנגדות להצעה (ראו גם "העין השביעית", גיליון מס' 3).

ביסודה של הצעת הנשיא ברק מונח העדר הבחנה בין אמצעי תקשורת יחיד לבין כלל אמצעי התקשורת. אם מעניקים להבחנה זו את המשקל המגיע לה, אין זה נכון כי "העיתון שולט על במת הדיבור". יתר על כן, נעשית תמוהה ובלתי סבירה הדרישה שהעיתון ינהג באובייקטיביות. החלת עיקרון של אובייקטיביות עלולה לגרום לטשטוש נוסף של הייחוד של כל אחד מאמצעי התקשורת, ייחוד שהוא חיוני להבטחת ריבוי, שונות ומגוון, שבלעדיהם ניטלת נשמתה של הדמוקרטיה.

אימוץ ההצעה כרוך בחוסר כבוד ובאי-הגינות כלפי הבעלים והמנהלים של אמצעי התקשורת השונים, אשר בחרו בהשקעה קניינית, בעיסוק ואף בדרך חיים על-פי הנחת יסוד שמדובר בקניין פרטי ובעיסוק חופשי, והנה באים עתה לשנות באופן רדיקלי את התשתית הזו. האם כך אמורה להתנהג מדינה תרבותית? זאת ועוד, ההנחה שהמשפט יכול לשנות את המנגינה והנגנים ימשיכו בהכרח לנגן לפי התווים החדשים היא הנחה שאין לה על מה לסמוך. ה"נגנים" עשויים לקום ממקומם ולחפש להם השקעה אחרת או עיסוק אחר, שמקיים בידיהם מידה גדולה יותר של עצמאות וחופש פעולה. סיכון כזה, על רקע מיעוט העיתונים וריכוז השליטה בתקשורת בידיים ספורות, הוא איום על הדמוקרטיה הישראלית. נטילת סיכון כזה היא מעשה של חוסר אחריות.

ההצעה מניחה עדיפות לעקרונות וכללים משפטיים על פני נורמות אחרות, למשל נורמות אתיות ומקצועיות. בחברה המכבדת בני-אדם יש להעדיף דווקא את הסוג השני של נורמות, אלו המתקבלות בהסכמה, הבאות מלמטה, המבוססות על אוטונומיה אישית ומקצועית. ההנחה שהמשפט הוא פתרון קסם לכל בעיה היא מקסם שווא. השידור הציבורי בישראל כפוף כבר היום לעקרונות המשפט הציבורי. האם היה בכך כדי למנוע או לרפא את תחלואיו הקשים? החשש מפני צנזורים, גם כאשר הם נמנים עם אנשי הממשל הנאור ביותר, חל גם על שופטים, ועמדתם של שופטים בהוצאת צווי איסור פרסום מחזקת את החשש הזה. האם באמת מה שהתקשורת זקוקה לו הוא צנזורה שיפוטית? האם באמת מה שבתי-המשפט זקוקים לו הוא התפקיד הנוסף הזה? וכיצד תוכל התקשורת למלא את תפקידה החיוני בביקורת המערכת השיפוטית כאשר היא לפותה בצווארה בידי המערכת הזו?

אף כי אין, לדעתי, לאמץ את הצעתו של הנשיא ברק, תהיה זו טעות להתעלם ממנה. יש לראות בה סימן לשפל המדרגה שאליו הגיעה התקשורת בעיניו של נשיא בית-המשפט העליון, ואין הוא יחיד. מדובר במשבר אמיתי שבו מצויה התקשורת הישראלית. לא זה המקום לניתוח יסודי של המשבר והדרכים להיחלץ ממנו. אסתפק בהערות בודדות: מי שחרד מפני הצעות כהצעתו של ברק, צריך להיחלץ למניעת היווצרותו של מצב דברים שבו תיהפך התקשורת הישראלית לבמה אחת בשל ריכוז השליטה בה. במצב דברים כזה, יהיה זה ראוי להפעיל עליה את עיקרי המשפט הציבורי; אך ספק רב אם גם הפעלת הכללים האלה תשמר בישראל, במצב כזה, תקשורת דמוקרטית. מבחינה זו ראויות לתשומת לב מיוחדת הצעות החוק של תמר גוז'נסקי ויובל שטייניץ למניעת מונופול וקרטל בתקשורת. יש לחזור ולהידרש לדו"ח ועדת צדוק, הן לעניין חיזוק מעמדו של העיתונאי והן לעניין ההגבלות המוצעות בו ביחס למו"ל ולעורך שהורשעו בעבירה שיש עימה קלון. חשוב מכל ­ נדרש בדק-בית פנימי בתקשורת הישראלית לשם חיזוק המקצועיות וההתנהגות האתית בתוכה. שאלת השאלות היא אם תשכיל התקשורת הישראלית לתקן את עצמה בעצמה, בטרם פורענות.

מרדכי קרמניצר הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ונשיא מועצת העיתונות

גיליון 34, ספטמבר 2001