אייל חלפון, במאי "אתה חייב לעשות מזה סרט" (ערוץ 2, רשת, 6.6.01), בוודאי הרגיש שבע רצון מעצמו: הוא ירקום יצירה קולנועית מקורית ומרתקת, ובאותה הזדמנות גם יעשה חסד גדול לגיבורים שלו כשייתן להם לספר את סיפור חייהם הבלתי שגרתי בטלוויזיה. זה הרבה יותר מ-15 דקות של תהילה. זה שעה בערוץ 2!

הרעיון היה פשוט ובהחלט מקורי: הוא פרסם מודעה קטנה בעיתון שקראה לאנשים שמרגישים ש"חייבים" לעשות מסיפור החיים שלהם סרט לבוא ולספר אותו מול המצלמה. הפרק הראשון בסדרה הציג את הגיבורים שבחר חלפון מספרים בשפתם את סיפורם האישי למצלמה ולבמאי, שהפך אף הוא לאחד מגיבורי הפרק. בין לבין שולבו קטעים מבוימים, משוחקים על-ידי שחקנים מקצועיים, החושפים לאט-לאט את תוכניתו האמיתית של הבמאי: הוא באמת מתכוון לעשות מזה סרט, אלא שהגיבורים האמיתיים עתידים להינטש מחוץ לפריים ולצפות בכליון עיניים במה שהם רואים כטרגדיה האישית שלהם נחתכת, נגרסת, מתפצפצת ומעובדת מחדש בידיו של היוצר.

אין, כמובן, שום בעיה בעיבוד סיפור חיים אמיתי לסרט דרמטי. סרטים הוליוודיים רבים סיפקו פרנסה יפה ליוצריהם בז'אנר הזה. הבעיה היא בניצול הציני שעשה חלפון בגיבוריו. כאילו לא מספיקים הסיפורים "מהחיים" שהביאו איתם מהבית, חלפון החליט להוסיף דרמה על דרמה. הוא לא גילה להם מה הוא מתעתד לעשות, נטע בהם תקוות שווא כאילו הם יוכלו להחליט כיצד ייעשה סרט "שלהם" (מי היית רוצה שישחק את הדמות שלך? מי יהיה האבא? מי תהיה השכנה? שאל אותם), ואז עימת אותם עם הגילוי: הסיפור שהם הפקידו בידיו באמון רב (חלפון אכן עורר אמון באמפתיה שהפגין כשראיין את הגיבורים). הוא עכשיו שלו, והוא עומד לעשות בו כרצונו. למה? כי הוא הבמאי. ברוכים הבאים, רבותי האומללים והתמימים, שלום, גבירותי למודות הסבל והמכאוב. הגעתם לעולם הטלוויזיה.

אולי הדמות הנוגעת ביותר ללב בעיני (ולכל המשתתפים היה סיפור חיים באמת נוגע ללב) היתה זו של מונה-ליזה אזולאי. אביה נעלם מחייה כשהיתה תינוקת, וכשבגרה החליטה לאתר אותו ולפגוש אותו לפחות פעםאחת. כשפרש מעליה מטרייה בפגישתם הראשונה, נשבתה בקסמו. היא חשבה שמצאה את האב שהיה חסר לה כל השנים, שאולי בכל זאת הוא ראוי לאמונה ויוכל להעניק לה אהבה הורית אמיתית. אלא שהאב שמעולם לא היה שם בגד גם בנוכחותו בחייה. הוא ניצל אותה מינית והותיר בה צלקת נפשית ומעט מאוד אמון בעולם.

מבין כל הדמויות בסרט, מונה-ליזה היתה הנחושה ביותר בדעתה לשחק את דמות עצמה בסרט שאולי ייעשה. יותר מכך, היא חזרה ואמרה כי הסרט הזה לא יוכל להיעשות בלעדיה. "רק אני הייתי שם, רק אני באמת יודעת מה קרה", חזרה ואמרה לחלפון בקול רועד כשבישר לה בשפה פשוטה כי החליט לקחת במקומה שחקנית. הוא לא הסתפק בכך. הוא הזמין אותה לצילומים כדי שיוכל לתעד אותה צופה בעיניים נוצצות מדמעות, המומה לגמרי, בשחקנית שגוזלת ממנה את הטרגדיה האישית שלה. חלפון יכול לטעון עד מחר לחופש אמנותי לעשות בסיפורים כרצונו. החופש הזה עדיין לא יבטל את העובדה כי נהג בגיבוריו באופן מניפולטיבי וחסר רגישות. כיצד אפשר לשבור שוב אמון של בחורה שאמונה נבגד כבר פעם בצורה קשה כל-כך?

חלפון אולי יאמר ש"ככה זה", בסרטים ממש כמו בחיים. אלא שגם בחיים לא כל האבות מנצלים מינית את בנותיהן. במאי של סרט נמצא בעמדת כוח אדירה כלפי גיבוריו, במיוחד כאשר מדובר בסרט תיעודי העוסק בטרגדיות אישיות. העמדה הזאת מחייבת גם מידה של אחריות ורגישות אנושית. חלפון התמסר לאמנות ושכח את הרגישות האנושית. באופן שבו נהג, הוא אינו שונה ממופע האימים של קיציס ופרידמן ,על אף האיכויות הרבות של סרטו. שניהם מזכירים לי את הילד המקובל אך המרושע של הכיתה, שמתיידד עם הילד הכי נלעג בכיתה רק כדי שיוכל להפוך אותו, להנאת כל החבר'ה, להצגה הכי טובה בעיר.

גיליון 33, יולי 2001