משעשע לראות ביממה האחרונה את החגיגה התקשורתית שעוררו פיטוריו של דן מרגלית מ"ישראל היום". בנשף המסכות הזה מרגלית נטל על עצמו את תפקיד העיתונאי הלוחם, המאבד את פרנסתו במאבק הירואי על חופש הביטוי; "ישראל היום" הוא עיתון לגיטימי שבו מתנהל שוק דעות פתוח, והתקשורת כולה (או, מוטב, רובה) היא זירת דיון רצינית הבוחנת את ההתרחשות בכלים עיתונאיים ראויים.

לי נדמה, משום מה, שהחיזיון שנגול עם פיטוריו של מרגלית מזכיר שוק הבלים שבו הנפשות הפועלות לובשות מסכות ומציעות לציבור מציאות בדויה. הואיל ומן הסתם אני טועה טעות חמורה בהבנת המתרחש, אני חושף את רשמיי בפומבי – ומצפה לתיקון.

נתחיל בזירת ההתרחשות. "ישראל היום" אינו עיתון. זה עלון תעמולה שקם כדי לשרת את מטרותיו הפוליטיות וצרכיו התדמיתיים של איש אחד – בנימין נתניהו. אין לחינמון תכלית אחרת זולת קידום מעמדו של נתניהו והיענות לגחמותיו (וגחמות אשתו) בתחום התקשורת. משאלה פני הדברים, והם התבהרו מיד עם צאתם לאור של גיליונותיו הראשונים של "ישראל היום", איבד הפמפלט הזה את הזכות להימנות עם העיתונות הלגיטימית. החינמון רכש לעצמו מעמד של שופר יחצני גרידא המסור  כולו לשירותו של איש אחד וככזה הוא הדיר את עצמו ממעגל הדיון על התנהלות עיתונאית מקובלת. לפיכך, מצחיק לקרוא ולשמוע ביממה האחרונה ניתוחים מלומדים הבוחנים את פיטורי מרגלית במונחים של "חופש הביטוי", "עצמאות מערכתית" ו"התערבות מלמעלה".

מצחיק לקרוא ולשמוע ביממה האחרונה ניתוחים מלומדים הבוחנים את פיטורי מרגלית במונחים של "חופש הביטוי", "עצמאות מערכתית" ו"התערבות מלמעלה"

מלכתחילה לא היה מקום להחיל על "ישראל היום" ערכים אתיים ראויים, שמקובלים (לפחות, לכאורה) בכלי התקשורת הלגיטימיים. בהיותו ביטאון-מטעם המפגין מדי יום את השתעבדותו לאינטרסים האנוכיים של נתניהו, חירות עיתונאית ועצמאות מחשבתית היו בלתי רלבנטיים להתנהלותו. מי שבחר להיות מועסק בחינמון הזה כפת את עצמו לכללי המשחק המאוד-מיוחדים שעל פיהם הוא מתנהל. על פי כללי משחק אלה, האמת העובדתית (ככל שניתן לשקף אותה בתום לב וללא משוא פנים) נהדפת בפני צרכיהם התקשורתיים של נתניהו ומשפחתו, וההוויה הישראלית מוצגת לקורא מבעד למנסרה המקדמת את מטרותיו של ראש הממשלה. אין, אפוא, מקום להתגולל  על "ישראל היום" ועורכו על שפיטרו את מרגלית משום שתקף (כביכול, כביכול - ועל כך בהמשך) את נתניהו. מי שנתן את ידו במשך עשר שנים להשגבת דמותו של נתניהו אינו רשאי להיעלב כאשר הבוס (החדש) מגיע למסקנה ששוב אינו מספק את הסחורה.

נתבונן עכשיו במרגלית עצמו. בציוץ שפרסם, עם היוודע דבר פיטוריו, קבע כי הוא קורבן במאבק על חופש הדיבור. בראיון לגלי צה"ל אמר אתמול כי המהלך הדורסני שננקט נגדו נובע מאי הנחת של העורך החדש של "ישראל היום", בועז ביסמוט, מהביקורת שמתח על נתניהו. מרגלית מייחס את פיטוריו להתערבות ישירה ובוטה מצד ראש הממשלה ובכך מיצב את עצמו כעיתונאי העשוי ללא חת שלא חשש לתקוף את הזוג הקיסרי ושילם על תעוזתו ויושרתו באיבוד פרנסתו.

הפלא ופלא. עשר שנים כתב דן מרגלית ב"ישראל היום" ולא נפלה שערה משערות ראשו. עשר שנים נתן את ידו למפעל התעמולה הבזוי הזה ורגישויותיו המצפוניות עמדו בכך. עשר שנים העניק את המוניטין המקצועיים הנכבדים שרכש במרוצת הקריירה העיתונאית הארוכה והנחשבת שלו, ולא חש נבוך. מהעובדה שטוריו פורסמו ללא התערבות, ניתן ללמוד כי השכיל להתנסח באופן שלא קומם עליו – לא את נתניהו, לא את שלדון אדלסון, ולא את העורך הקודם, עמוס רגב. היכן בדיוק, בין המאות הרבות של המאמרים שפרסם, מתח ביקורת נוקבת על ראש הממשלה? היכן הוכיח חוט שדרה מוסרי בעימות עמו? היכן, מעל דפי "ישראל היום", הפגין זקיפות קומה מקצועית?

דן מרגלית. סינמטק תל-אביב, 20.11.2011 (צילום: מתניה טאוסיג)

דן מרגלית. סינמטק תל-אביב, 20.11.2011 (צילום: מתניה טאוסיג)

מרגלית שולף כמה ציוצים נוקבים נגד נתניהו ורעייתו שאותם פרסם בזמן האחרון כדי להוכיח את הקשר בין פיטוריו לעמדותיו. אין לזלזל בטענתו: מן הסתם ציוציו הכעיסו את דרי המעון ברחוב בלפור וגרמו (או זירזו) את פיטוריו, אך האם הם ההוכחה הניצחת לעצמאותו ולדעתנותו? מדוע לא חיווה באופן זה את דעתו בטוריו בחינמון? מדוע לא העז להתעמת עם עורכיו והמו"ל שלו על חופש הביטוי? ובכלל, מה משקלן של אפיזודות ביקורתיות ספורות, באמצעות טוויטר, בתוך תקופה ממושכת (עשר שנים) של סתגלנות וכבישת עמדות בעיתון שתפוצתו המוצהרת היא 350 אלף עותקים ומעלה?

נסיים בזירה התקשורתית כולה. היא מאמצת ללא היסוס את דימוי המרטיר שאימץ לעצמו מרגלית ובכך היא ממחישה פעם נוספת עד כמה היא נהפכה לשטחית וחובבנית. השדרים והעיתונאים שראיינו את מרגלית ביממה האחרונה שכחו שמושא סיקורם אינם גידי וייץ או רביב דרוקר שמציקים לנתניהו בתחקירים ובממצאים מטרידים. הוא גם אינו השדר האמריקאי אד מורו שמאבקו בתוקפנותו ושרירות לבו של הסנטור ג'וזף מקארתי לפני 65 שנה גרם לנפילתו אך גם גרר לחצים על הסי.בי.אס שהביאו לפיטוריו של השדר הלוחם.

לא, כאן והיום מדובר בעיתונאי ותיק, בעל זכויות אך גם בעל חולשות לא מבוטלות, שנפל קורבן להתנהלות פוליטית מקוממת ולתרבות מקצועית קלוקלת שלהן הוא עצמו נתן יד. הוא ראוי, אולי, לאמפתיה אך בוודאי לא לצל"ש מטעם מסדר אבירי חופש העיתונות.

ועוד מלה: בכל האמור לעיל אין כדי להתעלם או להקל ראש במעורבותו משולחת הרסן של נתניהו בתקשורת הישראלית ובהתקרנפות הדוחה של "ישראל היום", עורכיו וכתביו, המתפשטת כמו זיהום אל התקשורת כולה.